בפול ווליום: אלבומי המטאל החדשים
בין מטאלקור להארדקור, מטאל מלודי לסלאדג' המסקנות ברורות: Once nothing לא ממציאים את הגלגל, Kingdom of sorrow עושה את העבודה ו-The Sword מהירים ועצבניים. ליהיא לסלו סוקרת את האלבומים החדשים של המטאל ומגבירה ל-11
אבל ההיסטוריה לא מאכזבת ותמיד חוזרת על עצמה בצורה זו או אחרת, והפעם זו מנת חלקו של המטאלקור להיות הנציג הכבד שמצד אחד חצוף ועדכני מספיק בשביל לדחוף להקות למצעדי מיינסטרים ולמלא אצטדיונים, ומצד שני משמים לעיתים עד דמעות. האמת חייבת להיאמר, והיא שרבות מהלהקות אכן ממחזרות נוסחה קבועה למדיי של ווקאלס צווחניים שלקוחים מעולם ההארדקור, נגינה מלודית אה-לה מטאל שבדי של הניינטיז וברייקדאונים שתמיד יכולים לסתום חור יצירתי אחד, או שניים, או שלושה, או אלבום שלם מלא בהם.
אך גם בסגנון שנוי במחלוקת כמו מטאלקור יש את אלה שמצליחים לגוון ולתבל את הצפוי מראש. Once Nothing, מפיטסבורג, ארה"ב, הם דוגמא טובה ללהקה כזו. הם יגדירו עצמם כ"מטאל של הצווארון הכחול", משמע מטאל של להקה עובדת, שחורכת את היבשת האמריקאית בסיבובי הופעות ומגדילה את נתחי הקהל שלה בעיקר בזכות הופעות ולאו דווקא תודות לתמיכה רחבה מדי של תחנות רדיו או עיתונות מוזיקה.
אין כאן המצאת גלגל מרעישה, היות וגישת "צווארון כחול" יכולה לתאר בערך כל להקה שמוכנה לעבוד קשה, מכל ז'אנר ובכל שנה, אבל Once Nothing לא פה בשביל לרקוח נוסחאות חדשות ובטח שלא להמציא גלגלים.
המטאלקור הצפוי שלהם, על הברייקדאונים והשירה/צווחה המוכרת, מתובל ברוק אנד רול מבית AC/DC. ומהמיקס הזה מגיח First Came the Law, אלבום הבכורה שלהם עם חברת התקליטים Solid State. לאחר שני אלבומים בוסריים שהוציאו באופן עצמאי, Once Nothing מגישים אלבום מצוחצח, מופק לעילא ובעיקר - גרובי. הו, געגועיי ל Pantera.
הפתעות, כאמור, אין כאן.
השורה התחתונה: Once Nothing ידברו למי שאוהב את המטאלקור שלו מוקפץ עם הרבה רוק'נרול ישן, גישה מחוספסת ומגפי עבודה כבדות.
טראקים מומלצים: Whiskey Breath, The Dust of a Town, … And then Came Grace
Once Nothing – First Came the Law
Solid State, 2008
אגדת סלאדג' ואגדת הארדקור מודרני נפגשים. התוצאה עושה את העבודה
שני מוזיקאים, שני קטבים: קירק ווינדסטיין, שעומד מאחורי הרכב הסלאדג' הדרומי הוותיק Crowbar וגם מנגן ב Down; וג'יימי ג'סטה, הלוע מאחורי הרכב ההארדקור/מטאל Hatebreed. ווינדסטיין – דמות מוערכת שמעולם לא ממש נהנתה מחשיפה מאסיבית; ג'סטה – אחת הדמויות היותר מוכרות ואסרטיביות של המוזיקה הכבדה האמריקאית, שלא פסח גם על הנחייה של Headbagers Ball ב MTV2.
טראקים מומלצים: Begging for the Truth, Grieve a Lifetime, With Unspoken Words
השורה התחתונה: מי שאוהב את Crowbar ו Hatebreed יאהב גם את Kingdom of Sorrow, וכך גם כל מי שמוצא עצמו מתחבר להארדקור/מטאל מודרני מהזן הבסיסי ביותר.
Relapse, 2008
רטרו הארד רוק מהיר, מחוספס ועצבני
במונחים של להקה שעדיין חתומה בלייבל קטן וחצי אלמוני, The Swordהם סיפור הצלחה, לאחר שלארס אולריך של Metallica בחר אותם באופן אישי לחמם את הלהקה שלו בסיבוב ההופעות הקרוב.
את אלבומם הראשון The Sword הוציאו ב-2006 אמנם, אבל רק אחרי EP משותף שלהם עם הרכב הדום-רוק השבדי Witchcraft בשנה שעברה הם הצליחו להכניס רגל לביצת הדום/סטונר הצפופה; ובהתאם לשיר לו ביצעו קאבר באותו EP – Immigrant Song של Led Zeppelin – גם הם מחטטים בהנאה במיתולוגיה וסיפורי עם נורדים, למרות היותם בכלל מטקסס.
Gods of The Earth יצא באפריל השנה ומשלב בין הבי מטאל, דום רוק קלאסי, פסיכדליית סבנטיז ות'ראש, מה שלרוב מעניק לשירים בו התנהלות קצבית, זורמת ומתקתקת להפליא. נראה ש The Sword השכילו לפתח את השילוב הזה בשלב די מוקדם של הקריירה, בעוד שללהקה הבולטת ביותר שמרחפת גם היא בספירה הזו – High on Fire – זה לקח הרבה, הרבה יותר זמן.
השורה התחתונה: The Sword מסתמנים כמוזיקאים מוכשרים שיודעים לשלב בין אהבתם לרטרו ובין זיהוי ברור של טרנדים בעולם הרוק הכבד. אם גם אתם אוהבים את המטאל שלכם במצב רוח קלאסי אבל אגרסיבי – תנו להם האזנה. לא תתאכזבו.
טראקים בולטים: Sundering, Fire Lances of the Ancient Hyperzephyrians, Maiden, Mother & Crone
The Sword – Gods of the Earth
Kemado, 2008
נא להמתין לטעינת התגובות
