על שלושה ספרי מקור חדשים
ענת עינהר מפגינה כישרון מבהיל בעוצמתו, בועז יזרעאלי מתמיד באיכות קפקאית ותמר וייס לא מצליחה לפרוץ את הבועה. אמנון נבות שוקע בשלושה ספרי מקור חדשים שאינם מכוונים אל המיינסטרים
ההשפעה הקארברית עדיין מוחשת וקלקלתה עדיין שרירה וקיימת בחלקים שונים של קובץ הסיפורים "השכן המסוכן" (בעיקר בסיפורים המתמקדים בהוויית חייהם של מכורים לסמים קשים). ועדיין לפנינו אחד מקובצי הסיפורת המעניינים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות. האופן שבו הוא מאיר פינות מוצללות בהוויה הקיומית שלנו כאן ועכשיו יוצר סיפורת כבדת משקל, ככל שהיא צרת היקף ומעוטת דם.
את סיפוריו של יזרעאלי מאכלסות דמויות שוליים: הומלסים למחצה, הומלסים גמורים והומלסים בפוטנציה, או סתם דמויות שעולמן רופף ומותנה, המתכווצות סביב איזה פצע פנימי או פגיעות גדולה על ספו של תהום קיומי. עד כאן אין אולי דבר חדש ומקורי במיוחד, אך האפיון המעניין בסיפורת הזאת הוא הניסיון של הדמויות האלה לעצב תיאור וידויי רציונלי-שפוי ושיטתי של מצב אבסורדי וחורבן קיומי בתוכו הן שרויות.
במתח הפנימי שבין האלמנט הווידויי לבין האלמנט הדיווחי-שפוי משתחררת עוצמה מרשימה. הקטסטרופה הקיומית מתפוררת, נחלקת, מתפרדת לסדרה של משפטים שמתארים מצבים ספציפיים וקונקרטיים: כזה הוא הסיפור הפותח את הקובץ, "מיטה מתקפלת", המתאר הומלס המחובר למיטה המתקפלת שלו, המעיקה עליו אך גם מקיימת אותו, מעניקה לו סוג של זהות ומסמנת אותו כדרך שהצלב מסמן את הצלוב. כזה הוא הסיפור "דלות", המסיים את הקובץ: דלות שהיא כביכול מבחירה פקוחת עיניים ולמעשה היא מתווה חידלון קיומי ופגיעות גדולה ("מוקף ברעש הזה צנחה עליי איזו שלוות אין ברירה, זוועה רגועה, חסרת דרישות", עמ' 136).
חידלון קיומי, פגיעות, שלוות אין ברירה, מאפיינים את הטובים בסיפורי הקובץ ("מיטה מתקפלת", "הכפית", "כאוס", "דלות"). אלה עדיפים על סיפורים שבהם המכניזם הדורסני של הקיום גלוי על פני השטח (דוגמת הסיפורים "השכן המסוכן" ו"סמירמיס").
מוקד הבעיה בסיפורים האלה היא שהגיבור ממהר להפנים את ההיגיון הפנימי של הכוח החיצוני העיוור, הדורס, ולהעדיף אותו על ההיגיון הפנימי שלו עצמו. באורח הזה מאבד הסיפור האופייני ליזרעאלי את ייחודו וחד פעמיותו. העוצמה נגלית כשהכוח החיצוני, הכופה, הוא עלום, והתמונה הסיפורית מתמקדת ב"איש היושב על המדרכה, ראשו בידו כבלולאה" (כפי שכתב ויזלטיר).
לעצמו עומד הסיפור "שני סופרים", שככל שההיכרות בין הסופרים השכנים בו הופכת גלויה יותר, הפגיעה ההדדית
מה שקובע, לדידי, את ערכה הנבדל של הסיפורת הזאת הוא האיכות הקפקאית. זו, דקה כנימה, חמקמקה, הופיעה כבר בקובץ סיפוריו הקודם של יזרעאלי, "אדריכל", והיא יוצרת את הבידול גם בקובץ הסיפורים החדש: בידול בין סיפורים טובים לטובים פחות, בידול בין בועז יזרעאלי לסופרים אחרים, שאותם אניח למכניזם החפוז, קצר הנשימה, של הביקורת השוטפת ופגעי שוק הספרים.
