דודו בוסי משוטט ב"סמטאות"
אקסהיביציוניסט חסר תקנה או ממציא רב כישרון? דודו בוסי בוחר באפשרות השנייה. אנשים, הוא אומר, לא מבינים מה אמת ומה בדיה, אז בסדר, שיחשבו שאני כותב על עצמי. השבוע הוא משיק קובץ טורים שפרסם על שיטוטיו בתל אביב ומצהיר שהוא בתקופה של שינויים. או במילה אחת: התברגנתי
גם אתה נשמע די מופתע.
"עד לפני שנתיים חשבתי שאיבדתי את הכושר להתאהב, חשבתי שהיצר היחיד ששרד אצלי הוא יצר הכיבוש וחייתי משיא לשיא. עכשיו אני כל הזמן רוצה לחבק אותה ולגונן עליה, היא גורמת לי לתת לה כמו שלא נתתי מעולם. עכשיו אני מרגיש רגוע, התברגנתי".
וכך נראית ההתברגנות שלו: במקום לצאת עד אמצע הלילה, בוסי אמנם מפסיק לעבוד מול המחשב בשמונה בערב ופותח את בקבוק הבירה המסורתי, אבל נשאר הרבה בבית. הוא התמכר למשחקי שחמט באינטרנט ונהנה להפסיד לילדים מוכשרים בני עשר. והוא לא מתכוון, בינתיים, להוציא עוד ספר על השכונה. כלומר, חוץ מזה שיוצא עכשיו, "בסמטאות", אוסף של 44 מהטורים שפרסם במקומון "העיר" ושמוקדש לאפרוחה.
השכונה זו שכונת התקווה, שבה גדל בוסי, שבה מחזיקה משפחתו את מסעדת בוסי, שבה נטועים שורשי שלושת ספריו: "הירח ירוק בוואדי", " פרא אציל" ו"אמא מתגעגעת למילים", כפי שבא לידי ביטוי בשפה שלהם וביחס המורכב שמובע כלפיה. ממנה גם נולד הטור שלו, שכתב במשך שנתיים.
"פנו אלי מהעיתון אחרי שהשתתפתי בכתבה מיוחדת על גיבורי ילדות", הוא אומר. "כתבתי על העבריין יחזקאל אסלן מנקודת מבטו של ילד. אחר כך הם פנו אלי שאעשה את הטור, זמן רב סירבתי עד שהתחלנו. חששתי מאוד שלא יהיה לי מה לכתוב כל שבוע. עיצבתי קונספט משלי-לקחתי דמות חיה והלבשתי עליה סיטואציה מומצאת. נכנסתי לדרייב של לחפש אנשים וסיפורים. אלה היו שנתיים מאוד יצירתיות".
לפעמים נראה שהסיפורים קצת חוזרים על עצמם.
"אני לא חושב ככה. הקובץ הוא חלקו על אנשים מהשכונה ובחלקו אנשי מרכז - אמנים ואנשים מהסביבה שבה אני חי ויוצר. אני רוצה להישאר נאמן לנושאים שלי. לכל אמן יש הסגנון שלו, הקול, המקצב והערכים שעימם הוא יוצר. אני עוסק בנפש האדם. מה, נפש האדם חוזרת על עצמה?"
בין שהיא חוזרת על עצמה או לא, איכשהו תמיד מתקבל הרושם שבוסי, 39, בעצם כותב על עצמו ועל חייו הפרטיים. זה לא מטריד אותו. "תשעים אחוז ממה שאני כותב אני ממציא", הוא אומר. "אני מקצין הרבה דברים כשאני כותב על עצמי, ואין לי בעיה שיחשבו שזה אמיתי ושזה עלי. צריך להבדיל בין המציאות לבדיה, ואני שולט בבדיה. למרות שאני טיפוס חרדתי אני לא חושש ממה יגידו, כי אני כותב על הגיבור ולא עלי".
וכשאתה כותב על אחרים?
"כשאני כותב על אחרים, לפעמים אנשים לא מבינים שאני ממציא, ופה ושם נתקלתי במצבים שאנשים זיהו את עצמם ולא אהבו איך שתיארתי אותם. היתה לי גם ידידה קרובה שנפגעה ממשהו שכתבתי ועד היום יחסינו לא שוקמו, אבל אם הוצאתי מישהו מגוחך בסיפורים שלי, זה את עצמי".
אחד הטורים שהופיע בעיתון אך לא נכלל בספר הוא זה שהוקדש לבתו של בוסי, קים, כיום קצינה בצה"ל. היא ביקשה ממנו להשאיר אותו בחוץ, כי, לדבריו, "מה שכתוב שם כבר לא רלוונטי לגביה".
היא לא מוטרדת ממה שנראה כמו חושפנות מאוד עמוקה שלך?
"לא. היא הפנימה שאביה הוא איש של בדיה. לפעמים תופסים אותי גם כמזרחי המקופח. מעולם לא השמעתי קול כזה, וכשנגעתי במזרחיות שלי, זה כמו שהומו כותב על הומוסקסואליות. אני לא מרגיש כך ולא הפכתי את זה למקצוע, למרות שאמרו את זה עלי פעם. יכולים להגיד. איזה מבקר כתב עלי פעם שהייתי רוצה לחיות בחו"ל כי כתבתי באחד הספרים על דמות שעזבה
אבל גם האמת לא תמיד נעימה. "בסוף יש גם עצב, אבל וגעגוע אמיתיים, לא מומצאים, כי פעם היה את אבא שלי", כך חותם בוסי את פתח הדבר של "בסמטאות". אביו נפטר לפני שלוש שנים, אחרי ייסורים קשים, ובוסי מקדיש לו את הסיפור האחרון בקובץ "היהודי הלך לנוח".
