פרק מתוך שלך סנדרו – צבי ינאי
ספרו של צבי ינאי הוא בין המועמדים לפרס מפעל הפיס לספרות של שם פנחס ספיר
פתאום גילתי את סבתא שלי שהומתה במחנות ריכוז ב-1942. המכתבים של סבתא ושל קרובי משפחה נוספים לאמי הם רק חמישים אחוז מהאינפורמציה, כי לא היו לי המכתבים שאמא שלי כתבה בחזרה. כל הסיפור הזה הוא כמו גבינה שוויצרית עם הרבה חורים."
בנימוקי חבר השופטים נכתב כי "צבי ינאי בורא מעצמו לעצמו ולנו הקוראים את הילד שהיה. האם צבי ינאי הוא הילד סנדרוֹ טוֹט, בנם הצעיר של רקדנית יהודייה וזמר הונגרי פרוטסטנטי, שנודד עם משפחתו המתפוררת באיטליה הכבושה? האם אחיו האבוד רוֹמוּלוֹ נברא והיה, או רק משל היה?
מציאות אוטוביוגרפית ודמיון מעובדים ברומן הראשון של צבי ינאי ביד אמן. זהו טקסט שכתוב ברגישות ובאיפוק ובמודעות רבה, ובזה כוחו. טקסט מרטיט ומשכנע, קולאז' קולות של בני משפחה אחת שהחיים קרעו אותם זה מזה, וצבי ינאי, בהשראה ובאומץ, לוקח את שברי החיים האלה, מה שהיה ומה שיכול היה להיות, ויוצר מהם יצירת אומנות עמוקה ומעוררת מחשבה."
וכך מתחיל הספר
1
Romolo Professor Emeritus Benvenuti
University of Rome
פרופ‘ בֶּנוֶונוּטי הנכבד 10.2.2004
קראתי בעניין רב בכתב העת “סַוַואנָה“ (1.2.2004) את המאמר שאתה נמנה עם מחבריו, על דפוסי התנהגותם של אוכלי העשב הגדולים בשמורת סֶרֶנגֶטי, באזורי הציד של אריות, נמרים, צבועים וברדלסים. המאמר ריתק אותי כי הוא מציע תשובה-ראשונה מסוגה, נדמה לי-לשאלה מדוע עדרים גדולים של גנוּ, זברות ותאו לא מנצלים את יתרונם המספרי כדי לגרש לביאה יחידה שתוקפת את העדר וטורפת את העגלים הצעירים. שאלה דומה עולה לגבי היחסים בין אריות ללביאות. ברשותך אפרט.
על פי ההסבר המקובל, השתלטות של זכר זר-או קואליציה של זכרים-על עדת אריות מסתיימת בסילוק שליטי העדה ובחיסול גוריהם. לפי הפרשנות הסוציו–ביולוגית, חיסול הגורים גורם להתייחמות מהירה של האמהות השכולות ולהתעברותן מהשליטים החדשים. דפוס קטלני זה הִנו חיוני לשליט החדש: משך מנהיגותו בעדה עומד על שנתיים בקירוב, פחות מהזמן הנדרש ללביאות לגמול את גוריהן ולהתייחם מחדש.
אם השליט החדש לא ינהג כפי שהוא נוהג, הוא עלול למצוא את עצמו מסולק מהעדה על ידי זכר זר
יתר על כן, אין שום ודאות שהפרשה לא תחזור על עצמה כעבור שנתיים עם הגורים שתמליט לשליט הבא. העדר תגובה הולמת מצד הלביאות למסע הרצחני של הזכר מתמיה במיוחד, כי אילו שיתפו פעולה ביניהן-כפי שהן נוהגות בציד, בהנקה הדדית של צאצאים ובגירוש נקבות מתחרות המנסות לפלוש לנחלתן-הן היו יכולות בנקל לסכל את רצח גוריהן.
