אני מגלומן
מנחם פרי פוחד להקריח, לא רואה בעין אחת ומשמין כשהוא לא מלמד. אחרי 40 שנה כראש הכוחני של החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, הסכים פרי לעזוב את הכיסא ויש לו מה להגיד. האגו של עצמו? ענק, ובצדק. האתיקה באקדמיה? מוגזמת. והרומנים עם סטודנטיות? אוהו
"המינוי של מנחם פרי לתפקיד ראש החוג לספרות הוא קבוע, נצחי ואינסופי, ממש כמו מנחם פרי עצמו". (הבלוג הסאטירי "כל העובדות על פרופ' מנחם פרי")
בחדר העבודה מרובב הספרים שלו בביתו בנווה צדק, צפונה מפושקין, פורע האיש החזק בעולם הספרות תלתל דקיק לפרונט שובב, משרבב שפתיו בהתיילדות מכמירה ומתחנחן: "נו, בן כמה אני נראה? ". אאוץ'. אני מהמרת על מספר, מחסירה ממנו חמש ועוד שבע ומציעה בזהירות: "52? ". פרי מסמיק מעונג. "65! ", הוא מתקן בחדווה. "אני אולי נראה צעיר, אבל בתקופה האחרונה אני כבר לא מרגיש כמו שאני נראה".
הזדקנת?
"התבגרתי. עד לא מזמן הייתי ילד ליד אנשים בני גילי. חשבתי שהם קשישים. לפעמים הייתי חייב להזכיר לעצמי שהם צעירים ממני. היום הדברים השתנו. כבר אין לי את כל הזמן שבעולם. אבא שלי מת בגיל 84, אז יש לי גנים טובים. מצד שני, הוא לא עישן
גם הגוף בוגד?
"אני לא מרגיש פדלאה. אמנם לפני כמה שנים גיליתי שאני רואה רק בעין אחת, כי לא היה לי זמן לעצום עין. אבל הרשתית הולכת ומשתקמת. כשאני יורד במדרגות אני סוגר עין אחת, ובארוחת החג, כשאני מוזג יין למישהי שיושבת מולי, אני חייב להתנצל מראש, שלא תחשוב שאני קורץ לה".
ממה אתה פוחד?
"קרחת מטרידה אותי. אבל אני לא אסתיר אותה בעזרת הלוואות שיער. אם כבר קרחת-אז בגדול. אגלח את כל הראש. אני לא חושש שאפסיק להיות מחוזר. גם הנשים בחיי הולכות ומתבגרות. נכון שלא כל כך חשוב להיות מחוזר, אבל אני צריך להזכיר לעצמי כמה פעמים ביום עד כמה זה לא חשוב. המחשבה על חשיבות החיזור היא סוג של רפלקס".
"מנחם פרי מתכוון לפרסם בקרוב טרילוגיית מאמרים שתציג אינטרפרטציה פורצת דרך של דפי זהב אזור חיוג 08" (מתוך הבלוג "כל העובדות על פרופ' מנחם פרי" )
בתום 40 שנה בראש החוג המיתולוגי לספרות באוניברסיטת תל אביב - משך כהונה חסר תקדים, בלתי נתפש ממש (קדנציה ממוצעת נמשכת בין שנתיים לארבע שנים) - פרופ' מנחם פרי, מבקר וחוקר ספרות, מייסד החוג לתורת הספרות ועורך הספרייה החדשה, פרש מהתפקיד. "מנחם פרי הוא אדם מאוד חזק, מאוד דומיננטי, ולא קל להיכנס לנעליו", אומר מחליפו הטרי, פרופ' מיכאל גלוזמן, "לכן החזיק במינוי כל כך הרבה שנים".
חוקי האקדמיה אינם מאפשרים כהונה כה ממושכת, אבל פרי, כמו פרי, מצא את קיצורי הדרך. "הייתי ראש חוג קדנציה אחת ואחר כך יצאתי להפסקה ושוב חזרתי. לעתים קרובות עשיתי עם אורלי לובין כיסאות מוזיקליים. פעם היא היתה ראש חוג ואני הייתי סגנה, ופעם אני הייתי ראש החוג והיא סגניתי. הדיקן כבר לא ידע מי ראש החוג ומי הסגן. היה עליז ושמח".
אבל לא תקין.
"יש פנים לכאן ולכאן. בניגוד לחוגים אחרים באוניברסיטה, החוג לתורת הספרות הוא אסכולה, ואנשים מתמנים לתפקידי הנהגה. בחוגים אחרים בוחרים ראש שהוא פקיד טכני, ולכן הוא מתחלף כל שנתיים. בחוג לסר פרות בחרו בי לתפקיד של חזון, חשבו שאני עושה טוב את העבודה, ושבו ובחרו בי בכל פעם מחדש. כשרציתי לפרוש, תמיד לחצו עלי שאשאר".
