"מותר לא ללכת בעדנה"
ישראל סגל רצה להיות סופר, רק לאחר מכן הגיעה העיתונות. שמעון אדף, שערך את ספרו האחרון של סגל "וכי נחש ממית" נפרד מהאיש שאהב והעריך
ישבנו ודיברנו. דברים שאוצרים את הנצח. דברים שכולאים את הרגע. דיברנו על החיים. על הזדמנויות שהוחמצו – מין דיבור שמנהלים אנשים הבטוחים שיש בידם עוד סיפק לשנות, לתקן. ישראל סיפר על שירים שפרסם בצעירותו. הוא אמר, "התשוקה האמיתית שלי היתה תמיד לכתוב. כשאתה חלק מעולם העיתונות והתקשורת, נראה לך שאתה נמצא בתוך האמת, תופס אותה. אבל אילו הייתי בן עשרים שוב, הייתי מקדיש את חיי לכתיבת ספרות. אני מקווה שיש לי זמן לכתוב עוד שניים שלושה רומנים."
ואני אמרתי, "טוב יש לך לפחות קורא אחד שמחכה להם."
דיברנו עוד. דברים עמוקים. דברים שטוחים. ובאיזה מקום ארבה השתיקה הזו, שמעתה תרחיב את גבולותיה. תימתח. אפילו כאן, בבית הורי בשדרות – מקום שאליו הגיעה שמועת מותך באס.אם.אס, דרך הרשת - אני מרגיש ברחישתה. אבל מותר למחות, ישראל, מותר לא ללכת בעדנה אל הלילה הטוב. ומשום החשד הבסיסי ההוא, אני מרשה לעצמי רק צורת מחאה אחת - לדבר עליך דרך יצירתך.
"וכי נחש ממית?" של ישראל סגל מנהל עם סוגת הרומן האוטוביוגרפי יחסים מורכבים. גם הוא, כמותם, מבקש לסכם ילדות, שנות עיצוב, בגרות, לבחון אותן מפרספקטיבה חדשה, מפוכחת. אבל, באותה עת, בדינמיקה שכל כך אופיינית לספר הנהדר הזה, הוא מצליח להוציא את עצמו מן הכלל. זה עיקר כוחו של הספר בעיני, היציאה מן הכלל, מכורח או מבחירה, עם המודעות למחיר האיום הכרוך בכך, לפצע שיישאר פתוח מרגע זה ואילך.
את המהלך שלו ישראל מבצע בפשטות, באלגנטיות. במקום שאחרים סגרו הוא משתדל לפתוח. אם אוטוביוגרפיה ספרותית מתייחסת לזמן כאילו היה ממד חתום המכיל רק עבר, הרי שב"וכי נחש ממית?" מתעוררת השאלה כיצד יוצרים זמן חדש מן הזמן שהיה, שאזל. גם אצל ישראל יש חיפוש אחר זמן אבוד, אבל זמן
הרומן מספר על מעבר. מעבר מהעולם היהודי הדתי לעולם החילוני שהוא גם מעבר של התבגרות. הרומן בוחן את המעבר הזה בכל מישור אפשרי, והייתי רוצה להצטמצם ולדבר על מישור הזמן. התחושה החזקה ביותר שעלתה בי בשעת הקריאה בכתב היד ובמהלך העבודה על הספר היתה זו: כאשר עוזב גיבור הרומן, בן דמותו של ישראל, את משפחתו ואת הדת הוא נקלע למציאות שאין בה זמן, או שלפחות תפיסת הזמן שלה היא כאוטית, חסרת הגיון. גם התודעה שהיא יוצרת מבולבלת. התודעה הזו רוצה לברר לעצמה את מקורותיה, כיצד היא נולדה, ובאיזה אופן היא צריכה לחיות בעולם החדש. בעיקר משום שבשנות הילדות שלו התודעה של הגיבור חיה בעולם מסודר.
אולי הדבר החזק ביותר בעולם הדתי הוא הסדר המדוקדק שהוא מציע. לכל אירוע ולכל מועד יש סיבה, יש הלכה שמורה לאדם כיצד לנהוג. התרגום של הזמן אל שגרת היומיום הוא הפריטה שלו לתפילות, לפולחנים, לטכסים, שסביבם מתגבשת קהילה. ואילו בעולם שאליו נקלע הגיבור, העולם החילוני, הזמן פרוץ, נעדר גבולות וסדר.
כך אומר ישראל: "הפרידה הקשה מכולן הייתה לא כל כך מאלוהים או מבני השבט, אפילו לא מאובדן המשמעות החובקת או הביטוח המקיף - הקושי הגדול ביותר נבע באופן מפתיע מאובדן הפולקלור והטכסיות. מתיקות התפילה בציבור, שירי החזנות ופולחני הקודש."
התשוקה של ישראל ליצור שלד של זמן מתבטאת בכמה רמות. ואזכיר את החשובה בהן - במבנה שלו. הפרקים של "וכי נחש ממית?" הם בעצם פרקי זמן, כך שהספר כולו הוא סדר זמנים חדש. והתשוקה הזו היא אחת התשוקות החזקות ביותר של התרבות הישראלית מרגע היווסדה, חיפוש אחר צירי זמן.
ושוב, אין אלה צירים של זמן שחלף, אלא צירים של זמן חי, שמעניקים לכותב מכשיר שדרכו הוא יכול לחוות את העולם. הספר הוא ספר של היחלצות, של הימלטות לתוך זמן, זמן ישראלי, שיש לו עבר יהודי עשיר, אבל עבר שאפשר לבקר, לא לקבל כתבנית הנכפית על המציאות: זמן שאפשר לחיות איתו, זמן שאפשר לחיות אותו, כפי שישראל חי אותו בכתיבתו, עד תום.
ההספד נמצא במקור בבלוג של שמעון אדף.
נא להמתין לטעינת התגובות