במילים אחרות, להקה בת 10-8 לביאות בוגרות, המנוסות בשיתוף פעולה ביניהן, עשויות למנוע את רצח גוריהן בידי זכר זר, אפילו שניים, אם אך יתאגדו נגדו. למה אינן עושות זאת? למה הן צופות מן הצד בקטילת הגורים? ובמישור עקרוני יותר: למה הברֵרה הטבעית פיתחה עבורן שיטות מתוחכמות לציד מתואם ולא טרחה לפתח טכניקה פשוטה הרבה יותר להגנה מתואמת מפני האיום הנשקף לגוריהן? זאת שאֵלָתי. אני מתנצל על אריכותה ומודה לך מראש על תשובתך.
בכבוד רב,
צבי ינאי
2
מר ינאי הנכבד 24.2.2004
תודה על פנייתך. אני תמה במה זכיתי להיות הכתובת לשאלותיך. תחום עיסוקי הוא האקולוגיה של אוכלי העשב הגדולים, ולא של טורפיהם. אם יורשה לי, אני מציע לאדוני לקרוא את עבודותיהם של פאקר, פַּסי, בֶּרטרַאם, קַאינס, הינסון, שאלר ואחרים. מחקריהם על התנהגותם של אריות בשמורת סֶרֶנגֶטי ובמכתש נֶגוֹרוֹנגוֹרוֹ באפריקה פרושים על פני שנים רבות. אוסיף ואומר רק זאת: הקביעה שלביאות לא עושות דבר כדי להגן על גוריהן מקטילה אינה מדויקת. יותר מפעם אחת נצפו לביאות שנפצעו קשה בהגנה על גוריהן.
ברגשי כבוד,
רומולו בנוונוטי
3
פרופ‘ בנוונוטי הנכבד 28.2.2004
אני מודה לך על תגובתך המהירה. רשמתי לפני את שמות החוקרים שהמלצת עליהם, אבל אם זה לא מכביד עליך יתר על המידה, הייתי רוצה להמשיך בהתכתבותנו. הופתעתי מדבריך שהלביאות אינן כה כנועות ופאסיביות בהגנה על גוריהן כפי שסברתי. עם זאת, ברמה האבולוציונית, תמיהתי נותרה בעינה: איך התפתחה בטבע התנהגות כל כך אסימטרית בין הזכרים לנקבות, שהרי דפוסי ההתנהגות הקיימים מוטים לחלוטין לטובת הזכרים.
ברשותך אני רוצה להסביר את טענתי. מנקודת מבטה של הלביאה, רצח גוריה כרוך באובדן השקעה של 3.5 חודשי היריון ועוד שישה חודשי הנקה. מנקודת מבטו של הזכר החדש, חיסול גורי קודמו מבטיח לו שהלביאה תמליט את צאצאיו בתוך 4.5 חודשים בממוצע, לעומת 17.5 חודשים שהיה עליו להמתין אלמלא קטל את גוריה. המפתיע הוא שהבררה הטבעית לא עודדה את הלביאות לנצל את יתרונן המספרי כדי ליצור איזון בין האסטרטגיה הזכרית לאסטרטגיה הנקבית, שהרי יש בכוחן המשותף כדי לגבור על אריה יחיד או שניים המשתלטים על נחלתן.
יתר על כן, ממאמרם של מק‘קוֹמבּ, פסי, פאקר וגרינֶל (1993) עולה כי לביאות מסוגלות לזהות רוצחי גורים פוטנציאליים בקואליציה הפולשת על פי אופי נהמותיהם. אם אכן כך, ללביאות ניתנת התראה מספקת להיערך יחד מבעוד מועד לקראת קוטלי הגורים. השאלות שלי הן אפוא אלה: למה הברֵרה הטבעית אִפשרה לדפוס התנהגותי מוטה כל כך להתפתח. לחלופין, למה היא לא עודדה התפתחותה של אסטרטגיה נגדית מצד הלביאות.
