גבר דתי רואה באשתו סוג של מכשיר חשמל
נעמי רגן יורקת לבאר שבתוכה היא שוחה. אחרי שכתבה על הניאופים וההתעללויות אצל החרדים, חושפת אשפית רבי המכר את ערוות הקהל הביתי שלה-דתיים לאומיים. בספרה החדש מתנפלת רגן על ההפקרות, המיניות, הנהנתנות ורדיפת העושר שלהם, ומעוררת את חמתם של הרבנים
"מדובר בנופש לציבור הדתי בכל מיני מקומות אקזוטיים", מסבירה הסופרת. "לוקחים בית מלון, מכשירים אותו לשבועיים, מקימים בו בית כנסת ומקווה טהרה ומצרפים רבנים ומשגיחי כשרות. לכן כשהגעתי לשם עם בעלי, הייתי בטוחה שאפגוש יהודים דתיים כמוני, שהצניעות חשובה להם לא פחות מהשבת ומהאוכל הכשר. אבל אז הסתובבתי קצת וראיתי ריקודים מעורבים, אופנה ומותגים. לילה אחד העלו על הבמה מופע של ילדי הנופשים. יפהפייה בלונדינית במיני ובחולצת בטן עלתה עם הילדה שלה ורקדה על הבמה. ראיתי איך הציבור הדתי הגיב אליה, ועד כמה היא הרשימה אותם במיניותה. כל השבוע עקבתי אחריה. סקרן אותי מה היא עושה בכלל בבית המלון הכשר, איך הדת קשורה להתנהגות שלה, ואם כפו עליה להיות דתייה, או שהיא לא רואה סתירה בין מה שהיא ובין התפילות שלה והאוכל הכשר.
"ישבתי על ידה בחוף הים. היא דיברה עם החברות על המטפלות שהשאירו בבית. הרוב סיפרו שיש להן אופר לכל ילד. לבלונדינית לא היתה אפילו מטפלת אחת לשלושת ילדיה. ראיתי כמה היא מקנאה והוקסמתי ממנה. כשסופרים מתרשמים מדמות הם גונבים את נשמתה. דרכה נפל לי האסימון על החברה הדתית שבה אני חיה. על חגיגות הבר מצווה והחתונות הגרנדיוזיות. על בתי כנסת שהפכו לתצוגות אופנה. על המלחמות בין הקהילה לרב מחמיר מדי. על סיפורי הסקס והבגידות מאחורי המזוזות וספרי הקודש. נזכרתי בתיאורים על החברה הצבועה בספר'מאדאם בובארי' והבנתי שהעולם הדתי שלי, האמיתי, מצחיק לא פחות".
מה מצחיק בזה?
"ההגזמה. ההקצנה. הגרוטסקיות שהפכה את העולם הדתי לחומרני ולמיני. אני אישה פתוחה, ולא קל לזעזע אותי. אבל כשראיתי מסיבות פרועות לרווקים על החוף, נשים שרוקדות לא עם הבעלים שלהן וילדים שמסתובבים בנעלי גומי של גוצ'י שעולים 200 דולר, לא ידעתי אם לבכות או לצחוק".
ומה מצחיק בזה?
"כשהחברה שלך מידרדרת לתהום יש לך שתי אפשרויות: לכתוב עליה טרגדיה ולהספיד אותה או לתאר אותה בצורה סאטירית ולצחוק עליה. ואני בספרים שלי בכיתי מספיק. על החרדים, על האנוסים, על הפיגועים. אמרתי לעצמי,'נעמי, די לבקר אחרים. תכתבי פעם אחת ביקורת על עצמך. ובתוך הצחוק תגניבי קצת מוסר'".
"אישה ששוכבת מרצונה עם גבר היא זונה. ואפילו אם נכפה עליה הדבר, היא חייבת להתחתן עם החלאה. מדובר בעונש לאנס, כך הסבירו הרבנים"
(דלילה, גיבורת "עזר כנגדו", שוקלת קיום יחסי מין עם החבר שלה לפני החתונה)
נעמי רגן, אישה יפה וחיונית בת 58, אם לארבעה וסבתא לתשעה, נולדה בניו יורק למשפחה דתית לאומית. בגיל 22 היא נישאה לאלכס ועלתה לישראל, ומאז היא חיה וכותבת בירושלים, מנהלת אורח חיים דתי?לאומי וחברה בקהילה הדתית ציונית בעיר. ספריה, המתארים מקרוב את הווי החברה החרדית מנקודת מבטן של נשים אוהבות חיים בסביבה חונקת, התקבלו בתדהמה שהפכה להצלחה מסחרית גדולה. רובם רבי מכר, והם זכו להצלחה בינלאומית ונמכרו בינתיים בכחצי מיליון עותקים.