זה עלול לקרות גם עכשיו?
"הפעם הפרישה סופית, אין דרך חזרה", מתעצב פרי. "הוצאתי את ראשות החוג מהסיסטמה הנפשית שלי. זה לא שראש החוג החדש מסתדר לבד. הוא הרי מתייעץ איתי כל יומיים. אבל אני מחזק אותו, וממשיך ללמד כמרצה מן המניין, למרות שאני מיואש ממה שקורה. עכשיו, כשאני בחוץ, אפשר לגלות שהפרופורציה בין מרצים טובים לבינוניים מעווותת לגמרי. רוב המורים אצלנו פרשו מהחוג, ומאחר שאין מרצים, יש נוהג נפלא שפנסיונרים מלמדים בהתנדבות. אדם צעיר לא יכול להיקלט במדעי הרוח, כי אין תקנים. כשאנחנו ייסדנו את החוג הגיל הממוצע עמד על 27, היום הגיל הממוצע של סגל ההוראה הוא 57. בשנים האחרונות היו 15 פרישות של מרצים שיצאו לגמלאות או הלכו לעולמם. איש לא הובא במקומם. זו דרך נפלאה לצמצם את מצבת המרצים שהפכה למצבה.
"ממלא המקום שלי, פרופ' גלוזמן, מתמודד מול הרקטור דני לויתן שאין לו שום עניין בספרות ושהיה שמח מאוד לחסל את מדעי הרוח. מבחינתו, עדיף שלא יהיה. כשבאתי אליו לפגישה, נדהמתי לגלות שהוא ידע בעל פה תאריכי פרישה של המרצים הבודדים שעוד נותרו בחוג. רק בזה הוא עסוק, באיך להיפטר מהאנשים ולשמור על הקופה. מבחינתו, החוג לספרות חשוב רק כדי שהאוניברסיטה תוכל להגיד שיש לה חוג לספרות. מה שקשה לו להבין, בחוכמתו המצומצמת, הוא שכשהחוג לספרות נפגע בלי תקנה, הסכנה למדינת ישראל היא בסדר גודל של פצצת אטום".
עד כדי כך?
"ספרות היא לא רק ספרים. ספרות היא שיח ומחשבה ומיליה וקהילה, וזה קורה היום רק באקדמיה. כשהמרצים המבריקים מידלדלים, הספרות הולכת לעולמה, וכואב הלב על המורים הבודדים שנשארים לשאת בעול".
לא כואב יותר על הסטודנטים?
"לסטודנטים לספרות יש היום דחף ללמוד מעט שעות רק כדי להשיג תואר. רובם בורים גמורים, לא מכירים את שפת אמם ומתבטאים בעילגות נוראה. אני מקבל עבודות מלאות בשגיאות כתיב, עם אוצר מילים מינימלי. הידע של התלמידים היום מתמצה במה שהם רואים בטלוויזיה או בכמה אתרי אינטרנט. אין להם שום רובד של היסטוריה תרבותית. פעם, מי שגמר תיכון גרוע בבנימינה, ידע פרק תנ"ך אחד או שניים בעל פה. היום הסטודנטים לספרות אפילו לא מכירים את העלילה התנ"כית. הסיבה לכך היא מעגלית. המורים לספרות הם תוצאה של האוניברסיטה, והאוניברסיטה היא תוצאה של התיכון המגדל את הסטודנטים".
אם הסטודנטים כל כך בורים, למה אתה מתעקש להמשיך ללמד אותם?
"כי אני זקוק לקהל רענן וצעיר שיהיה הד למחשבות שלי. קהל מיידי, חי, מגיב, לא ציבור אנונימי שקורא מאמרים. חוץ מזה, כשאני לא מלמד אני משמין. כשאני מעביר שיר עור, אני משתמש בכל תנועות הגוף, וזה מרזה. אחרי שלושה חודשים בלי הוראה אני שוקל חמישה קילו יותר".
איך זה מרגיש לפרוש אחרי 40 שנה?
"אני חרד שמצב הספרות בארץ יידרדר אחרי לכתי. מטבע הדברים חיי התפתחו לאחריות גדולה למצב הספרות, ועכשיו המערכה הופקרה. הרי לא נשארתי ספון רק באוניברסיטה. ייסדתי את סימן קריאה, עסקתי בעריכת ספרים, כל העבודה הספרותית שלי היתה לא לתת לציבור את מה שהוא אוהב, אלא להשפיע עליו לאהוב את מה שאני חושב שהוא חשוב".
לא קצת מגלומני, לפעול ממניע כזה?
"אני מגלומן. אין תרבות בלי מגלומניה. אין צניעות בספרות. כמה מגלומני פיקאסו, שקם יום אחד ואמר,'אני רוצה לצייר אחרת ממה שציירו אחרים לפני', ושינה את עולם האמנות?".
אתה פיקאסו של הספרות?
"אני ביאליק של התרבות. ברשותך, אשתמש בציטוט שכתב עלי דן מירון, כשעשה הבחנה בין עורכים לעורכי על. מירון אמר שיש הרבה עורכים טובים, אבל מנחם פרי הוא עורך העל היחיד בשנות המדינה. אני משווה את עצמי לצחי בוקששתר, שלא בישל אוכל ישראלי מסורתי, אלא הרגיל את הציבור לטעם קולינרי חדש".
אני מתבוננת בפרי- בוקששתר- חיים נחמן ביאליק. חרף ההשוואה המחמיאה, ראש החוג במיל' נראה קצת אבוד ללא כובעו היוקרתי. "אני בהחלט בעל אגו. אף פעם לא העמדתי פנים שאני צנוע. העולם חושב שאני מוכשר, אבל הדברים הרבה יותר מורכבים. יש תחומים שבהם אני בהחלט מצוין, ויש אחרים שבהם אני לא בשורה הראשונה. העולם לא מעלה בדעתו שאני מתאבל על התחומים החסרים שלי. העולם חושב, מאיפה יש למנחם פרי זמן לבדוק את חסרונותיו? הרי מנחם פרי עסוק כל היום רק בעצמו".
" פעם, מנחם פרי שתק עם יונה וולך בטלפון 40 יום ו- 40 לילה. חשבון הטלפון מהשיחה שמור ברבנות והוא סגולה בדוקה נגד צרעת ועיוורון" (מתוך הבלוג "כל העובדות על פרופ' מנחם פרי" )
כשענני האגו הסמיכים של פרופ' פרי מתפזרים מעט, מתבהרת אחת הדמויות המרתקות והבולטות בתורת הספרות: מרצה מבריק שאין חולק על כשרונו הרב, בעל שפה ייחודית, עשירה ומלאת ניואנסים, אבל גם חבר סגל שמרבה לבחוש ולרחוש מאחורי הקלעים, מנצל לרעה את כוחו האקדמי, ומגמיש את הדרישות והחוקים בהתאם לצרכיו. פרי נחשב לחוקר ספרות חרוץ ועורך בחסד, אבל יריביו (ויש הרבה) מתארים אותו כבולדוזר המפלס דרך לבני טיפוחיו בשדות זרועי גופות סופרים חשובים שהתפרסמו בהוצאה מתחרה. אישיותו של פרופ' פרי מלאת ניגודים. הוא איש רעים, נאמן לקומץ ידידים, אבל נוהג לא אחת להפנות עורף לאלו שכבר אי אפשר להפיק מהם תועלת. המשיכה בחוטים לצד הכריזמה שלו אחראים במידה רבה לכך שהחוג לספרות בתל אביב הפך לאחד המדוברים בארץ. אבל באותה מידה, לגמרי בזכותו, הוראת הספרות בחוג בעייתית ושנויה במחלוקת.
"פרי אחראי, יחד עם שורת אנשים נוספים, לאחת הצרות הנוראיות שנחתו על הוראת הספרות בעשור האחרון, כשהכניס לתוכה מושגי הבל ששיבשו אותה באופן קשה, כמו תורת הפערים ומספר העל, הדמויות העגולות והדמויות השטוחות", מאשים מנחם בן, מבקר ספרות שהתפלמס לא אחת עם פרי. "רק בשנים האחרונות התנערו ממנו וחזרו לדבר על ספרות בלשון בני אדם".
"פרי הוא מרצה שחוקי האקדמיה לא קיימים בשבילו", אומר מרצה בכיר בחוג לספרות. "הוא מניפולטור בלתי רגיל שגם יכול להלך קסם, ובכוח הזה יצר מערכת של בחישות ותככים, תמיד נגד זה ובעד אחר. הוא לא היה מחזיר עבודות ולפעמים גם לא טרח להגיע לשיעורים. שנה אחת היה כתוב על לוח המודעות 'היום יתקיים השיעור של פרופ' מנחם פרי', כי המזכירות התעייפה להודיע מתי לא יתקיים שיעור. פרי היה ללא ספק מקרה מאוד קיצוני של ניצול לרעה של האוניברסיטה. אבל זה לא הפריע לו. להפך. הוא נורא אהב להתפאר בהישגיו האקדמיים. חצי מהזמן הקריא לנו מאמרים שכתב, ובחצי השני סיפר על הזיונים שלו. זה היה אובססיבי".
"מדובר במרצה ותיק, שמעביר אותו הקורס שנה אחר שנה", מתאר סטודנט במגמה שלו. "מחצית מאיתנו, בעיקר הנשים, בולעת אותו בשקיקה ושותה את דבריו בצמא, ומחצית אחרת מתקוממת נגד הפריזציה שעשה בשיעוריו. למדתי אצל פרי את 'מבוא לתורת הספרות'. קורס מעולה, אחד הטובים שאני זוכר. ארבע שעות שבועיות שכולן מנחם פרי. אבל האינטרפרטציה לסיפורים היתה מאוד צרה, ותמיד מוגבלת לראיית העולם שלו. לא למדנו גישות שונות ולא ניתחנו אסכולות מגוונות, אלא רק את הפורמליזם שלו".
פרי בתגובה: "הפורמליזם שלי הושפע מהפורמליזם בגישות השונות. וחוץ מזה, זו לא טענה חשובה".
"בחוג לספרות היתה תחושה שמי שמלמד קורסים, ולא משנה איזה, עושה זאת בהתאם לאיך שמנחם פרי מנתח ספרות", מוסיפה סטודנטית מהחוג של פרי. "הוצאת הקיבוץ המאוחד, שהוא ערך חלק ניכר מספריה, שולטת באופן דומיננטי כמעט בכל הקורסים. רוב היצירות והרומנים הם של הספרייה החדשה. רוב הספרים שהתבקשנו לקרוא ולהגיש עליהם עבודות, היו ספרים בעריכתו של פרי. בדרך כלל לא היו עותקים בספרייה, אז קנינו את הספרים שלו מתוך ידיעה שאנחנו מזניקים לו את המכירות. זה לא היה אתי".
פרי בתגובה: "אנחנו מגזימים בחשיבות האתיקה. כדי לשכנע את הקוראים בגדולתו של יוסל בירשטיין ולשם כך ללמד אותו, אני מוכן לדרוך על הרבה אתיקה. הרי הייתי יכול לקרוא לקורסים שלי 'החוג לספרים שערך מנחם פרי' או'חוג לסופרים שעבדו עם מנחם פרי', ואז גם היו לי סיפורים מאחורי הקלעים ולא היתה שום בעיה אתית. אני עורך את הספרים הכי טובים, והביאו אותי לאוניברסיטה כדי ללמד את הספרים הכי טובים. זו האתיקה שלי. וחוץ מזה, אין הרבה סופרים טובים אחרים".
" כשמנחם פרי מרגיש מדוכדך הוא קורא מאמרים של מנחם פרי ומיד מרגיש הרבה יותר בנוח" (מתוך הבלוג "כל העובדות על מנחם פרי" )
לפרי , יסכימו כולם, חוש מחודד לפרובוקציה. רק מרצה מתעתע כמוהו מסוגל להעמיק ולדלות תאוריות מהפכניות, נפלאות, מטקסטים נדושים, ולהשתמש באותו כישרון כדי לנתח את התנ"ך ולהגיע למסקנה מרחיקת הלכת שאליעזר העבד היה, בעצם, המאהב של רבקה. לאחרונה פרסם הפרופסור ביקורת ספרות על הטקסט של השופטות במשפט רמון ובין שורותיה צידד בנאשם. במקביל, העתיק פסקה מעדותה של המתלוננת לבחינה שחיבר, הוסיף לה את דבר הסנגור וחלק מפסק הדין, וביקש מתלמידיו לחוות את דעתם. התלמידים חששו שאם יכתבו נגד רמון, בניגוד לדעת הפרופסור שלהם, הוא יכעס ויוריד להם ציון. המעשה קומם עליו סטודנטים וארגוני נשים, וחולל מהומה. "כשהתלמידים קיבלו בחזרה את המבחנים וראו שהציונים נאותים בלי קשר לדעה שהבעתי במאמר, הם הבינו שנהגתי ביושר ובהגינות", ממעיט פרי בהיקף השערורייה.
מי חוץ ממך סבור שנהגת ביושר ובהגינות בפרשה הזו?
"קיבלתי תגובות אדירות ממשפטנים בכירים שהיו בעד המאמר שלי. אפילו שר המשפטים דניאל פרידמן חיזק את ידי באמצעות ידידים משותפים, ושר המשפטים לשעבר יוסף (טומי) לפיד דיבר לזכותי ברדיו. קיבלתי מאות מכתבים של אנשים שבתי המשפט גרמו להם עוול גדול, ששאלו אם אני מוכן לייצג אותם. מקורות בכירים במשרד המשפטים סיפרו לי שכאשר המאמר שלי התפרסם בעיתון אף אחד לא עבד שם באותו היום, כי כולם חששו שניתוח פסק הדין שלי ישפיע על גזר הדין. ובאמת, גזר הדין ביטל דה פקטו את פסק הדין. כי העונש שחיים רמון קיבל בסוף היה סמלי וללא קלון".
אתה מאמין בחפותו של רמון?
"אני חושב שאם מספרים נכון את הסיפור, רמון זכאי. מדובר בקומדיה ספרותית: מצד אחד, בחורה שרוצה תשומת לב, סדרתית בלהציע לאנשים חשובים ומכובדים לנסוע איתה לקוסטה ריקה לעשות חיים, כי הרי היא לא הציעה את זה רק לרמון. מצד שני, רמון מתפעם מהעובדה שחיילת צעירה ונאה מתחילה איתו. הוא אפילו מתפאר על כך באוזני חבריו. כשהוא בטוח שהיא מחזרת אחריו, הוא מנשק אותה. המערכת העלימה את העובדה שהחיילת אמרה לרמון,'אני לא יכולה לעמוד בפניך', ושהיא הציעה לו לבוא איתה לקוסטה ריקה. המערכת חשבה שרמון התנפל על קצינה בחדר חשוך ודחף לה לשון".
אם הדברים כל כך פשוטים, למה תקפו אותך?
"הפמיניסטיות חשבו שאני מצדיק את זכותם של אנשים מבוגרים לבצע מעשים מגונים בנשים צעירות ושהמאמר שלי נכתב מתוך הזדהות עם רמון, כי גם לי בא להתנפל על סטודנטיות צעירות. פתאום הפריחו עלי שמועות מרושעות, שאני מטריד נשים צעירות, שאני מחזר אחרי סטודנטיות ומנהל איתן סטוצים. היה לא נעים. היו לי כמה רומנים עם סטודנטיות לצד מערכות יחסים עם נשים צעירות. אבל מפה ועד קופת השרצים שתלו על גבי? זה מעשה מגונה".
" מנחם פרי יכול למלא את כל הפערים בסיפור בת שבע, כי רק הוא יודע את האמת" (מתוך הבלוג "כל העובדות על פרופ' מנחם פרי" )
לא יהיה מרחיק לכת לשער שהשמועות שמכעיסות את פרי נולדו מהסיפורים המתוקשרים מדי על חיי הזוגיות המגוונים של ראש החוג בדימוס. פרי ניהל מערכת יחסים סוערת עם הסופרת יהודית קציר (שהיתה לפני כן סטודנטית שלו, ופער הגילים ביניהם עמד על 20 שנה), עם סמדר שיפמן (שהפכה לאחר הקשר ביניהם למרצה בחוג לספרות), עם מעצבת העטיפות שלו, יעל שוורץ, שנפטרה מסרטן, עם העיתונאית אורנה קדוש, עם הסטודנטית שלו אדוה עילם (הצעירה ממנו ב- 25 שנה) ואחרות. נישואיו לעילם הסתיימו לאחר שהפרופסור הביא את אהובתו להודות שבגדה בו עם גבר צעיר. בראיון על הפרשה שהעניק פרי לבילי מוסקונה- לרמן, נחשפה דמותו האקסהיביציוניסטית של פרי לצד הצורך שלו בקתרזיס פומבי.
פרי: "אחרי שהסיפור התפרסם קיבלתי מאה מכתבים מנשים שהציעו לי נישואים. הארץ כולה נחלקה לשניים: נשים שריחמו עלי וגברים שבזו לי על כשלון הגבריות". גם אשתו הנוכחית של פרי, תמר פלג, צעירה ממנו ב-24 שנים.
כמה נשים קדמו לפלג?
"תמי ביקשה ממני שאעשה רשימה של כל הנשים בחיי", מצחקק פרי. "והשאלה היתה מה יהיה הקריטריון. האם אישה שגרתי איתה, נישאתי לה, או ניהלתי איתה מערכת יחסים קצרה. בסוף סגרנו על מי שהיתה חשובה. יצאה רשימה ארוכה מאוד", נאנח פרי וממהר להוסיף: "אבל לא כולן מפורסמות".
אתה נמשך לנשים צעירות?
"הקשרים שלי הם לא עם תווית של אישה צעירה, אלא עם האישיות של בת הזוג. מה לעשות שכשהן צעירות ממני בהרבה זה מעורר תשומת לב? לי זה לא נראה סטייה או הישג. בסך הכל חוויתי את עצמי קצת כילד. אפשר להשתובב. אפשר להשתולל, אפשר לעשות מתיחות. יכול להיות שלא היתה לי שפה משותפת עם חלק מבנות גילי".
איך נוצרו קשרים עם סטודנטיות?
"אולי בגלל שאף פעם לא שיחקתי את האיש מלא החשיבות שצריך לשמור מרחק מהסטודנטים. לא היתה להם מרות או מרחק ממני. היו יושבים איתי במסדרון או ניגשים אלי חופשי".
והקולגות בחוג?
"החוג שלנו מפורסם בקשרים פנימיים. 90 אחוז מהמרצים בחוג נשואים, חיו או חיים עם בני זוג מהחוג לספרות. זהו חוג תובעני, הכל מבעבע, גם היצרים. מרצה מחוג אחר שהכיר סטודנטית צעירה והתחתן איתה סבל מרדיפה אישית. אמרתי לו, לפני החתונה היית צריך לעבור לחוג שלנו. אצלנו זה תנאי קבלה. היו שנים שהחוג לספרות נראה כמו תיבת נח".
אולי גם זו אחת הסיבות להידרדרות מצב הספרות באקדמיה?
"סטודנטים לספרות קוראים על אהבה בצורותיה המוזרות ביותר. לא יזיק להם להכיר את חיי האהבה המורכבים של המרצים שלהם".
יהודית קציר היא סיפור אהבה מורכב?
"הכרתי את יהודית כסטודנטית, אבל הקשר הזוגי התחיל רק כמה חודשים מאוחר יותר, כשהיא עשתה את הפריצה הספרותית הראשונה שלה. זו היתה היסטריה גמורה. איומים של כל מיני סוטים מעריצים, שמירה משטרתית עליה ופרסום ספרותי בקנה מידה אדיר. ההתמודדות של קציר עם זה מעוררת השתאות. ההצלחה גלשה לתוך ידיה. בכל פעם שחסר לה כסף, היא הגישה סיפור לאיזו תחרות, ותמיד זכתה".
היום אתם עובדים יחד באותה הוצאת ספרים. זה לא מפריע?
"ממש לא. מה שמפריע לי הוא שאנשים בטוחים שאני הגיבור של 'למאטיס יש את השמש בבטן'. ואני אומר, הוא זה לא אני".
אחרי קציר היתה יעל שוורץ. עוד מערכת יחסים סוערת שנמשכה 13 שנה. "יעל שינתה את כל ההסתכלות שלי על החיים. הגישה האסתטית שלה, הפראות שבה, והאופי העקרוני כבשו אותי. היתה יכולה לבוא איתי לביתו של שמעון פרס ולהגיד לו בפומבי, כוסאוחתוק פרס, למה שנאמין לך? והוא כמובן זכר לה את זה כל החיים. יעל נפטרה מסרטן, אבל המחלה שסבלה ממנה היתה טרשת נפוצה שפרצה שנה אחרי שפירקנו את הקשר. כנראה בגלל הפרידה ממני".
" פרי מאוד נאמן לנשותיו", אומר עליו סופר המכיר אותו מקרוב. "הוא איים לעזוב את האוניברסיטה ולהתפטר אם יזרקו את סמדר שיפמן, אם בתו. היא פשוט עשתה ילד לגבר הנכון. כשיעל שוורץ חלתה, הוא לא הפסיק לדאוג לה עד יום מותה. היה מבקר אותה פעם בשבוע ודואג שתמשיך לקבל משכורת גם כששכבה בבית החולים. פרי הוא מקרה קיצוני של נאמנות. גם יהודית קציר עורכת בכירה היום די הרבה בזכותו".
פרי: "המזכירה שלי באוניברסיטה אומרת שהעסקה הכי טובה בעיר זה להיות האקסית של מנחם פרי".
מה הסוד שלך?
"אני אוהב להיות נאהב, וכנראה שידרתי את זה לנשים. יש גם מיתולוגיות שמשפיעות. אם אומרים על מישהו שהוא מחוזר, הדיבור מגדיל את כמות החיזורים סביבו. ויש את הקסם הזה של מרצה שעומד על קתדרה ומשמיע דברים מעניינים, עושה שואו טוב. זה מדליק את הדמיון, במיוחד של סטודנטים לספרות".
יש עוד מרצים מוכשרים לספרות באקדמיה, שמכותרים קצת פחות ממך בסיפורי נשים.
"לא יודע, זה פלא. אני חושב שאני מתקשר עם נשים הרבה יותר משאני מתקשר עם גברים. אני לא מבין מה הנשים מוצאות בכלל בגברים. גבר זה דבר משעמם עד מוות. יצור שמדבר על העסקים שלו, ההישגים שלו, הרווחים שלו, הטיולים שלו. אולי לכן יש לי הרבה חברים הומואים. כנראה שאני מסתדר טוב עם גברים שלא מכחישים את האלמנט הנשי שבהם".
" מנחם פרי ערך לאלוהים את התנ"ך. אחר כך הוא החליף אותו בתפקיד" (מתוך הבלוג "כל העובדות על פרופ' מנחם פרי" )
לפרי זכויות לא מעטות בתחום השירה והעריכה. מפעלו הגדול היה "סימן קריאה", כתב עת והוצאה. בעזרתו, הוא השפיע לא מעט על טעמו הספרותי של ציבור הקוראים בשנות השבעים. פרי הביא אל המדפים תרגומים נפלאים של יוצרים שעד אז לא היו מוכרים בארץ, והוא זה שגילה וטיפח את יונה וולך, מאיר ויזלטיר וחנוך לוין. אבל האיש שפרסם את שירי ברכט (בתרגום הרושובסקי) לא היסס לצאת בהצהרה מרחיקת הלכת שיאיר הורביץ (חברו הקרוב) הוא המשורר הנחשב ביותר אחרי ביאליק, ולהגן על עמדה זו בחירוף נפש.
"המעלה החשובה ביותר של מנחם כעורך היא הכבוד והרצינות העילאית שהוא רוכש לכל כתב יד שהוא עורך", אומרת הסופרת והעורכת יהודית קציר. "יש לו התכונה המופלאה של הזיקית. הוא לא כופה את עצמו על הטקסט, אלא נכנס לנפשו כדי לזכך את הכוונות ולהוציא את המיטב. העבודה איתו תמיד קצרה והדיאלוג אינטנסיבי. למרות שמנחם ניחן באגו עריכתי מפותח, והוא יכול לריב ולאיים 'תראה מה יעשו לך המבקרים', הוא לעולם לא יכפה את דעתו".
"אני עורך שמרבה להתערב", מודה פרי. "ככל שהסופר גדול יותר, כך יש יותר מה לערוך. אני מתערב התערבויות גדולות, אבל הסופרים מאושרים. כי הם יודעים שככל שאני משקיע יותר עבודה, כך יהיו יותר פירות לעבודתם".
פרי ממהר להציג בפני כתב יד של סופר ידוע המגובב הערות עריכה בעט אדום. אכן, פרי משדרג את הטקסט. "זהורית" במקום "זוהר". " בפינה מכותרת" במקום "באחת הפינות". " עשנה מלטף את אניצי הקש", במקום "העשן ניגר מן הקש". " נפלת על דף שהוא רק תיקוני מילים", מתלהב פרי. "אבל לעתים קרובות יש סצנות שלמות בטקסט שלא אמינות, שצריכות להיכתב מחדש".
הסופרים לא מתרעמים?
"סופרת חשובה אחת צלצלה אלי היום. היא קיבלה טור שבועי בעיתון, והיא לא יודעת מה תעשה בלי העריכה שלי. אולי אהיה מוכן לערוך לה את הטור? אבל סופרים צעירים קצת בהלם. בדרך כלל קשה להם עם 20 העמודים הראשונים שערכתי. בסופו של יום הם מאשרים. לפעמים יש דיאלוג. לעולם אין דיקטטורה. יש רק סופרת אחת, קשה, שפשוט לא נותנת לערוך אותה. זוהי עמליה כהנא- כרמון. למעט ויכוח על פסיק או מילה, שגם בזה היא לא מוותרת, היא לא מוכנה לשום שינוי. זה סוג של סגירות שמבצבצת גם בכתיבה שלה. פעם היא היתה סופרת גדולה. היום כבר לא".
" מנחם פרי לא טועה לעולם בניתוח סיפור. אלה הסופרים שטועים"(מתוך הבלוג "כל העובדות על פרופ' מנחם פרי")
הספרייה החדשה, שהוקמה על ידי מנחם פרי, היתה בעבר אחת ההוצאות הנחשבות והמשובחות ביותר. עם השנים נעלמה הדומיננטיות שלה. כיום פועלות כמה הוצאות ספרים גדולות שטעמן רחב. אבל פרי תמיד עובד לבד. "לפעמים הוא משוכנע שהספרים פשוט נכתבו עליו", צוחקת סופרת ידועה. "במקרים אחרים הוא משדרג את הספרים של הסופרים. החטא שלו הוא שהוא מדבר על זה. עורכים לא משוויצים שהם כתבו לא.ב. יהושע את הספרים שלו, או שדרגו לדויד גרוסמן את הטקסט".
