הכנעני האחרון
חוקר התרבות אלי אשד מספיד את המשורר, המתרגם והעורך אהרון אמיר שהלך לעולמו בחמישי וחושף פן לא מוכר בפועלו. האיש שהפך לאחת הדמויות המרכזיות ביצירתה של הספרות הגבוהה בישראל, היה גם בין יוצרי הספרות הקלה שלה, למשל טרזן
לא כן אהרון אמיר. הוא היה משוכנע שלא רק שהוא צודק, אלא ששיטתו מנצחת, והעם העברי, "הכנעני", שכל קשר בינו ובין העם היהודי המפוזר בתפוצות הוא מקרי בהחלט, קם חי וגאה בארץ ישראל, הלא היא ארץ כנען.
מבחינתו של אהרון אמיר הוא לא היה הכנעני האחרון, אלא "העברי הראשון" והיו לו הוכחות לכך. בפעם האחרונה שראיתיו, היה זה בערב הפומבי האחרון שלו בו חגג את יום הולדתו ה-85 בבית ביאליק. באתי לשם בערב גשום וציפיתי לאולם חצי ריק, שהרי כמה אנשים יבואו לחגוג את יום הולדתו של משורר, עורך ומתרגם זקן ואנטי ממסדי כל חייו?
טעיתי. האולם היה מלא וגדוש עד אפס מקום ועוד אנשים רבים התגודדו בחוץ בגשם השוטף. הקהל הגדול הזה, ייצג את הפרדוקס הגדול שעבר באישיותו ובקריירה של אמיר- כולם באולם ידעו שהאיש הזה שתמיד נשאר מחוץ לכל ממסד ספרותי, הוא זה שנתן במה ועיצב את מיטב סופרינו, את אלה שעומדים במרכז הסצינה הספרותית שלנו, בכתב העת שלו "קשת": עמוס עוז, א.ב.יהושע , יהושע קנז ועוד אחרים ורבים. כולם קיבלו את כרטיס הכניסה שלהם לעולם הספרות מידי אהרון אמיר.
מה שפחות ידוע הוא שאדם זה, ששמו הפך סינונימי לספרות גבוהה ואיכותית, שאותה פיתח בכתבי העת שלו ובתרגומיו, היה גם בין האנשים שיצרו, כמעט יש מאין, את הספרות הקלה בישראל.
פגשתי אותו לראשונה, כאשר חקרתי תעלומה: מיהו המחבר האלמוני שהיה חתום כ"יובב" על מאות החוברות המקוריות שיצאו בעברית בהוצאת "קרנף", סביב דמותו של "טרזן איש הג'ונגל". לבסוף, הצלחתי לפענח את התעלומה המסובכת- אהרון אמיר. הוא אמנם הודה באשמה, אם כי בהיסוס רב.
נכון, הוא זה שיצר את הרעיון של חוברות טרזן ישראליות והוא גם ברא את "יובב", שמו העברי של של "המחבר" וערך את החוברות הראשונות על טרזן בהוצאת "הקרנף". הוא גם יצר סדרה מקבילה על פיראטים בשם "קפטן בלאד", עם ספינתו ה"קפריקורן", שאת הרעיון לה קיבל גם משמועות על קרוב משפחה שעליו סיפרו שהיה פירט.
מסתבר גם שאמיר כתב כמה חוברות בעצמו ואת שאר החוברות, כתבו ידידיו מהתנועה הכנענית- עמוס קינן, אלישע גת, שמעון צבר ואחרים. הוא סיפר שכל זמן שערך את הסדרות הללו, וכתב עבורם מאמרי עורך לבני הנוער המרובים שקראו אותם בצמא, נהנה מהן הנאה גדולה וחש שהוא תורם משהו חדש לנוער של התרבות הישראלית הצומחת.
דעתי הייתה ונשארה, שבדמות של טרזן שאותה הוא ועמיתיו יצרו בחוברות, ביטא אמיר כמה וכמה מהאידיאלים של התנועה הכנענית בה קיים עברי חדש, הקרוב לאדמה, לטבע ולבעלי החיים ורחוק ככל האפשר מהיהודי הגלותי.
אהרון אמיר
ארכיון מעריב
כבר לא מתבייש
הוא לא הכחיש.
"אבל תיראה" הוא אמר, "זה היה דבר משני מאוד בחיי לא צריך לעשות מזה עניין. אני בהחלט לא רוצה שעל קברי יכתבו 'כאן קבור שהאיש שיצר את חוברות טרזן וקפטן בלד הישראליות'. יש דברים אחרים בחיי שבהם אני גאה הרבה יותר".
נראה שיותר מכל היה גאה בחוברות המגזין "קשת", אותו החל לערוך כמעט מיד לאחר שעזב את חוברות טרזן, מגזין שהפך ביחד עם מגזין "עכשיו" של גבריאל מוקד, לאחד משני המגזינים הספרותיים המשפיעים ביותר של מדינת ישראל.
זהו גם ייחודו הגדול. האדם שהיה בין יוצרי הספרות הקלה של ישראל, הפך מיד לאחר מכן לאחת הדמויות המרכזיות ביצירתה של הספרות הגבוהה שלה, אולם נשאר בעיני עצמו כמנודה בידי הממסד הספרותי.
בשנים האחרונות ביצע אמיר קאמבק מדהים. ב-1998 הוציא אמיר את "קשת החדשה" ומאז יצאו 22 גליונות. אמיר שוב הוכיח כי הוא פנומן, הן מבחינת
סדירות יציאתם של הגליונות והן בשל הפיכתו של "קשת החדשה", לאחד המגזינים הספרותיים החשבים ביותר, אם לא החשוב מכולם.
פגשתי את אמיר בפעם האחרונה, כאשר בא לערב ההשקה של מוזיאון "הקריקטורה והקומיקס" לפני כחודשיים. הוא הסתכל בהנאה על הקריקטורות והתמונות התלויות על הקירות ונזכר שגם הוא "בקשת" בשנות השישים, עסק בתחומים שעד אז נחשבו ללא ראויים לדיון רציני במגזין מכובד, למשל קולנוע.
לפתע, חזר במחשבתו לאותן חוברות טרזן שערך בשנות החמישים שבמידה מסויימת בישרו את אותן חוברות הקומיקס שאותן משמר המוזיאון. "אתה יודע מה", אמר לי, "אולי התרומה שלנו גם באותן חוברות נחותות שהוצאנו רק בשביל הכסף היתה יותר גדולה ממה שחשבנו".
האיש שפעם היה מנודה ספרותי, הפך ללב ליבו של עולם הספרות הישראלי. קשה לתאר את החוב התרבותי שלנו כלפיו. יהי זיכרו ברוך
נא להמתין לטעינת התגובות