הבשורות הטובות הן שנעמי רגן הניחה, סוף סוף, לחרדים, ועכשיו היא מסתערת, לראשונה, על הציבור הדתי לאומי - עוד עולם סגור ומסקרן, רק שהפעם מדובר בעולמה שלה. הבשורות הרעות הן שהספר החדש, "עזר כנגדו" (בהוצאת כנרת זמורה ביתן), סובל מכל המאפיינים של ספר טיסה קליל.
חוויותיה האינסופיות של דלילה, אשת רב צעירה ואדוקה שמתגלה כתככנית ונואפת, שמות ללעג וקלס אוכלוסייה שלמה ומגלות את פניה הכעורות של הקהילה הדתית לאומית בארץ ובחו"ל. לפחות על פי רגן, סיפורה של אשת הרב הוא בבואת הציבור הזה, שנאבק להיצמד לאמונה ולערכים בעולם מלא סתירות ופיתויים. כמיטב המסורת של מחברת
"היום רוב הדתיים לאומיים הפכו לנובורישים", מחדדת רגן. "הכסף מעניין אותם הרבה יותר ממוסר וממצוות. ומי שלא מיישר קו ומצטרף לחגיגה נשאר מהר מאוד מאחור. נגיד, מאוד פופולרי היום לשכור את ה'רדיו סיטי מיוזיק הול' - אולם התאטרון הענק של ניו יורק - כדי לערוך בו בר מצוות וחתונות. בדרך כלל מאירים את הגג עם שמו של הילד או החתן באותיות ענק וסוגרים את המתחם. יש אצלנו שמסתפקים בחגיגת בר מצווה בתוך נושאת מטוסים, עם קוקטייל על הספינה. ואופנה חדשה אחרת היא להזמין את האורחים לאפריקה ולחגוג את הבר מצווה בטיול ספארי. לא מזמן שלחו לי הזמנה לבת מצווה של חברים. היו בה שמונה דפים, וכל עמוד הכיל הזמנה לאירוע נפרד עם תפריט והוראות באיזה לבוש להגיע, ספורט קז'ואל או אלגנט. והיה בקהילה שלנו עשיר אחד שהשקיע תשעה מיליון דולר בחגיגת הבר מצווה של הבן שלו. הוא בנה בית כנסת לשלושה ימים באי אקזוטי בדרום צרפת, והזמין לשם את כל האורחים וגם כוכבות רוק מפורסמות שהופיעו אחרי הדרשה ההלכתית. כשהאירוע הסתיים הוא הרס את בית הכנסת כי לא קיבל רישיון לבנות אותו מלכתחילה".
לרוב הציבור הדתי אין תשעה מיליון דולר להפקות.
"תמיד אפשר להפגין מצב כלכלי בבית הכנסת. הדתיים מוכנים להתאמץ מאוד כדי להגיע לתפילת השבת עם חליפות של פייר קרדן ותכשיטים של פדני או שטרן. לפעמים הם יוותרו על החופשה השנתית בשביל כיסוי ראש שהוזמן במיוחד מפריז. לנשים הדתיות יש אשראי קבוע בחנויות האופנה המובילות בעולם. גם מי שאין לה כסף תבוא לבית כנסת בשבת בלבוש אופנתי. כי אם היא לא תכסה את ראשה בכובע שעולה לפחות 500 דולר, היא לא תוכל להראות את הפרצוף שלה בעזרת הנשים. תצוגות האופנה של הנשים הדתיות לא מסתיימות בבית הכנסת. בבני ברק ובגבעת שמואל, ברמת גן או בשכונות רחביה ובקעה בירושלים, מסתובבות נשים ובנות דתיות שנראות כאילו יצאו בזה הרגע מה'ווג'".
מה עושים הדתים לאומיים העניים?