בכבוד רב,
צבי ינאי
4
מר ינאי הנכבד 10.3.2004
מאזכור מאמרם של מק‘קומב ועמיתיו אני נוטה לחשוב שלא היית זקוק לעזרתי כדי להגיע לחוקרים המובילים בתחום זה. באשר לאסימטריה, ייתכן שנעלמה מאדוני העובדה שצאצאיו של הזכר הפולש עלולים להיקטל בידי הזכר שיירש אותו. אני נוטה להסיק מזה שגם האסטרטגיה הזכרית אינה מושלמת. כדאי לזכור גם שתוחלת חייו של האריה היא עשר שנים, לעומת 17 שנה של הנקבה. נוסף על כך, לא הייתי אומר שהברֵרה הטבעית לא ציידה את הלביאות בתוכניות פעולה נגדיות.
אביא דוגמה אחת: לביאה מעוברת עשויה לזייף סימני ייחום חיצוניים כדי לפתות את הזכר הפולש להזדווג אִתה, ובכך לגרום לו להאמין שהגורים העתידים להיוולד הם צאצאיו. לדעתי, האינטרס של הלביאות הוא להישלט על ידי קואליציות של 6-4 זכרים, כי תחת שלטונם הן צפויות לשני מחזורי המלטה ולהגנה טובה יותר על גוריהם. סבורני שדי בדוגמאות אלו כדי להראות שהברֵרה הטבעית לא כפתה על הלביאות משחק סכום אפס, כטענתך.
ברגשי כבוד,
רומולו בנוונוטי
5
פרופ‘ בנוונוטי הנכבד 15.3.2004
אני מודה לך על תשובתך המפורטת, אבל תסכים אתי שהדוגמאות שהבאת נושאות אופי של ברֵרת מחדל. אני עדיין תמה מדוע הברֵרה הטבעית לא עודדה את התפתחותה של אסטרטגיה המתגמלת במידה שווה את הזכרים והנקבות, כפי שנהוג למשל בקהילות של גורילות הרים. גם שם נהנה הזכר השליט מהגמוניה מוחלטת על הנקבות, אבל בתמורה לצייתנותן זוכות הנקבות לגנים המשובחים של המנהיג ולהגנתו על צאצאיהם המשותפים.
אפשר גם להעלות על הדעת התפתחות של דפוס חברתי מטריארכלי בעדת האריות, דוגמת זה המתקיים בעדרי פילים. ככלות הכול, מספרן הגדול של הלביאות בלהקה, כוחן העצום ושיתוף הפעולה ביניהן מאפשר להן לוותר על שירותיו של הזכר, למעט בתקופת הייחום, כנהוג אצל הפילות.
בכבוד רב,
צבי ינאי
6
מר ינאי הנכבד 21.3.2004
כל החלופות שאדוני הציע יפות בעיני. אם הברֵרה הטבעית היתה פועלת על פי אמות מידה מושכלות, ייתכן שחלופות אלו היו מתקבלות גם על דעתה. אבל, כפי שאדוני יודע, הברֵרה הטבעית לא מודרכת על ידי חזון ואינה מצוידת בראיית העתיד. שיטת פעולתה היא טלאי על טלאי. כל טלאי נותן תשובה אד–הוק למצב סביבתי נתון ולא למצב עתידי אפשרי. לדוגמה, אין שום היגיון בפרישתה של הלביאה מעדתה בתום ההיריון כדי להמליט את גוריה במקום מסתור. היא שוהה שם לבדה שמונה שבועות, מטפלת בגורים ללא עזרה מאחיותיה, נאלצת להגן עליהם מפני טורפים ובה בעת לצוד טרף בכוחות עצמה. לביאה הרה היתה יכולה לחסוך מעצמה את כל הסיכונים האלה אילו היתה נשארת עם משפחתה.
