ראשי » תרבות » קולנוע

החלטורה הפילמאית של דוד אופק

מאיר שניצר הופתע למצוא את "האגדה על ניקולאי וחוק השבות" בתחרות לסרטי תעודה של הפסטיבל הירושלמי. גם אם זה קולנוע עלילתי, הרי שמהבמאי של "ההרוג ה-17" ציפה שניצר ליותר

למרות שעבודתו הפילמאית האחרונה של דוד אופק, "האגדה על ניקולאי וחוק השבות", הינה סרט עלילתי לכל דבר, הוא משתתף כעת בתחרות לסרטי תעודה של הפסטיבל הירושלמי. שיבוצו המטעה של סרט זה הוא כשל ברור של הנהלת הפסטיבל, שנועד להערים על הצופים באולם ההקרנה, ובעקבות זאת גם לאחז את עיני כל מי שיראה בעוד שישה ימים את השידור הטלוויזיוני.

בשנתיים-שלוש האחרונות הולכים ומטשטשים הגבולות המוכרים והמוסכמים, שהבדילו בין סרטי עלילה לדוקומנטריים. במאים משחילים שחקנים והוראות בימוי אל תוך סרטי התעודה כביכול שהם יוצרים, והדברים כבר מוכרים ומעייפים עד זרא.

למרות זאת, דומה שעדיין אף אחד לא התחצף כלפי ההגדרה הדוקומנטרית הקלאסית כפי שעושה זאת סרטו של אופק, המתיימר לגולל מעשה בפועל זר מרומניה המגלה יום אחד שהסבתא שלו היא ממוצא יהודי, ולכן זכאותו לאזרחות ישראלית תקפה מכוח הוראות חוק השבות.

כעבודה עלילתית זהו סרט דל המצאות, שאינו מוסיף דבר לרזומה המכובד של אופק ("הבית", "בת ים ניו יורק", "ההרוג ה-17", "האולפן"). סוג של חלטורה פילמאית המוגשת באופן מרושל ומלווה בקטעי הומור דלים במיוחד. אופק שוב הביתה, אל הקולנוע החכם.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...