"היום זו בעיה להיות עני בקהילה הדתית. המצב דוחף אנשים לעשות דברים לא חוקיים כדי להרוויח כסף. יש אצלנו סיפורים על דתיים שעברו לעבוד בשוק האפור כדי להיות חלק מהקהילה ולשמור על מעמדם. אמנם יש דתיים צנועים ונחמדים שמנסים להחזיק מעמד עם בית כנסת נפרד משלהם. אבל מדובר בבית כנסת עני בשכונה ענייה, ומי שרוצה חינוך איכותי, אוכלוסייה חזקה ובתי ספר טובים, משקיע בשכונה מבוססת. ואיפה המקומות האלה? באזורים העשירים. שם יש חומרנות, וכשמצטרפים נדבקים. בירושלים, למשל, רוכשים יהודים דתיים מחו"ל דירות פאר בלא פחות ממיליון דולר. הם מביאים למושבה הגרמנית, לטלביה ולקטמון את הכסף והראווה, ומקפיצים את רמת החיים".
בספר תיארת את הנשים הדתיות כמשולחות רסן. נשות הרבנים בקהילה הדתית מתנהגות כמו דלילה?
"כשבעלי סיים את התיכון הוא עבד במלצרות בבית מלון יהודי שאירח את ועידת הרבנים הדתיים. הוא ציפה לנשים בפאות ולרבנים בחליפות שחורות. אבל כמה רבנים הגיעו במכנסי ספורט קצרים ובחולצות הוואי פרחוניות, ונשות הרבנים יצאו בביקיני לבריכה המעורבת. באותה תקופה זה נחשב חריג, אבל היום המצב הזה טבעי לגמרי. היום האופנה החדשה מציעה לציבור הדתי ספינה לשיט תענוגות, עם מטבח כשר, בית כנסת ושיעורי תלמוד. אבל בערב הנשים עולות חצי עירומות אל הסיפון. מצבים כאלה מולידים עשרות סיפורים בעייתיים של פגיעה במוסר ובהלכה".
איך מהפך כזה קרה בחברה הדתית?
"העולם השתנה, ואנחנו, בניגוד לחרדים, לא יכולים לבודד את עצמנו מפניו. אנחנו מעורבים בעם, בחברה החילונית והלא יהודית, ויש לזה מחיר. לפעמים אני מתביישת להיכנס לסרט כי אני שומעת, לצד סצנות העירום הבוטות, גם את השפה הגסה. העולם הדתי מושפע כי לכל אחד יש בבית טלוויזיה והילדים יוצאים לקולנוע. החרדים סוגרים את עצמם מפני השפעות חיצוניות ומחרימים את הטלוויזיה, הקולנוע והחברה החילונית. הדתיים מעורבים בחברה הכללית ולומדים ממנה. אני מכורה לטלוויזיה, ואני צופה היום בדברים שלפני עשר שנים לא הייתי מסוגלת לראות. אני לא מפסידה פרק אחד מ'הסופרנוס', למרות התכנים, השפה, האלימות והעירום. אבל האל רואה תמיד, ולכן הביקורת שלי בספר היא קודם כל על עצמי, שלא התאפקתי והלכתי למחזמר 'שיקגו' ואחר כך הוספתי חטא על פשע ורכשתי את הדיסק.
"היום יש מחשבים ואינטרנט, ומאוד מקובל לצאת לחוף מעורב עם הבעל והילדים. הבילוי עם אישה נשואה לא נחשב חטא כל עוד הגבר לא נכנס איתה למיטה. אז רקדתי, אומרת הדתייה לעצמה, איפה כתוב בתורה שאסור לרקוד עם זר? ומה זה משנה אם בגד הים שלם או בשני חלקים? הרי ממילא רואים את הירכיים החשופות. וככה הנשים והגברים הדתיים מרשים לעצמם דברים. אינסוף דברים. וזה הספר. דלילה מרשה לעצמה טיפטיפה. בהתחלה היא יוצאת עם בחור שנפלט מהישיבה. אחר כך נעים לה שהוא מחזיק לה את היד. ובסוף הוא פותח לה את החזייה והיא מפחדת שנכנסה להריון. וזה טבעי. זה קורה אצלנו כל הזמן".
"היא ידעה שחיים לא היה הראשון ברשימת הרבנים המועדפת. הרב הקודם הסתבך בשערורייה של 'ייעוץ בשעות לא שגרתיות' לאלמנות, גרושות ונשים נשואות. הוא היה ממשיך במעשיו, אלמלא אחת מהן התלהבה ממנו עד שיגעון והחלה לעקוב אחריו לכל מקום"
(דלילה מנסה להשיג לבעלה הרב קהילה עשירה ופתוחה)
"אני גידלתי ארבעה ילדים עם שלוש טלוויזיות, והיום כולם שומרי שבת ומקפידים על המצוות", מספרת רגן. "בני הקטן שלומד בישיבת הסדר מתעב טלוויזיה"
ומה איתך?