ברשותך אוסיף עוד משהו. גם אם מאחורי האבולוציה היתה עומדת מחשבה מתכננת, היא לא היתה נותנת מענה נכון יותר. לדוגמה, אם הברֵרה הטבעית היתה מעודדת את הלביאות להתאגד מול הזכרים הפולשים, כהצעתך, הדבר היה עלול ליצור קואליציות גדולות של זכרים כדי לגבור על הקואליציות של הנקבות. התפתחות כזאת היא מתכון בטוח להחרפת האלימות.
ההבדל בין אריות לגורילות הרים הוא שתקופת מנהיגותו של הגורילה השליט ארוכה הרבה יותר מזו של האריה השליט. עקב כך יכלו להתפתח אצלם דפוסי התנהגות הפועלים לטובת שני הצדדים: הזכר השליט לא נזקק לחיסול צאצאי קודמו כדי להבטיח לעצמו יורשים; הנקבה וצאצאיה זוכים להגנתו.
ברגשי כבוד,
רומולו בנוונוטי
7
פרופ‘ בנוונוטי הנכבד 28.3.2004
כפי שאמרת, החלופות שהצעתי היו יכולות להתקבל על דעתה של הברֵרה הטבעית אילו היתה פועלת על פי קריטריונים מושכלים. שמחתי להבין מדבריך שהלביאות אינן פאסיביות בהגנה על גוריהן.
ברשותך, אני רוצה להציג לך שאלה אישית, שהיא לא בלתי קשורה, באופן מטאפורי כמובן, בשאלת הלביאות וגוריהן. במונוגרפיה הקצרה שהופיעה בסוף המאמר בכתב העת “סוואנה“ צוין שאתה פרופסור אֶמֶריטוּס בן 71 מהמחלקה לאבולוציה אקולוגית באוניברסיטת רומא. אם לא נפלה טעות בנתונים אלה, אתה אמור להיות יליד 1933.
וכאן אני מגיע לסיבה שמאחורי השאלה האישית. היה לי אח, מבוגר ממני בשנתיים, שגם שמו היה רומולו. הוא נולד באותה שנה בקַטַנזַרוֹ שבחבל קַלַבּריה. אני אומר “היה“, כי מעולם לא נפגשנו ולא שוחחנו. קשר המכתבים עם האומנת שלו ניתק שנים אחדות אחרי לידתו ומאז איבדנו את עקבותיו.
אני יודע שזו ירייה פרועה באפלה, אבל לא אסלח לעצמי אם לא אשאל: הייתכן שנולדת בקטנזרו?
בכבוד רב,
צבי ינאי
8
מר ינאי הנכבד 12.4.2004
הופתעתי מאוד משאלתך. עלי לציין שאני נוטה להגביל את התכתבותי עם הפונים אלי לנושאים מקצועיים. עם זאת, אני מוכן לאשר שנולדתי בקטנזרו ב–1933, אם כי לא גדלתי בה. אדוני רשאי לראות בזה צירוף מקרים מפתיע. אבל כפי שהכול יודעים, מניתוח הסתברויות של צירופי מקרים מתברר לעתים קרובות שהם אינם חורגים מגבולות הסבירות הסטטיסטית, מה גם שאדוני לא ציין את שם משפחתו של רומולו. השם רומולו, אף כי אינו שכיח כמו ג‘וּזֶפֶּה, אנטוניו ולוּאיג‘י, אינו נדיר באיטליה.
צר לי שאדוני איבד את עקבות אחיו. האם זה היה קשור בשואה?
ברגשי כבוד,
רומולו בנוונוטי
שלך סנדרו – צבי ינאי, הוצאת כתר, 344 עמודים
פרק מתוך המינגוויי וגשם הציפורים המתות – ספרו של בוריס זיידמן
פרק מתוך מקופלת - ספרה של תמר גלבץ
פרק מתוך פסנתר בחורף - ספרה של אילת שמיר
פרק מתוך יתומים - ספרו של סמי ברדוגו
נא להמתין לטעינת התגובות
