ראשי » תרבות » ספרות

פרק מתוך מקופלת – ספרה של תמר גלבץ

ספרה של תמר גלבץ הוא בין המועמדים לפרס מפעל הפיס לספרות של שם פנחס ספיר

nrg מעריב | 31/5/2008 18:23

תמר גלבץ יחסי ציבור

תמר גלבץ אומרת על ספרה כי "זוהי כרוניקה של פרידה. של פירוק חיי נישואים. הבסיס העובדתי של הספר אמנם נטוע בביוגרפיה שלי אבל הוא לא פורש תמונת מציאות פרוזאית אלא חיי נפש ותודעה והלכי רוח של אישה ברגע המכריע והדרמטי בו חייה עומדים להשתנות.

בשם 'מקופלת' מקופל גם ההקשר המידי לממתק משום שמאגר הדימויים הארוטי בספר לקוח מעולם הממתקים, אבל גם מקופלת מכאב, ומקופלת כמו אישה בארגז של קוסם. כזו שעוד רגע ינסרו אותה לשניים."

בנימוקי חבר השופטים נכתב כי "בספר זה של תמר גלבץ, בולטת ההרמוניה שבין הלשון ובין נושא היצירה. סיפור חייהם המשותפים ופרידתם של בני זוג וסיפורה של הבת שבאמצע, מסופרים מפיה של האישה בעברית ישראלית שאינה נסחפת אל הסלנג היום-יומי, ואינה נמשכת אל העברית הגבוהה.

בתיאום מעניין בין סגנון סוחף ולשון ציורית קולחת ובין הריאליה הישראלית כפי שהיא, מצליחה היוצרת למשוך את שימת לבם של הקוראים אל פנימיותם – לכאוב, ליהנות, לצחוק ולבכות על עצמם."

וכך מתחיל הספר

מקופלת עטיפת הספר

אני מחליטה לחזור אל הרגע בו הבנתי שהנישואים שלי נגמרו. אני מנסה לטבול בו את הראש לשניה אחת. אני מנסה להציף את עצמי כל כולי ברגע הזה. שיקיף אותי ויסובב אותי וימלא אותי עד הסוף כמו שמתמלאת מבחנה צרה או קנקן דק גיזרה או אגרטל צר מותניים. עד השפה וקצת יותר. שיישפך מעט אפילו. כאילו הוא המון המון מים. יותר מדי. אבל אני לא בטוחה שאני יכולה.

אני רוצה שיתרומם ויגאה. והוא לא בא. אני חושבת שעשיתי לרגע הזה ממש באותו הרגע אמבוש והחשכתי אותו וכיסיתי אותו בשמיכה וכפתתי בחבלים והידקתי טוב טוב וגלגלתי הצידה בבעיטה. ממש כמו שעושים עם התעללות בילדות המוקדמת, מסיטים הצידה ופנימה עמוק עמוק וחותרים קדימה כאילו כלום.

אני כן זוכרת את השיחה הראשונה. הגלויה. המחלחלת. זאת ששאלתי בה ואפילו לא הבנתי מה אני שואלת, תגיד אתה לא אוהב אותי יותר, והוא מיאן לענות. רק הדם נשתה לו מהפנים והוא נהיה אפור כמו מלט שהתייבש ומתחיל להתבקע. ישבנו בחדר העבודה שהיה של שנינו והיום הוא רק שלי. בעמדות הקבועות. הוא ליד שולחן הכתיבה על הכיסא המסתובב ואני על הפוטון מולו. שנינו מזועזעים. לא ממה שקורה אלא ממה שעומד לקרות.

אני מנסה לזכור מה היה לפני זה. ואני לא זוכרת כלום. והכי אני לא זוכרת מה היה לפני לפני זה. ממש לפני לפני. כשעוד היינו בעל ואשה אמיתיים. זה כל כך קשה לי לזכור עכשיו איך היינו ממש לפני לפני, שאני מנסה את מזלי עם אלבום התמונות. אני מדפדפת. דפדף ודפדף ועצור. דפדף ודפדף ועצור. ואני נעצרת על ריבוע אחד. לא ריבוע. מלבן. ואני רואה שם איש ואשה. רגילים. הם מטים ראשיהם זה לעומת זו.

