ג'יי קיי רולינג הישראלית - ליאת רוטנר
היינו מוסיפים שלוש נקודות בסוף הכותרת, אבל זו הייתה גניבת הפטנט של ליאת רוטנר. חוץ מזה, אל תתווכחו, אחרת היא תצרח עליכם בטלפון ותנתק בפרצוף. בגיל 22 כבר יש מאחורי רוטנר חמישה רבי מכר למחוצ'קנים, ולא נודניקית כמו ליטל בית-יוסף תפריע לה להמשיך לכתוב ספרים למי שלא אוהב לקרוא
"תתקשרי עוד שעה!", הצ'יוואווה רושפת. וכך, בלי ביי, אני אוכלת את המנה הכי ישנה בתפריט: ניתוק. הייתם חושבים שסופרת נוער דתייה וחינוכית כליאת רוטנר, תקפיד לשמור על הליכות של דוכסית בריטית לפחות, אבל לא. גם בטלפון השני רוטנר מצליחה לשבור את השיא של עצמה, כשהיא מנתקת לי בפרצוף בדיוק כשאני מודיעה שזה לא נימוסי לנתק לי בפרצוף.
"את טועה, זה כן נימוסי", היא תשתומם אחר כך בקול הצ אקי שלה, "זה יותר מנומס מלא לענות בכלל. הייתי באמצע הרצאה, אז ניתקתי. ובפעם השנייה ניסיתי לעבור לרמקול, והוא לא עבר לרמקול, אז לחצתי על רמקול, זה היה אמור להיות רמקול! מה הבעיה?".
בעיה. את ביץ'?
"מ'זתומרת ביץ'? אני בנאדם נורא נחמד, אבל אין מה לעשות, לפעמים אנשים מתקשרים אליי בסיטואציה לא נעימה ואני עונה בלי מצב רוח. גם שמתי לב שככל שאתה יותר מפורסם, אז שופטים אותך יותר בקפדנות.
הרבה פעמים, כשהתראיינתי אצל אנשים מתחום הטלוויזיה, פגשתי מאחורי הקלעים אנשים כמו שירי מימון ועפר שכטר ואברי גלעד וזה, ואמרתי 'יואו, בוא'נה, הם מה-זה סנובים!'. אחר כך אמרתי לעצמי שאולי אני שופטת אותם יותר מדי בחומרה, כי כשאתה מדבר עם סלבריטי אתה מה?זה מצפה שהוא יהיה פוצי מוצי לכולם".
אחלה, אבל מבחינתי את לא סלב, כי לא ממש הייתי מודעת לקיומך לפני הריאיון הזה. מבינה?
"ברור. אני אומרת שחוץ ממך, תמיד כשאני מדברת עם בני נוער שקוראים את הספרים שלי, אני מאוד נחמדה אליהם באופן טבעי. אני נורא מרגישה אליהם חיבה ואהבה, כי אני רואה אותם ורואה את עצמי בתור בת נוער שקוראת ספרים. אבל אנשים מבוגרים - לא את! -שנגיד, מתקשרים אליי כדי להציק לי באיזשהו עניין מהבנק וכאלה, זה מה-זה יכול להוציא אותי מהסעיף. אני שונאת שיחות טלפון. אם את מוציאה את שיחות הטלפון מהעולם שלי, תגלי שהתקשורת שלי עם העולם היא מצוינת, משכמי ומעלה".
ככה זה אצל רוטנר, מלבד או-סי-די קל, זכר לתקופת ילדותה החולמנית, שבה שרבטה סיפורים על דרקונים ומפלצות במחברות דפתר כעורות, אין בעיות. ובכלל, זה שהיא ילדת פלא, לא אומר שהיא גם ילדת פלאפון.
בגיל 22, העוברית הפרוזאית יכולה להרשות לעצמה לנהום בקוצר רוח על מי שבא לה, ובאותה נהמת מקולי קאלקין קולנית היא מנהלת קריירה של סופרת נוער מובילה. מגיל שמונה היא כותבת, בגיל 17 יצא ספרה הראשון לאור, ומאז היא פולטת רומני נעורים בתדירות של אחד לשנה. כולם רבי מכר, כולם מגוללים את סיפור ההתבגרות המייאש של חבורת תיכוניסטים. או כמו שרוטנר אוהבת לכנות אותם: "בני גיל הטיפש עשרה".
