דרך האמצע

שבתאי קור חושב שספרו המצליח של אשכול נבו "משאלה אחת ימינה" בוחר בדרך האמצע, שעלולה להיות קיצונית לא פחות מדרכים אחרות. ביקורת + ראיון

שבתאי קור | 10/10/2007 14:22

אופיר, צ'רצ'יל, יובל ועמיחי הם חברי ילדות שחברותם שרדה את הצבא והשנים שבאו לאחריה. עודם יושבים וצופים במונדיאל 98 הוגה עמיחי את רעיון הפתקים. כל אחד מהם יכתוב פתק ובו ארבעה משאלות, הפתקים יישמרו סגורים ובמונדיאל הבא יפתח כל אחד את הפתק שלו, יחדיו יקראו את המשאלות ויוכלו לבחון מי ובאיזו מידה הצליח להגשים את משאלותיו.

יובל, מספר הסיפור, כתב ארבע משאלות, כולן קשורות באהבת חייו יערה. הדבר שרצה יותר מכל הוא להיות יחד עם יערה גם במונדיאל הבא.

זה זמן שהם זוג, הוא ויערה, וטרם נמצא הזמן להפגיש בין יערה לשלושת חבריו. כשכבר כלו כל הקיצין ויערה מתחילה לחשוד שהוא בעצם מתבייש בה ומנסה להסתיר אותה מחבריו, יובל נעתר ומפגיש בין החברים. שבועות ספורים לאחר מכן, בהפתעה גמורה, הוא מקבל את הבשורה לפיה צ'רצ'יל, חברו הטוב והדומיננטי מבין הארבעה, ויערה התאהבו זה בזו. יובל מתקשה להתמודד עם המציאות הקשה, מתבודד לפרק זמן וחוזר תוך שהוא מתמודד עם הקושי.

אשכול נבו בחר לבחון את סוגיית החברות בספרו "משאלה אחת ימינה" מתוך בדיקת גבולותיה. לאורך כל הסיפור, הוא מטפטף באופן מסודר, קשיים המאיימים לפרק את החברות. הוא נזהר שלא להעיק מדיי. פרט לסיפור "גניבתה" של יערה שיצר אצלי מועקה - שכן יובל נאלץ לראותם, את חברו הטוב ואת חברתו לשעבר, יחד וללמוד לחיות עם זה – המשברים האחרים שפוקדים את חברותם אינם מעיקים מדי.

נבו, וזה לדעתי סוד הצלחתו, משתדל לשמור על איפוק לאורך כל הסיפור. הוא דואג לייצר את הדרמה לאט ובזהירות, ולמצליח לשמור על הקורא ערני משך כל הקריאה. מפעם לפעם הרגשתי שהוא הולך רחוק מדיי עם האיפוק הזה ושהיה עליו לשחרר מעט את הרסן. מפעם לפעם הרגשתי כאילו הסיפור נכתב בהזמנה עבור אלו המבקשים ספר אמצע, לא קיטשי ורדוד ולא עמוק ומייגע.

כמה שדרך האמצע היא הדרך האידיאלית, המציאות איננה אידיאלית, יש בה קיצוניות ויש בה חוסר איפוק. שמירה אובססיבית על דרך האמצע גם היא יכולה לעיתים להיות קיצונית.

משאלה אחת ימינה, עטיפת הספר יחסי ציבור

נגיש מאוד, או נגיש מדי?

אשכול נבו, 36, מחלק את יומו בין כתיבה להוראת הכתיבה. בבוקר, לאחר שלקח את בנותיו לגן הוא מתיישב לכתוב ובשעות אחר הצהרים לאחר שהחזיר את בנותיו מהגן והמתין לשובה של אשתו, הוא יוצא ללמד. בוריס זיידמן, מחבר הספר זוכה פרס אקו"ם ליצירת ביכורים, "המינגווי וגשם הציפורים המתות" הוא בכיר תלמידיו.

נבו כתב את ספרו הראשון במסגרת סדנת כתיבה של הסופרת יעל הדיה. ביום הראשון כמו רבים מתלמידיו, התרגש מאוד. אלא שבניגוד לרבים אחרים הצליח להגשים את חלומו וזינק למעמד הנחשק של אחד הסופרים הפופולאריים בישראל.

נבו, נכדו של ראש

הממשלה השלישי, לוי אשכול, משתדל להתעלם מהפוליטיקה של הספרות. בפועל הוא נמצא כעת על פרשת דרכים. ספרו הקודם "ארבעה בתים וגעגוע" שהצליח מאוד בישראל ובגרמניה ותורגם לשפות נוספות, מיקם אותו במרכז השיח הספרותי ועם צאת ספרו "משאלה אחת ימינה" נדרש הממסד הספרותי להכרעה, הלנו הוא אם לצרינו, האם מאשכולו של רם אורן הוא נגזר או שמא מאשכולו של עמוס עוז. מבקרי ספרות כמו נדרשים לנמק מדוע ספרו איננו ראוי, לחדד את הפגמים ולהבהיר לעם התועה האם "מותר" לקרוא וליהנות מהספר או שמא חטא הוא, תולדה של חטא הקריאה בספריו של רם אורן.