"הקונפליקט הראשון שלי עם מנחם פרי היה כשמסרתי לו את כתב היד של ספרי 'הנה אדם'", מספר הסופר ועורך כתב העת "מטעם" יצחק לאור. "לפני כן, כשהוא עבד על ספרי הקודמים 'עם, מאכל מלכים' או 'ועם רוחי גווייתי', תמיד הוא ניהל משא ומתן כשווה אל שווה. אבל בתקופת עריכת הרומן הזה נדמה היה לו שאני בידיו, כי לימדתי באותה תקופה באוניברסיטה, בחוג שלו לספרות, והייתי קצת תלוי בו במסגרת מאמצי להשיג קביעות. פרי דרש ממני לערוך שינויים מזעזעים בטקסט, כאלו שהוציאו את הנשמה מהרומן. כל סצנה ארוטית הגעילה אותו. בשלב מסוים אמרתי לו, אני מוותר על הרומן. רק אז הוא הניח לי".
"יש השחתה נוראה בטעם הספרותי בארץ", מאשים פרי. "וכל זה כתוצאה משוק ספרים תחרותי ומניפולטיבי. הביקורת הספרותית בעיתונים נעלמה, ואת מקומה תפסה רשימת רבי המכר. בכל מקום בעולם רשימת רבי המכר נחשבת לקוריוז, אבל פה היא סוג של חותמת איכות. שלא לדבר על כך שרשתות מכירה של ספרים שייכות להוצאות ספרים, אז רשימת רבי המכר שהן מעבירות היא מניפולטיבית ומזויפת. וכך הגענו לקהל קוראים שהתקלקל ומעדיף ספרים קלילים. הקריטריון להצלחה הוא כמות המכירות, וזה נורא. אפילו התרגומים קלוקלים, כתובים בשפה סלנגית".
העובדה שסופרים רבים שלא ערכת מככבים ברשימת רבי המכר קשורה לטינה הגדולה שאתה רוחש לה?
"ברור. ודאי שכן".
אחד החטאים שמייחסים למנחם פרי הוא היחצנות הנלהבת מדי שהוא מעניק לספריו. בסוף שנות השמונים, כשיצאו הספרים מתוך גטאות המוספים לספרות, והחלו לעמוד בקדמת הבמה, היה זה פרי שהסתער על המרחב החדש, התראיין על ספרים חדשים שערך ושלח סופרים לבימות תקשורת. מאז, מפעל היחצנות שלו הלך והשתכלל. במקוריות, בהעזה, בחוצפה. "פעם אמרו לי שאני מוכן להתפשט בשביל למכור ספר", צוחק פרי. "לא צריך להגזים. בסך הכל הצטלמתי פעם בין רגליה של חיילת, ואחר כך שחזרנו את הקטע כששבתי והצטלמתי בין רגליה של דוגמנית".
אתה נהנה להיחשף?
"אני מרגיש קצת כמו אולמרט. גם ראש הממשלה אוהב להיחשף. חושדים בו שהוא מגלומן. אבל אני לא יודע מה הוא מרגיש באמת בפנים. כי יש לו גם צד אחר של התכנסות ובריחה לתוך עצמו. אני חש שיש בי את הכפילות הזו. מצד אחד הרצון להתראיין, לצאת לפעילות בעולם, לרכז את כוחות הנפש כדי להיחשף. ומצד שני, אני מרגיש שהמחיר הוא שאני מתרחק מעצמי. שאני לא אני. הנה אחרי הראיון איתך, ארבע שעות ראשונות של שיחה, הייתי בדיפרסיה כל הערב. נחשפתי מאוד וזה לא טבעי לי. אני מאוד ביישן. הכי נוח לי בשקט שלי. לשבת ביני לבין עצמי. לקרוא משהו. לכתוב משהו. לערוך ספר. אני בן אדם מסתגר. אני אדם חלש שעושה שריר. אני לא אני כייפי שהעולם מכיר, אבל הרי ברור שאף אחד לא יאמין לי. שכולם יגידו מנחם פרי סתם עושה עכשיו פוזה. לכן אני אומר, אם כבר נחשפתי, לפחות אלמד ליהנות מזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