ליאת רוטנר, בת שנייה מארבע בנות ממשפחה אמנותית מנתניה, מתגוררת בדירת שותפות צנועה ברמת עמידר, ומעבירה את ימיה בלימודים בפקולטה למדעי הרוח בבר אילן ("אני חרשנית אובססיבית"), בדייטים ("אני יוצאת פחות מהממוצע, אבל כל החברות שלי כבר נשואות, אני רוצה גם") ובפתיחת בלוגים פיקטיביים ב"ישראבלוג" ("התגובות של הנוער מחממות לי את הלב, יש להם כזה לב גדול"). תקופת הנעורים הפרטית שלה נראתה כמו סמדר שיר מבפנים: פסטורלית, פסיכדלית וגדושה כתמים כתומים. ובכל זאת, היא מסרבת להפסיק להתעסק בה.
"בין גיל 18 ל-22 אני חושבת שיש שינוי לא מאוד עצום", היא פוסקת. "אני עדיין יכולה לשחזר את התחושות שלי בגיל 16, כי הרבה מהן ממשיכות ללוות אותי גם היום, זה לא שהייתי בת 16 והייתי ילדה בת טיפש עשרה, הורמונים משתוללים, רוצה למרוד, משוגעת, ופתאום בגיל 22 אני מבוגרת ויציבה. ההתבגרות זו התקופה הכי מעניינת שעברתי בינתיים, הרבה הבנות ותמימות והתפכחות".
זה לא קצת קיבעון?
"לא, אני פשוט קרובה לזה, זה טרי לי במוח. אני גם חוששת שקהל המבוגרים עדיין לא יקבל אותי בפתיחות. הם מלכתחילה יבקרו את הספר ויראו בי ילדה קטנה, אז אני אחכה כמה שנים לפני שאעז לכתוב למבוגרים. ילדים, מטבעם, הם לא מתנשאים".
שלושת ספריה הראשונים, "קיץ אחד ביחד", "תנו לגדול בשקט" ו"לנצח בגדול", הם בעצם סדרה אחת העוקבת אחר שישה תיכוניסטים במהלך לימודי הקיץ בפנימיית מאור.
רק בספרה הרביעי, "הרמת מסך", נטשה רוטנר את חברי הפנימייה התוססת לטובת כמה נערים קצת פחות הגונים, שהתמכרו לסמים (גוועלד!) ולדיאטות . ב"מעורב ירושלמי", ספרה החמישי שמככב בשבועות האחרונים ברשימת רבי המכר, היא שבה לאיתי, אחד מגיבורי הפנימייה השובבה, ולמשפחתו החילונית, הביטונים ("כי הרבה חילונים לא אוהבים את המילה 'חילונים',
"זה מין מיקרוקוסמוס של העולם", מתעמקת רוטנר מהמעקה בגג שלה. במהלך כל השיחה היא לא זזה מהמעקה הזה, משקיפה ולא קופצת, רגל בחוץ ורגל בפנים. זאת ההוכחה שהחיים מחקים את האמנות שמחקה את החיים. "אם יש משהו שאני שמחה עליו", היא אומרת, "זה שאני לא מסוגלת להגדיר את עצמי".
מוזר, הספר שלך מפוצץ בהגדרות.
"הדמויות שלי בהתחלה מוגדרות, אבל אחרי שמכירים אותן מגלים שיש בהן תכונות שסותרות אחת את השנייה. מי שמתחיל את הספר כהכי קריר ואטום וסנוב, אחר כך מתגלה שהוא דווקא הכי רגיש והכי מופנם".
ברק , החתיך הטמבל, הוא כל הזמן החתיך הטמבל.
"ברק הוא דמות שטוחה באמת".
גם מוריה, מלכת הכיתה הדוסית, נשארת מלכת כיתה דוסית.
"לא, אחר כך מגלים שיש בה עוד צדדים. בהתחלה היא נראית כמו מישהי עם המון ביטחון עצמי, ואחרי זה מסתבר שכמעט כל מה שהיא עושה זה מתוך חוסר ביטחון עצמי. היא לא השתנתה מבחינה תהומית, אבל אם היא מקובלת, ואז מגלים שאין לה כל כך ביטחון עצמי ושהיא בעצם מאוד מפחדת מדחייה, יש לה הרבה רבדים".
זה שאפשר להבין אותה לא אומר שיש לה רבדים. גם לא לעמית, החרדי שחזר בתשובה.
"בסדר, מוריה ועמית הן מהדמויות הפחות מפותחות, אבל את נתפסת דווקא על דמויות המשנה!".
בעצם, גם הכתיבה לנוער זה עיסוק בגבולות, לא?