אתה מצליח להבין למה אתה מושמץ בביקורות?
"ראשית צריך להבהיר שבתהליך הכתיבה אין לי עניין בזה. מעניין אותי הטקסט, מעניינות הדמויות, ומעניין אותי להיות נאמן לדמויות שאני כותב. בוא נשים את דברים בפרופורציה, הדיון על הספר נמצא רק בראשיתו ויש להמתין מספר חודשים עד שיתקבלו כל הביקורות, אני מניח שהתמונה תתאזן. חלק מהביקורות על הספר הקודם, 'ארבעה בתים וגעגוע' לקחתי ברצינות ולמדתי מהן. אני מקבל לאחרונה מכתבים מקוראים ברמה שלא קיבלתי ב'ארבעה בתים וגעגוע' קוראים שמאוד אהבו את הספר. אני פתוח לקבל מאנשים. פעם הזמנתי לסדנה את שמעון אדף שידבר עם התלמידים. הוא אמר 'אני לא מבין מדוע התקבע שדיאלוגים אמינים הם דיאלוגים ברמה נמוכה, יומיומית ושטחית, הרי ניתן לכתוב דיאלוגים עמוקים מאוד תוך שמירה על אמינות' שמעתי ואימצתי את זה, ארבעת החברים בספר האחרון הם כולם חכמים ואני חושב שהדיאלוגים בניהם אמינים מאוד".

את הספר האחרון שלך יכול כל אדם לקרוא, הוא נגיש מאוד לקורא.
"זה נפלא ממני, ישנן כנראה סיבות שאני לא מודע אליהן. יש משהו מאוד נגיש בספרים שלי ואני שמח על כך. אני לא משתדל להיות לא מובן, חשבתי דווקא שהמחשבות שלי אינטימיות ואישיות ותהיתי אם יהיה מי שירצה להתחבר אליהן. לקראת היציאה לאור של הספר נתתי אותו לעשרה קוראים, ידידים שלי, והיה להם קצת קשה עם הסוף".

אשכול נבו מוטי קיקיון

ספרות אני כותב איך שאני רוצה

אשכול נבו צודק, קוראיו אוהבים אותו ואלפים מהם מיהרו מייד עם פרסום צאת ספרו, לחנויות הספרים. הודות להם התמקם הספר בראש רשימות רבי המכר ועוד צפויים לו שם ימים רבים. כשאני תוהה אם יש חשש שהוא ייקח את הביקורות קשה מדיי ויעביר הילוך, הוא ממהר להרגיע אותי "אני מגיע לעולם הספרות מעולם הפרסום, עשר שנים עסקתי בפרסום ושם כתבתי כל מה שאמרו לי. ספרות, אני לא כותב איך שאומרים לי לכתוב, אני כותב איך שאני רוצה"

נבו אינו היחיד שהתחיל בסדנת כתיבה והפך לסופר מפורסם: שרה שילה, מירה מגן, שי גולדן, דן בניה סרי ועוד רבים אחרים שאפו והצליחו. בשנה הקרובה עתידים לראות אור ארבעה יצירות פרי עטם של תלמידיו, שרי שביט, יותם טולוב, מירב רוז ואסף לבבי. בארה"ב, שם ניתן להגיע להוצאות לאור רק דרך סוכנים, מסתובבים הסוכנים בסדנאות כתיבה ומחפשים כישרונות צעירים. גם בארץ קל יותר להוציא לאור ספר בצירוף המלצה של מורה מוכר.

איך אתה מגיע לכתה יום לאחר שהתפרסמה על ספרך ביקורת לא מפרגנת?
"יש תלמידים שלי שכלל לא קראו את ספריי. השיח בינינו הוא לא ברמה הזו, תלמיד צריך לחשוב ברמה של מה והאם יש לו מה לקבל ממני כמורה".

קרה לך שאמרת לתלמיד "אתה סופר כבר לא תהיה"?
"קשה מאוד לומר כזה דבר. לפעמים אני מכוון כותבים לכתוב סיפורים קצרים".

בלי נאיביות, למה אנשים כל כך רוצים לכתוב?
"רוב האנשים באים לא מהצורך להיות סופרים, הם מחפשים למצוא את העולם העמוק והכתיבה היא מבחינתם כלי להיות צלולים עם עצמם, אם אדם מצליח אחרי סדנה להיות יותר קרוב אצל עצמו זו הצלחה מבחינתי".

נבו מעדיף ספרות עברית והספרים האהובים עליו הם, 'אותו הים' של עמוס עוז, 'אחוזות החוף של אמיר גוטפרויינד, 'בביתו במדבר' של מאיר שלו, 'הלב הוא קטמנדו' של יואל הופמן ו'מכונת הנצח של אלכס' של הגר ינאי. "ספר שהשפיע עלי מאוד הוא 'בגוף אני מבינה' של דוד גרוסמן".