האשה נראית לי מתוקה. וצייתנית. ובטוחה בעצמה. אבל עם שוליים מרופפים. פרנזים פרנזים פרומים

של חוסר שקט. אני מנסה לראות אם היא מוכרת לי. אם הוא מוכר. היא לא מוכרת לי בכלל. הוא דווקא כן. אני נזכרת במוכר הזה פתאום. עם המסטיק בפה ומשקפי השמש. הוא נראה לי יפה תואר. מצודד ממש. אני מריחה ממנו את המנטה של המסטיק. אני חושבת שאני יודעת מיהו. אין לי מושג מי היא. חצי שנה שהוא לא בבית. שנה מאז שבא ואמר שהוא הולך.

האלבום נעצר לפני שנתיים בערך. ממות נישואינו אין שום עדויות. מתישהו הוא הפסיק לצלם. מתישהו אני הפסקתי להורות לו שלא ישכח לקחת איתנו את המצלמה. התמונה הזאת ממש ישנה. שנתיים וחצי. שלוש אולי. יומולדת שלי, אולי יום נישואים. משהו מתאריכי הסתיו הגדולים של משפחתנו. אני לא זוכרת מי צילם אותנו ואיפה היתה הילדה בינתיים.

אני לא זוכרת מזה כלום. אנחנו לא נראים חגיגיים במיוחד. סתם. אור יום. אני מלופפת בגופיה שחורה והוא חבוש בטי שרט לבנה. לשנינו שאריות שיזוף חיוורות מהצוואר ולמטה. כנראה שזה באמת סתיו. אנחנו לא מחייכים. אף פעם בתמונות אנחנו לא מחייכים. לא הוא לא אני. אבל אנחנו נראים חמודים בכל זאת. חמודים אבל לא מתחנפים למי שמצלם אותנו. וגם לא אחד לשני. ובא לי לטבוע לרגע בחמודיות ובחנפנות שדווקא כן היתה בינינו אבל לא רואים בתמונה.

בא לי להתמוסס בה כקוביית סוכר חום בתה. בא לי לשנות מצב צבירה. להתפוגג במתיקות. איטית איטית. להפוך לשובל סוכר. להתגרגר גרגרים גרגרים. של נוסטלגיה. לצבוט לעצמי את הלב להחסיר פעימונת. אבל אני לא מצליחה. אז אני סוגרת את האלבום על שני הפרצופים, איש ואשה רגילים לא מחייכים, חושבת איך עכשיו אני כולאת אותם ככה אחד בתוך השני לדראון עולם ומשיבה את האלבום למקומו במעלה הארון במסדרון. גבוה למעלה עמוק בפנים.

באיזו נקודה בזמן בדיוק באיזה חריר קטן ברשת הרצף הוא החליט לעזוב אותי. מתי זה היכה בו. האם באיבחת חרב בא לו לחתוך ממני. האם זה הבשיל אט אט הרעיון לברוח מהבית ואז הלך והתקמט והרקיב כפסיפלורה סגלגלת. מתי זה קרה. מתי הוא אמר אני חייב לעוף מפה לכל הרוחות ולשכור לי דירה חדשה דנדשה עם מרצפות חלקות חלקות עשויות למשעי, מבהיקות, בלי אף פירור של פיתה או נתז קלמנטינה או כלום, רק ריבועים ריבועים חלקים כטבלה הרמונית של שוקולד לבן. מתי הוא החליט לזרוק אותי לכל רוח. רצף. זה מה שיעיר אותי וייתן בי חיים. אם אעמוד על פשר הרצף. אם אבין מה בדיוק קרה. ומתי. מתי החליט ללכת.