היחסים ביניהם היו מורכבים. "כשהייתי ילד הוא לא דיבר עם אמי, היה עובד קשה מאוד וחוזר מאוחר. לא היה לו זמן בשבילי", מספר בוסי. "לא הלכתי לטיפול פסיכולוגי, אבל עבר עלי תהליך דומה שעובר על מי שעובר טיפול - החשבון, זה שיש לכל אחד עם הוריו, התפוצץ גם אצלי. זה קרה תוך כדי כתיבת הספר הראשון. פשוט לא יכולתי יותר והוצאתי עליו את כל מה שנאגר אצלי מילדות".
שבוע אחרי שהתעמת עם אביו, התנצל בפניו. ואז לקה שלמה בוסי באירוע מוחי ומצבו הידרדר בהדרגה. "מאיש שמח ומלא חיים, שמאכיל את כל האנשים סביבו, הוא לא יכול היה לאכול לבד. הוא הפך למגמגם ובקושי יכול היה להזיז את ידיו. הוא הסתגר והחל להתבייש במצבו. ככל שזה קרה ריחמתי עליו יותר". הכעס התחלף בחמלה.
חמלה זה גם מה שבוסי מנסה לפתח אצל תלמידיו בסדנאות הכתיבה שהוא מעביר. אולי בגלל שהדמויות שלו לעיתים קרובות שנויות במחלוקת (דמותה של האם ב"פרא אציל", למשל , נרקומנית מופרעת חסרת גבולות שבמהלך הספר אי אפשר שלא לחוש הזדהות גם עם מצוקותיה, או הגיבור הנוקם והנוטר ב"אמא מתגעגעת למילים"), אחד התרגילים החשובים בעיניו הוא זה שעוסק ב"לא לשפוט את הדמויות". כלומר, "אני מבקש מהם לכתוב על דמות שלילית בחייהם, ומנסה ביחד איתם להפוך אותן לרב ממדיות, למצוא גם להן חמלה והזדהות".
זה נשמע כמו פעילות טיפולית, שיכולה לעורר סיפורים קיצוניים.
"זה מעורר רגעים לא קלים אצל הכותבים, זו עבודת הכותב על עצמו ובנושא הזה צריך לחפור. יש בכך פן תרפויטי, אבל לא יוצא מזה משהו קיצוני כי אנחנו לומדים כיצד לעבוד עם זה בכתיבה. הרעיון בללמוד לא לשפוט את הדמויות הוא חשוב, כי דמות שלילית שאין בה משהו חיובי, לא תמשוך את הקורא".
בוסי עסוק כרגע בכתיבה, אבל לא של הרומן הבא. "סיימתי עכשיו לכתוב דראפט לתסריט, זו דרמה ריאליסטית, על נושאים חברתיים ואנושיים, יש לי חוזה עם חברת הפקה לעיבוד 'פרא אציל', שם לא אהיה תסריטאי ראשי. בנוסף אני עובד עם קבוצת יוצרים על סדרת טלוויזיה, וכתבתי פיילוט של פרק אחד לסדרה שתתבסס על 'בסמטאות'".
בנוסף הוא מצלם סרט דוקומנטרי על ביתו השני בשנים האחרונות: קפה תמר בשינקין, שעוד לפני שבוסי נולד כבר שאב אליו יוצרים מכל מיני סוגים. בטור אחד בספר מספר בוסי איך הלך לשם לראיון עבודה, אחרי טלפון זועף מהבנק, ואיך נבעט משם על ידי הבעלים שרה שטרן, ששלחה אותו הביתה לכתוב. שטרן גם מככבת בטור אחר, תחת השם "הקיסרית האחרונה". " התאהבתי בשרה ובמקום", הוא אומר. "כולם פה מכירים את כולם, זו סחבקייה, שכונה".
שוב חזרנו אל השכונה, רק ב? שכונה אתה מרגיש בבית?
"דווקא כשגרתי בשכונת התקווה הייתי מנוכר, כי יחסי לשכונה אמביוולנטי, אבל בתמר יש אנרגיה של בית".
ומה פתאום סרט דוקומנטרי ותסריטאות?
"המטרה שלי היתה להיות תסריטאי. כתבתי את הספר הראשון כתסריט אבל לא היו לי כוחות נפש לגייס אנשים לכך. גם הספר השלישי היה בעצם תסריט לפרק בסדרה, שהוזמן ממני, של סיפורים שמתרחשים בבתי קפה. הפרויקט נתקע ואני הפכתי את הפרק לספר".
ספר שהמבקרים מאוד ציפו לו והתקבל בסופו של דבר באכזבה מצדם.
"ידעתי שאחרי הביקורות המצוינות שקיבלתי קודם לכן תבוא נפילה, כי מותר פה לכתוב על הכל, רק לא על מה שהספר עסק בו (הגיבור, עובדיה, עוקר לגרמניה ובא חשבון עם זהותו היהודית ועם משפחתו - נ.ק). אני יודע לא להתרסק מביקורת קשה כמו שאני יודע לא לאבד שליטה מביקורת חיובית, את זה קיבלתי מלימודים בבית הספר למשחק".
עובדה שבמקום לכתוב ספר אתה כותב עכשיו תסריטים.
"זה לא קשור. זו תקופה של שינויים. אני כבר לא נותן לחרדות לנהל אותי".
נא להמתין לטעינת התגובות