הערכה מיוחדת מגיעה גם לסדרת הספרים הכבשה השחורה, שעדיין מעיזה, אומנם בנדיר ובאקראי, להתמודד עם סיפורת שגורלה בשוק הספרים ובחלל התודעה הספרותי הריק נחרץ מראש.
בועז יזרעאלי, השכן המסוכן, הקיבוץ המאוחד - סדרת הכבשה השחורה, 138 עמודים
בתחילה בהלת הגילוי של זרעי הריקבון שבתוך הבשלות המפתיעה, העסיסית, במעמקי "סוגרים את הים", שלאחריה אץ המבקר, צעיר בשני עשורים, אל הטלפון. העורך מלא הסמכות ענה בצחוק מתגלגל לתחינתי. "כלא את יהודית קציר לעשר שנים במדבר, אמור לה לא לפרסם עוד מילה אחת בעשר השנים האלה. זרעי הריקבון כבר בפנים, באוויר הדלוח הם רק ימקמקו את מה שנשאר", התחננתי לפני מנחם פרי, שכבש במאמץ רב את צחוקו וענה, "שמע, אני לא מנהל תחנה לשימור אתרוגים".
אותו סוג בהלה תקף אותי למקרא העמודים הראשונים של "טורפים של קיץ". הבהלה שוככת מהר: לפנינו אותו סוג של כישרון חד פעמי שנגלה בספרות פעם בשני עשורים. ענת עינהר היא כבר בפועל ממש סופרת רצינית, נובליסטית כמעט מושלמת, המפעילה עוצמות במקום שבו נכנעה ותוכנתה בעלת "סוגרים את הים" לברק החיצוני, לקסם הקולנועי.
עינהר פוסעת במסלולים שהתוו סופרים כיהושע קנז, והרקע הוא אותן מושבות לפאתי גוש דן שהתפראו ונהפכו לערי מסכנות, הדמויות הן אותן דמויות של קיום נידח שבאקט של אין ברירה מתפתות לחרוג לרגע מן הנוסחות הרגיונליות של הקיום היומיומי המעיק - מעיק כאותה חגורת סד אורתופדית שנדרשת ילדה בשלהי ההתבגרות לחגור נגד עקמת של חוט השדרה ומגלה על סביבותיה שכמעט כולם חוגרים סדים מעיקים לא פחות ושהניסיון לפרוק את הסד באמצעות מגע עם הסד של האחר מסתיים בסוג של קטסטרופה. שהסד הוא חלק בלתי נפרד מן הזהות הפנימית והגורל האישי ( " מתחת לחולצה המגוהצת").
בעקבות יהושע קנז - לא מדויק. אין בשלוש הנובלות של עינהר את הדו משמעות שקנז מקנה לכל משפט טריוויאלי, ולא את האגביות הטעונה של כל אמירה, ולא את האיכות של אוג רעיל שקנז מטעין בכל שורה של דיאלוג. ואין זה דווקא לחובתה של עינהר - הפרוזה שלה כבדה יותר, מעיקה יותר, דורסנית יותר ולא חסרת ברק עמום, מופנם, מצד עצמה. אתה שומע באוזן פנימית את העצמות המתהדקות בתוך הסד. האלימות מוחשית יותר, ישירה יותר.
בסיפור "טורפים של קיץ" הרקע הוא אותה מושבה שגדלה ונתפראה: זוהי עדיין אינה האנונימיות של עיר גדולה, אבל היא טעונה דיה זרות חורשת רע. המורה למתמטיקה בתיכון המקומי, למשל, שחייו מובלים בקולר כדרך שהוא עצמו מוביל את כלבו. הקולר מחליף ידיים מתוך היגיון חיצוני חסר פשר: בתחילה עוזבת את הקולר אשתו, וזה נגרר על הרצפה במהלכו של קיום שתשבצי היגיון ממלאים אותו עד שאוחזת בקולר איזו אישה מקרית שהכיר (למעשה, לא הכיר כלל) באיזה קורס קיץ למורים, ובעקבותיה נמסר הקולר לבנה המתבגר והאלים.