לא טוב לי, זה מה שהוא אמר. ככה פתאום שלוש המילים הללו. לא טוב לי. ואפשר גם במילה אחת. לוטובלי. כל הברה לבדה נפלאה ומתנגנת, והביחד שלהן נשמע כמו ביצה שנשמטת ממגשית הפלסטיק במקרר ומתפרקת על הרצפה. לא ברעש, לא בזעם, אבל בהתפרקות מוחלטת לגורמים. לא טוב לי. ואחר כך גם לא טוב לי איתך, לא טוב לי בבית, אני רוצה ללכת, אני צריך ללכת, אני מוכרח ללכת, זה לא היה מתוכנן אבל זה לא מהיום, אני צריך לחשוב על דברים, אני מבולבל, אני מבוהל, אני צריך זמן, ושוב הלא טוב לי, וגם כבר הרבה זמן לא טוב לי, וזה לא שאני לא אוהב אותך וזה לא שאני לא אמשיך להיות עם הילדה אבל אני חייב את זה לעצמי, אני מוכרח לנסות לחשוב על דברים בשקט ולבד.

ומהלא טוב לי הזה האחד הבודד שזלג כלבן של ביצה על רצפה ושל צהוב שנפצע והתמזג בלבן והתקשקש כחביתה רטובה על הבלטות, זה כבר היה רק עניין טכני. מי ילך לפה מתי ומי לשם אחר כך, מי יסע ומי יבוא ומי יביא ומי יקח ומי יתן. וככה זה מאז שאמר את הלא טוב לי הראשון הזה שלו בקול מוחלש ובזרם אוויר דליל מהפה, אני מסיעה את הבת אליו הוא לוקח, הוא מביא אני לוקחת, הוא מחזיר אני מביאה.

הלילה לפני שבעלי ארז את הלוטובלי בתיק האדידס שלו והלך מן הבית היה שקט. אפילו אזעקת הנפח של הווילה ממול, זאת שמסתחררת במעגלי הבהוב ויריות ברקים ורעמים ומכות חשמל שלוש ארבע פעמים בלילה, שתקה כמו ילדה טובה ומסורקת. האיש עם הכלבים שנובחים כמו משוגעים לא נגרר אחר רצועותיהם הנלפפות זו בזו על ריבוע הדשא מתחת לבית. הטלוויזיות לא הדהדו ולא פמפמו. התינוק של השכנים לא ייבב ולא השתעל שיעולים אסתמתיים עבים ורטובים. הבת ישנה הרוגה אף לא נחירה אף לא ציוץ. פעמיים נשקתי לה מתוך שינה והיא אפילו לא הרימה יד מהבילה בתנועת גירוש יתוש כמו שהיא עושה בדרך כלל. כלום. איזה שקט.

מחר בבוקר הוא יקום כמו כל יום, את הלילה נבלה כל אחד עטוף בתכריכי סדיני הקיץ שלו חושך ושקט על פני תהום. למה הלילה הזה לא מיוחד מכל לילה. איך זה שהוא הולך מפה והשמים לא מטפטפים דם או מגירים מוגלה או חרא של ציפורים על תריסי דירתנו. למה כדורי אש אימתניים לא מתגוללים בפאתי השמים היכן שצלליות שני הבניינים הענקיים ההולכים ונבנים קומה קומה ניצבים כשני סרגלי שירטוט זקופים לעומת הרקיע. מה זה הלא כלום האדיש והנבזי הזה.

מקופלת – תמר גלבץ, הוצאת חרגול, 2006, 187 עמ'

פרק מתוך יתומים - ספרו של סמי ברדוגו

פרק מתוך פסנתר בחורף - ספרה של אילת שמיר

פרק מתוך שלך סנדרו - ספרו של צבי ינאי

פרק מתוך המינגווי וגשם הציפורים המתות - ספרו של בוריס זיידמן