"זה מגביל אותי קצת, אבל אני דווקא שמחה, כי אני חושבת שהאמנות הכי גדולה היא ללכת על הגבול בלי לצלול פנימה ובכל זאת לתת קצת תחושה של פנימה. יותר קל לכתוב את כל הגועל נפש והפחד והקושי, להפיל את כל האיכסה הזה על הקורא שיזדעזע. לדעת לברור את הנקודות המשמעותיות, שנותנות לך קצת מהכאב והקושי בלי הבוץ, זה יותר אמנות. לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה".
אבל אי אפשר, אפשר לנגוס או לא לנגוס. אולי את לא נוגסת?
"אני ועוד איך נוגסת".
הרגע אמרת שאת הולכת על הגבול.
"יואו, אנחנו חוזרות פה כל פעם לאותה הנקודה! שאת חושבת שכתבתי את'מעורב ירושלמי' שהוא שוב מדבר על הסגנון החמוד של הקבוצה, כי זה קשור איכשהו בהתקדמות של משהו שאני מפחדת ממנו, לגעת ברפש. זה בכלל בכלל לא ככה.
אני מנסה כל פעם להסביר לך מחדש, אבל את מנסחת את אותה השאלה שוב ושוב, ואני מנסה לנסח לך את התשובה שוב ושוב, וזה לא מוביל אותנו לשום מקום! אני עונה לך: 'הרמת מסך' בא אחרי שעשיתי תחקירים וחוויתי מקרוב והחלטתי להקדיש ספר אחד לבעיות האלה. אחרי שכתבתי את הספר הזה, הרגשתי געגועים לכתוב על הרעיון הזה של קבוצה! החלטתי לכתוב על המפגש תרבויות המעניין הזה בין דתיים לחילונים, ירושלמים לתל אביבים, קבוצה!".
במילים אחרות, נמצאה האשמה המרכזית לכך שהטינאייג'רז מתבטאים ב"חחח. . ." וב"בעעע!!!1". בתקופה שבה הרוב המוחץ של הנוער מעדיף עיון בבוקים על דפדוף בספרים, רוטנר הגרפומנית מתהדרת בתואר "הסופרת שכותבת ספרים למי שלא אוהב לקרוא". ולא, זה לא מעליב אותה, בעיניה זו דווקא מחמאה.
"לא פעם קראו לי ג'יי קיי רולינג הישראלית", היא אומרת בגאווה. "ואני חושבת שזה כינוי כל כך מכובד שאני אפילו לא יודעת איך להגיב עליו. אהבתי יותר את הספרים הראשונים של 'הארי פוטר', כי היא לקחה רעיון, לא יודעת אם קלאסי או משומש, אולי בנאלי, רעיון שכבר עבדו איתו מיליון פעמים, ועשתה ממנו משהו חדש בשפה פשוטה.
בספרים המתקדמים רק מישהו שממש נשאב לתוך הסדרה אוהב את ההתפתחות והעלילה. מי שאהב רק את הרעיון, כמוני, ממצה את זה בספר השלישי או הרביעי. כשקראתי את זה בזמנו, בעקבות ההיסטריה, אמרתי לעצמי שהוא באמת מאוד נחמד, אבל לא כל כך הבנתי למה הוא עושה היסטריה".
למה את עושה היסטריה?
"הלוואי שהייתי יודעת. הרבה שואלים אותי 'מה הסוד שלך? איך את עושה את זה?', אין לי מושג מה זה. אם הייתי יודעת הייתי אומרת 'עכשיו אני רגועה, כל ספר שאני אכתוב אני אדע איך לעשות אותו רב מכר', ואני לא רגועה.
כל מי שמכיר אותי יספר לך כמה חרדות וסרטים היו לי בחודשים האחרונים, בכל פעם אני אומרת לעצמי 'זהו, עזב אותי הכישרון? האם עכשיו אני לא אצליח יותר?'. פעם כתבתי ספר במסה, אחר כך כתבתי ספר בפרגמנטים אבל פרקים במסה, אחר כך פסקאות במסה, היום אני לא מסוגלת לכתוב פסקה אחת רצוף".
טוב , אני חייבת לדעת, מה הקטע שלך עם השלוש נקודות?
"זה סימן הפיסוק האהוב עליי, כי זה יכול לבוא בכל מצב. זה אומר שהחיים לא נגמרים בנקודה הזאת, יש עוד מעבר, תחשבו לבד".
אבל זה לומר משהו ולא לומר כלום.
"כן, משהו כזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