הקולר הופך חגורת חנק: המורה למתמטיקה מוכה בפומבי על ידי תלמידיו (ובראשם בנה של האישה שחיה עמו), תוך שהם מטיפים לו מוסר. פיגוע חבלני אומנם מציל אותו (התוקפים מאבדים בו עניין, פיגוע חבלני מעניין לאין שיעור בהשוואה להכאה פומבית של המורה למתמטיקה המקומי) אבל הורג את כלבו. גם הכלב (בעצם, שניים) נכפים עליו. זו האגביות הדורסנית של מהלכי הסיפור שבאמת מזכירה את קנז במיטבו.
לפחות עד היום הזה פספס קהל הקוראים את איני, המעצבת בעשור האחרון סיפורת קריטית להבנת מצבים שונים במסגרת הכאן והעכשיו: נקווה כולנו שלא זה יהיה גורלה של ענת עינהר. יותר מכול: נקווה שלא תפספס את עצמה. במצב הנוכחי של הסיפורת הישראלית אין אפילו מי שלא ישמור עליה עשר שנים במדבר.
הערכה רבה מגיעה לבית ההוצאה שבחר למקם את "טורפים של קיץ", שהוא ספר ביכורים, בסדרת הפרוזה המרכזית שלו, ובדין.
ענת עינהר, טורפים של קיץ, עם עובד - הספריה לעם, 288 עמודים
סוגייתה של סיפורת עברית - שהקשריה היו ונותרו חילוניים - הנכתבת על ידי סופרים דתיים-אמוניים ראויה לדיון נפרד, כולל התופעה שהובילה חוגים מסוימים בתוך הדתיות הלאומית, לפחות במהלך העשור הקודם, להתמודד עם הסיפורת העברית התמודדות חזיתית.
חלק מן הסופרים שקמו מן החוגים האלה לא עמדו בסתירה המובנית וחזרו בשאלה (לדוגמה, דרור בורשטיין) והאחרים נותרו תלויים בין שמיים וארץ: תמר וייס וספרה "צפלין" אכן נשארים תלויים.
אינני טוען שעצם האחיזה בשני התחומים, הדתי-אמוני והחילוני, אינה אפשרית, אני רק טוען שהיא מטילה מגבלות לא פשוטות על התודעה הכותבת (עגנון הוא אולי היוצא מן הכלל המצביע על הכלל). "צפלין" הוא דוגמה מובהקת לכך:
החלל הריק שבחייו של זוג דתי-לאומי שזה עתה נישא ומתחבט בשאלת המסגרת הדתית היאותה בעוד שבעייתו המרכזית היא החלל הריק בחייו המשותפים ששום תכנים דתיים לא יכולים למלא אותו, אם משום שבני הזוג ניצבים על הקו הדק שבין חילוניות לדתיות, אם משום שתכנים דתיים לעומקם אינם פונים לצד הנשי, הנדרש להתקיים בחלל שבין הכיור, חדר המיטות וחדר הילדים העתידי.
"אגדת הסופר" לעגנון מטילה על "צפלין" צל כבד. עגנון מצא את הדרך להצביע על השבר העמוק בחייו של זוג בלא לשבור את הכלים הדתיים?אמוניים. ב"צפלין" לא נמצאה הדרך. נותר רק הסיפור, לאמור, האין מוצא המקדים את הקטסטרופה, שקיעה ברוטינה מרסקת, יומיומית, שבמסגרתה לדת יש תפקיד אינסטרומנטלי מכני, חלק משגרה אוטומטית של היומיום.
לחוגים של צעירים המשויכים למחנה הדתי לאומי יתפקד הספר הזה כשיקוף בועה של עצמם. קסם יש, יכולת לספר סיפור יש, ערך ספרותי מוצק או פריצת דרך - אין.
תמר וייס, צפלין, כתר, 164 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