"פעם השקט הפנימי ועולם המוסר מאוד דיברו אלי. רציתי להיכנס לבני ברק עם פאה ושמלה ארוכה, לחיות שם בקדושה ובטהרה ולהתנתק לגמרי מהעולם הדתי ומההשפעות החיצוניות. תמיד רציתי להיות קרובה לאלוהים. אבל רציתי גם להיות סופרת, ואהבת הכתיבה הכריעה את אהבת האלוהים. סופר לא יכול לחיות בתוך מגירה. הוא מוכרח לשבת בחוץ, להסתכל סביב ולכתוב ביקורת".
הביקורת בספר על העולם הדתי, העולם שלך, תקומם רבים, וסביר שתחולל סערה. את לא מפחדת?
"אני מפחדת. מאוד. בכל פעם שאמרתי אמת אנשים נפגעו ופגעו. כולם מסתכלים לתוך המראה שלי ורוצים לשמוע את מה ששמעה אמא של שלגייה: אתם הכי יפים, הכי צדיקים, הכי מוסריים. מי שאומר שזה לא בדיוק ככה, לא אוהבים אותו. אני בטוחה שהספר החדש יוציא אותי רע מול החברים, המשפחה והסביבה הקרובה. אבל זה התפקיד שלי. כל ספרות, כך למדתי באוניברסיטה, היא ביקורת על החיים. וגם אדם, לא רק סופר, חייב לעמוד על האמת שלו".
הספר ראה אור בארצות הברית לפני כמה שבועות. איך הוא התקבל שם בחברה הדתית?
"הוא עשה הרבה מאוד רעש. היו תגובות נבזיות, אבל חלק מהקוראים אמרו'זה לא אנחנו בספר שלך, למרות שאנחנו מכירים אנשים כאלה'. אני מקווה שהפתרון החלקי הזה-להכיר באמת אבל להשליך אותה על השכן-יציל אותי גם בארץ".
זאת בתנאי שהאמת של רגן מקובלת על הציבור שלה. לפחות לפי הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה ואחד המנהיגים הבולטים בציונות הדתית, מדובר בהגזמה. "גם אם סופרת רוצה למכור ספר, אין לה רשות לומר דברים קשים על ציבור שלם", הוא קובל. "נעמי רגן לא מסוגלת לבדוק את רמת החטא, כמות הניאוף או מידת החומריות בציבור הדתי לאומי. מה שהיא כותבת זה משחק יחצני. הכה בדפים ותמכור יותר".
המצב שהיא מתארת לא אמיתי?
"יש מידה גוברת של חומריות וראוותנות בציונות הדתית. ולאחרונה גם התעורר הצורך לחזק את מוסד המשפחה ואת הנאמנות הזוגית. זה המחיר הנורא שאנחנו משלמים בגלל היותנו חלק מהחברה הכללית. אבל בניגוד לרגן, אני יודע שהציבור הדתי מתמודד עם הבעיות החדשות ומסוגל להתגבר עליהן. אנחנו עוסקים בנושא קדושת המשפחה וחוסנה בהיקפים עצומים. רק בקיץ האחרון התקיימו שני כנסי נשים שעסקו בצניעות הבית היהודי, ובכל אחד מהם השתתפו 2,500 נשים . ברמה העקרונית אני לא מתנגד להוצאת כשלונות ומחדלים לאור השמש. להפך. אבל כשאין כיסוי לדברים מדובר בלשון הרע ובהלבנת פנים ".
