קו המשווה: רק שני שירים
מעטים משירי האוסף המיותר החדש של מאיר ויזלטיר משנות השמונים ראויים באמת להיקרא מחדש
קשה להבין מדוע בחרו מאיר ויזלטיר והוצאת הקיבוץ המאוחד לכנס ולהוציא עכשיו מחדש , בספר אחד בשם "ארבעים" , שני קבצים של מאיר ויזלטיר שהופיעו בשנות השמונים : קובץ קצר, שולי וטרחני בשם "אי יווני" (1985) וספר שירה נוסף, "מכתבים ושירים אחרים" (1986) הכולל כמה שירים יפים באמת, גם אם רובו דברני ומתיש למדי.
האמת היא שוויזלטיר הפסיק לכתוב שירה מעניינת סביב אמצע שנות השמונים, וספרו "מכתבים" הוא האחרון שנכללים בו עדיין פה ושם שירים בעלי עוצמה, ועדיין אין זו סיבה לקבץ אוסף המכיל כמאה שירים שנכתבו בשנות השמונים , בשעה שרק עשרה שירים מתוכו, נניח, ראויים להיקרא מחדש. מה ששירתו של ויזלטיר זקוקה לו בדחיפות, כמו שירת כל הדורות הקודמים בכלל, אינם אוספים גולמיים מסוג זה אלא משהו אחר לגמרי: מבחרים מצומצמים, מלווים במבואות ובפרשנויות קצרות, שיסבירו מה בכלל היה כל העניין הזה. למה ויזלטיר מעניין ואיפה מוקד כוחו ומה שיריו החזקים ולמה. לתוך מבחר כזה נכון היה להכניס נניח לא יותר מחמישה שירים (מתוך העשרה הראויים לקריאה בכלל) מן האוסף החדש.
האם ויזלטיר באמת חושב שהחירטוטים הניטשיאנים-מארקסיסטיים המיושנים שלו על מות האלוהים בנוסח "האל שבדינו אי-פעם/ארך-אפיים ומהיר חימה/ מאפיר במקום ניפלו כמו עץ ישן אכול רימה" מעניינים מישהו? והאם נדמה לויזלטיר בטעות שיש כוח עמידה לשירים מנוכרים, יהירים, עמוסי ספרותיות ומסורבלי-ניסוח כמו:"ראי/יקירתי/ היית/ מרנינה כעננה" וכו', המדגישים יותר מכל את הקושי של ויזלטיר באינטימיות?
הכוח העיקרי שאבד לוויזלטיר עם השנים הוא כוח הפשטות. זו שהולידה שירים מזהירים בנוסח "באמת" משנות השישים ("יש אנשים שאצלם אמת בבית זה כמו מת בבית"). גם המוזיקליות המחורזת המוקדמת והרגישה שלו בנוסח "בוא תראה את המורדים שלי" כמעט אבדה. אבד גם סוג של שימחה גדולה, שניתן היה לזהות פה ושם, בשירים מוקדמים, אצל המשורר המר הזה: "לחם מנדרינות ועיתון צהוב/ הם מנת חלקי המצויינת ללילה זה".
ספריו האחרונים הם דיכאוניים לגמרי, וגם כאן, בשירי שנות השמונים, קשה כמעט לזהות שמחה כלשהי, כשהמשוררים בכלל הם עם שנדון בדרך כלל לגורל רע בתל-אביב של ימינו (או של שנות שמונים ההן) , כפי שכותב ויזלטיר באחד השירים האפקטיבים בספר, המזכירים את מיטבו , גם אם יש בו מידה מוגזמת של אכזריות עצמית קולקטיבית (וממילא סוג של רחמים עצמיים) : "כבכל עיר שאיננה כפר/ גם בתל-אביב גוועים משוררים וציירים באין מפריע/ לשם הקיצור נכנה אותם בתואר קיבוצי מצוררים". הוי גורל מצורר! שנבכה על עצמנו?
ובכל זאת, יש כאן באוסף הזה שני שירים מושלמים ממש בסוגם. האחד
תוך כך מגלה ויזלטיר את בקיאותו הכריזמטית גם בחמדות תבל וגם במיפגעי תבל, החל מהצוקים הלבנים של דובר והפיקסוס של פיקאסו ועד לפשפשי פריז וכייסיה הזריזים של נפולי: "ובאולימפיה אין דברים כאלה?/ השמש לא קפחה על ראשיכם, הקרה לא צמררה אתכם?/ לא חטפתם שפעת, שלשולים מגעילים, כאבי ראש?/ לא הצטופפתם בחדרי-מלון דחוסים/ עם ריחות של גופים זרים וחומרי חיטוי?". ויזלטיר. אי אפשר לטעות. כשהוא טוב, הוא טוב מאוד.
לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁמַע אֶת קוֹלוֹ הַמָּתוֹק שֶׁל אֱלֹהִים/לְעוֹלָם לֹא יַעֲבֹר עוֹד קוֹלוֹ תַּחַת חַלּוֹנִי
יונה וולך, שותפתו המשוררית של ויזלטיר ומשוררת גדולה ממנו בהרבה, לא יכלה לסבול את אי-ההבנה המוחלטת שלו לאמונה שלה באלוהים, ולכן (כפי שסיפרה בראיון נפלא להלית ישורון ב"חדרים" 4) ניתקה את יחסיה איתו ועם יאיר הורביץ ("שני גופים מרקסיסייים מהופנטים", כפי שהגדירה אותם). איך אפשר לקרוא את השורות האלה (מתוך "תת הכרה נפתחת כמו מניפה", הספריה החדשה לשירה) ולא להאמין לה ששמעה את אלוהים באמת?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם