מקום לדאגה: לא סאטירה נושכת
ב"מקום לדאגה", תוכנית המערכונים החדשה שעלתה אמש בערוץ 10, הצופה נותר אדיש, עם חצי חיוך ובלי דמות בלתי נשכחת. וגם: מהדורות סוף השבוע עם מנעד רחב שהפתיע את אנשי החדשות עצמם
מהדורות חדשות סוף השבוע
הערב מנות חדשות בתפריט. יש קבלות, כרטיסי טיסה, מספרים, בני משפחה, כולל "הבת ובת זוגתה"-כפי שרץ לספר לחבר'ה אורי כהן אהרונוב. מישהו מספק את הסחורה. המצגות בחדרי העריכה (חקירה) עובדות שעות נוספות. כל כך הרבה זמן חיכינו לרגע הזה.
אבל רגע, תקלה. ימבה חדשות משמעותיות נפלו במהלך סוף השבוע: טיוטת דו"ח ארד של חיזבאללה, פיגוע ירי בירושלים, עוד קריסה של בנק משכנתאות בארה"ב. זה הזמן לקבל הכרעה, לסמן את סדר היום
באותן דקות ערוץ 10 הרחיב את המנעד: דיווח ישיר מוועידת המנהיגים בפריז (כשאהוד פגש את בשאר), קטע מהראיון שהעניקה אמש יובל ארד, הפוטושופ האיראני. הבחירה אמיצה, קוראת תיגר על הדיווח א-לה שירים ושערים. אולי הם כבר מנסחים את העתיד, היום שאחרי אולמרט.
"מקום לדאגה", ערוץ 10, יום חמישי, 22:00
ברוכים הבאים לפריים טיים החדש של ערוץ 10. בין להקות מדוזות הריאליטי ששוטפות את החופים המהבילים התגנב לו כריש רעב, חסר הבעה על פניו ובעל שיני מסור חבויות. "מקום לדאגה", סאטירה נושכת. לא דאחקות, לא צחוקים, לא בורקס. תחכום מנוכר, המיועד ליודעי ח"ן. כמה שאנחנו אוהבים את זה. אהבל מי שלא מבין.
מערכון לדוגמה: בחור (מעיין בלום המצוין) נכנס לספריית וידאו ומבקש מהמוכרת להקריא את הכותרים עם המילה "כוס".
"יש לי כוס גדול, כוס הפלאים של סנדי, הקוסם מארץ כוס. . . כוס כוס כוס", מונה המוכרת במשך רגעים ארוכים, בעוד הבחור נאנק מהנאה. קלטתם? ניגבתם? זהו. וככה הלאה והלאה, מערכון אחר מערכון, והפה מסרב להיפתח ולשחרר צחוק פרוע.
זה הומור מיוחד, יעירו לך המעריצים, מערכונים ללא פואנטה מיידית. לא שמעת על החמישיה הקאמרית? אתה יודע מי זה עוזי וייל? אבל גם הומור כזה לא פטור מפרמטרים שמעניקים לו ערך ותוקף ומבדילים אותו ממערכונים במסיבת סיום של תיכון אליטיסטי.
הלא פואנטה אמורה להשאיר בך שריטה פנימית של חוסר נעימות, קפצון אחד שיערער, שיטרוף את הקלפים המסודרים של החיים. שיגרום להכיל באופן נורמלי את ההוויה הלא נורמלית. רק לא להותיר אותך אדיש. וב"מקום לדאגה" הצופה נותר אדיש.
זה לא מקרי. אף דמות לא מצליחה לעורר בצופה הזדהות רגשית. הקולקציה בעלת צבע אחד: הפרוורט מהמשרד, העייף כרוני, האבא הבלתי נסבל, הנודניק הלא מודע. הצופה לא מפתח חמלה, שמחה לאיד, או ציוץ רגשי אחר.
אף דמות לא עוברת מהלך, טרנספורמציה, או חותרת תחת עצמה. אלו לא מערכונים מבדרים, אלא הרהורים. על בדידות, דימוי עצמי נמוך, כמיהה לאישה גואלת, הורים סדרתיים. אבל הבחירה המוקפדת והמעובדת של הנושאים אינה מפוצצת מורסות מוגלתיות של הקיום האנושי או החוויה הישראלית.
גם הביצוע כושל: הטקסטים אינם מצליחים לייצר אמירה רעננה ולא בנאלית. כדאי לשים לב למסלול ההליכה של מערכוני הסאטירה: ב"תרגיע" המצוינת של לארי דיוויד כל סיטואציה יוצאת מהשגרה אל מחוזות הטירוף ובכך נבנית המבוכה (מי לא רצה לעצום עיניים מול הדביל החוצפן הזה?), אצל חבורת מונטי פייטון הטירוף מועצם מרגע לרגע עד לשבירת גבולות הדמיון, הגועל והאימה.
"במקום לדאגה" התחנה הראשונה היא גם התחנה האחרונה. הצופים נותרים רק עם חצי חיוך בפה. בלי מחנק בגרון, תחושת קבס או ייאוש. האכזבה מועצמת לאור פרופיל היוצרים: צעירים מוכשרים, שלא העלו עובש במחוזות הבידור המקומי. מקום לדאגה.
נא להמתין לטעינת התגובות