"אלו היו הזמנים הטובים של דלילה. זמנים של פיקניקים ומסיבות ליד הבריכה, מסעות קניות לניו יורק ואירוח בחדרים פרטיים במלונות. מניקור ופדיקור ומעסים פרטיים"
(דלילה מתארת את חייה הטובים כאשת רב בקהילה)
ספרה השביעי של רגן יוצא לאור בעיתוי מביך. בפברואר הוגשה נגדה תביעת ענק על ידי מיכל טל, סופרת שהאשימה אותה בגניבה ספרותית, העתקת הרעיון וחלק מהתיאורים מהרומן "האריה והצלב" שכתבה. "הגיע אלי במחשב מכתב מעורך הדין שמאשים אותי בפלגיאט מפני שספר שכתבתי, ספר שלקח לי שבע שנים לערוך עליו מחקר, דומה מדי לספר של אישה אחרת", מגיבה רגן לראשונה על הפרשה. "מובן שלא הכרתי את המחברת ואת ספרה. כתבתי את'בידך אפקיד רוחי'ב 91', וב 95' הוא כבר היה אצל המו"ל, ואילו ספרה של טל יצא לאור רקב 96'".
במכתב מציע עורך הדין לרגן "לחזור בתשובה מתוך תפישה יהודית", ולהעביר בסודיות לידיו "סכום כסף ראוי ביותר" בתוך חמישה ימים. אם לא, מרשתו תעתור לבית המשפט, תגיש תביעה כספית ו"תוציא הודעה מסודרת ומפורטת בפני גופי תקשורת בישראל ובחו"ל". בסיום המכתב מזכיר עורך הדין לסופרת ששמה הטוב, כמו גם עתיד יצירתה, מוטל עתה על כף המאזניים, וחותם "חכמינו לימדונו 'סוף מעשה במחשבה תחילה', ודי לחכם ברמז".
רגן : "בתחילה חשבתי שזאת בדיחה גרועה. הדבר היחידי שקישר בין שני הספרים הוא התקופה. אני כתבתי על אנוסה שהיתה גאה ביהדותה, ואילו מיכל טל כתבה על יהודי אנוס שמתחתן עם גויה, מסתיר את יהדותו ומתבייש בה. פניתי לעורך דין, והוא שלח אליה תגובה חריפה שהכחישה את הטענות. למחרת בבוקר צלצלו אלי משלושת העיתונים הגדולים וביקשו את תגובתי לפרשה. אחרי כמה ימים הוציאו צו עיקול לספר במעמד צד אחד.
"כל כלי התקשורת חגגו עלי, ואני לא הייתי מסוגלת אפילו להגיב או להסביר. ובינתיים מיכל טל סיפרה לשופט שנתנה את כתב היד שלה לחברה משותפת שהעבירה אותו אלי, ואיך גנבתי לה את הספר. והרי לא היתה מעולם חברה משותפת. היא הגישה לשופט חוברת עם 40 דפים של תיאורים שלי, שלפי פרשנותה מזכירים מדי את החומרים בספר שלה. "רק אחרי עשרה ימים הגענו לבית המשפט, והשופט הסיר מיד את צו העיקול. ושם ראיתי מרחוק את שרה שפירו, אישה חרדית שאני מכירה היטב, כי לפני 15 שנה היא טענה שקטע ספרותי שכתבה על עצמה ושעסק בגידול ילדים מצא את עצמו בספר שלי. האישה הזו הלכה למו"ל שלי והכפישה את שמי, ודרשה כסף כפיצוי. הייתי מאוד צעירה אז, ונבהלתי. פנינו לעורכי דין שבדקו את הטענות וקבעו שאין להן בסיס. אז האישה הזו כתבה לי מכתב שאכן אין הפרת זכויות, אבל היא נעלבה ולכן היא דורשת פיצוי כספי. מובן שלא הסכמתי, ומאז, במשך 15 שנה, אני מקבלת ממנה מייל ארסי לכבוד ראש השנה, שהיא לא שוכחת ולא סולחת. כשהיא קראה על התביעה נגדי בעיתון היא מיהרה לבית המשפט כדי לצרף את הסיפור שלה".
בנסיבות אחרות יכלה פרשת התביעות לפרנס רב מכר של נעמי רגן. אבל המציאות אפורה ודלה יותר ורגן נדרשת עתה להתמודד עם המצב החדש בקור רוח, כמצופה מסופרת שגיבורותיה נהגו כך כשמצאו עצמן בסיטואציות דומות. "אני מאמינה שכאשר המשפט יסתיים הצדק ייצא לאור", היא אומרת. "אבל בינתיים הנכד שלי קרא בעיתון את מה שאמרו ושאל אותי,'סבתא, את גנבת?'.
"אני מנסה להתנחם בידיעה שזאת אופנה, לתבוע סופרים על פלגיאט רק על סמך שימוש בחומרי גלם זהים כמו תקופה או דמויות אופייניות שאין לאף אחד מונופול עליהן. שמעתי שניסו לעשות את זה גם לג'יי.קיי רולינג".
"לימוזינה נעצרה מול הבית, ומשרת בטוקסידו נושא מגש כסף יצא וצלצל בפעמון. על המגש היו סחלב לבן ותיבת נגינה עבודת יד. בתוכה היתה הזמנה בת עשרה עמודים לחגיגת בר המצווה, וכל עמוד תיאר עוד אירוע שייערך"
(דלילה מקבלת הזמנה לבר מצווה)
רגן החלה לכתוב ב 87'. לפני כן ערכה ירחון שעסק בזיהום מים ואוויר. "וכל החיים רציתי לכתוב ספר. יש לי תואר ראשון ושני בספרות אנגלית, והייתי בטוחה שהחיים יעניקו לי הזדמנות להגשים את החלום. אבל בשלב מסוים הבנתי שאף פעם לא אראה מודעה בעיתון שמישהו מחפש סופרת. לכתוב ספר זה לקחת יוזמה ופשוט להמר על עצמך. אמרתי לבעלי,'תן לי מלגה לא לעבוד שנה. אם אצליח לכתוב ספר, מצוין. ואם לא, לפחות אדע איפה אני עומדת'. אבל כשהוא הסכים נתקפתי בפחד. כי הבנתי שאם אכשל אפסיד את החלום.
"הספר הראשון היה על אישה חרדית שהתאבדה אחרי התעללות ארוכה בבית בעלה. זה היה מקרה אמיתי שהכרתי מקרוב. חשבתי שהעולם החרדי יגיד,'אוי ואבוי, לא ידענו שככה הדברים מתנהלים אצלנו, תודה רבה שהבאת את הדברים לתשומת לבנו. נעשה תשובה'. אבל הייתי נאיבית. העולם החרדי לא קיבל את הספרים. כשהם ראו אור התחוללה מהומה גדולה, כאילו הטלתי פצצת אטום. אנשים אמרו,'איך יכול להיות שבחור ישיבה מרביץ לאשתו? ואיך את מעזה לספר דברים כאלה בפומבי?'".
מאיפה הידע על העולם החרדי?
"כשהייתי בתיכון היה לי רב חרדי שלימד אותנו מוסר ומאוד השפיע עלי. אחרי התיכון החלטתי שאני רוצה להעמיק את הדת שלי. אז לקחתי חדר אצל רב חרדי בבורו פארק, והשתתפתי בסמינר של שרה שנירר. חייתי בין חרדים שנה שלמה, והכרתי כמה דברים שלא כל כך רציתי להכיר. בגיל 22 נישאתי ועלינו לארץ. גרנו בשכונת סנהדריה החרדית בירושלים. השתתפתי בשיעורי מוסר שבהם השתתפו השכנות שלי, התיידדתי איתן ושמעתי את סיפוריהן. היו ביניהן נשים מוכות, ושמעתי מהן על גברים גנבים, על בגידות ועל מעשי אונס והתעללות. באותה תקופה לא רציתי לדעת. באתי לירושלים מהסמינר של בית יעקב וחשבתי שלהיות דתי זה להיות חרדי ולשרת את האל בצורה הקיצונית ביותר. אז חבשתי פאה ולבשתי שרוולים ארוכים והלכתי לשיעורי התלמוד, ופתאם צצו הסיפורים האלה. לקח לי זמן להבין שיש נשים מוכות וגברים מתעללים בכל חברה, ושאצל החרדים, בדיוק כמו אצל החילונים, יש צדיקים ורשעים".
מהספרים שלך נדמה שלא מדובר בתופעות, אלא בדפוס חיים קבוע.
"בכל ספר יש את שני הצדדים של העולם החרדי והדתי. יש דמויות טובות ויש טיפוסים נבזיים".
זו היתממות. כשמרכז העלילה הוא משמרות צניעות מרושעות, גברים בוגדניים ונשות רב נואפות, אף אחד לא מתעניין בדמויות שוליים מהוגנות.
"רוב הקוראים התחילו לאהוב את הציבור החרדי בעקבות הספרים שלי. אני חושבת שהם יותר רחומים אליהם בגלל הפתח שפתחתי להם. היו אפילו חילונים שקראו את הספרים, פנו אלי ואמרו שהם רוצים לחזור בתשובה".
את בטוחה?
"תראי, גם אני הרגשתי לא בנוח אחרי הספר השלישי על חרדים. הסוכנת שלי ביקשה עוד, אבל אני אמרתי,'אני רוצה לכתוב על ציבור אחר, כי אני מוציאה לעולם החרדי שם רע יותר משהוא באמת'. אבל הייתי מאוד צעירה, וההוצאה לאור שכנעה אותי להמשיך בקו שבו התחלתי. אמרו לי,'הספרים שלך הם שלאגרים, והכתיבה על העולם החרדי מגבירה את התפוצה'. אמרתי ,'אז הספר הרביעי יהיה האחרון'. רק עכשיו, כשפגשתי את הרקדנית במועדון הנופש הדתי, אמרתי לעצמי: היית מספיק חזקה למתוח כל כך הרבה ביקורת על העולם החרדי, בואי נראה אותך אמיצה מספיק לכתוב ביקורת גם על עצמך ועל החברה שאת משתייכת אליה. וכך נולדה דלילה, שמייצגת תופעה, למרות שאסור לשכוח שגם החברה הדתית היא לא סדום ועמורה, וגם בתוכה יש רבנים הגונים ושומרי מצוות".
אז למה לכתוב ספר על התופעה החריגה ולהכפיש בגללה קהילה שלמה?
"כי ספר על חיים נורמליים של אשת רב לא ימכור".
אפשר להתפרנס מכתיבת ספרים?
"אפשר להתפרנס בכבוד. אבל לשם כך צריך להוציא ספר כל כמה שנים".
בספרים שלך יש כמה סצנות ארוטיות. איך אישה דתייה כותבת תיאורי מין?
"מין הוא חלק מהחיים ואי אפשר להיות סופרת רצינית בלי להתייחס לנושא הזה. אבל בגלל שאני דתייה, ובגלל שיש לי ילדים ונכדים ומשפחה גדולה, אני מנסה לכתוב על מין בצורה מכובדת. הילדים שלי קראו את הספרים בגיל 13 ולא היתה להם שום בעיה עם החומר הארוטי. הם ראו דברים הרבה יותר גרועים בטלוויזיה. אני אתייחס למין, אבל יש לי קווים אדומים".
למשל ?
"לא אציג את ההלכה בצורה אכזרית".
הספרים שלך מציגים את ההלכה בצורה האכזרית והעצובה ביותר. תיאורי ההפרדה מבן הזוג לשבועיים בכל חודש הם אכזריים. להביא בדיקות מוכתמות בהפרשות לרב לבדיקת טהרה זה אכזרי. הסיפורים על יחס הגברים הדתיים לנשותיהם הם אכזריים.
"יש הבדל בין אכזריות לבין אי נוחות. הספרים שלי טוענים שחיי האישה הדתית לא קלים, אבל גם לא אכזריים".
חלק מהתיאורים אנטישמיים. "ריח החמוצים במעדנייה הכשרה", או "הרבנים מחשבים את השכר ומקום המגורים במקום את הייעוד", או "כמו רוב הגברים הדתיים הוא הצליח להעריץ אותה ולהתעלם ממנה בעת ובעונה אחת".
" כשבחורי ישיבה היו לוקחים אותי ואת חברותי לדייט בעיר הגדולה היינו מגיעים למסעדות יהודיות כשרות שתמיד הדיפו ריח של חמוצים. וכשפעם היתה לי פגישה עם בחור מתקדם יותר הוא לקח אותי למסעדה לא יהודית, ושם פגשתי בפעם הראשונה ריח של אלכוהול והייתי בשוק.
"תיאור חיי המשפחה בעולם הדתי נשמעים אולי אנטישמיים, אבל לצערי הרב הם לגמרי נכונים. הגברים בעולם החרדי והדתי מעריצים את נשותיהם על יופיין, חריצותן וכשרונותיהן, אבל בהחלטות החשובות מתעלמים מהן לגמרי. הגבר הדתי מעריך את אשתו במונחים של מכשירי חשמל. האישה , ממש כמו מכשיר חשמלי, עובדת, עוזרת להקל על העומס וגם העיצוב שלה נחמד. העיקר שהיא לא מפריעה יותר מדי, וממש כמו מכשיר החשמל אפשר לסגור אותה בארון, ומדי פעם, לפי הצורך, לשלוף אותה החוצה".
נא להמתין לטעינת התגובות
