נבדל: ספר חדש ליורם מלצר
אין גבוה ונמוך אצל יורם מלצר. כמו שהוא מדקלם שירה עתיקה, מנתח פרוזה או מתרגם ספרות לטינית, כך הוא משחזר רגעי כדורגל מושלמים. בספרו החדש - "האיש שנקבר פעמיים", על קורותיו המצמררות של ידיד משפחה, הוא נוגע בשואה בצורה מאתגרת. אבל, מתעקש מלצר, זה לא ספר שואה. היו לו עוד מטרות
נכנס ונשאר כל היום, שעון על הדלפק, סמוך לתנורים הלוהטים. שם שמע לראשונה מלרנר איך נורה בימי מלחמת העולם השנייה שמונה פעמים על ידי פולני, נקבר, קם מקברו כשהוא כורת ברית עם אלוהיו וחוזר בתשובה, ניצל על ידי שתי נוצריות, ולבסוף חי כל חייו הצנועים עם כדור אחד מן השמונה סמוך ללבו, כשסבו של מלצר משגיח עליו.
דמותו של לרנר הופיעה כבר ב"חיבת ציון", שראה אור ב-2002 (מודן) ומתרחש על רקע המושב. "כבר שם אני אומר בקשר ללרנר שבארץ הזאת כשאתה פוגש אדם, לעולם אינך יודע מי הוא ומה הוא עשה בחייו ואילו חיים אחרים היו לו", אומר מלצר. "לרנר הוא אדם שנראה לך דבר אחד, אבל היה דבר שני ושלישי ורביעי. . . הוא שינה זהויות פעם אחר פעם במהירות, בקור רוח, במיומנות ואפילו נקבר וקם לתחייה. אדם כזה היה יכול להיות רב מרגלים במוסד, אבל הוא היה אופה של לחם ועוגות במושב זערורי ליד חדרה".
וזו הסיבה שלרנר הוא גיבור ספרו החדש של מלצר, "האיש שנקבר פעמיים" (כרמל). לרנר עצמו לא זכה לראות את עלילותיו על הנייר, הוא נפטר ב-2005. כשמלצר הביא את הספר לאלמנתו, היא התרגשה עד דמעות. אני יודעת, אמרה לו, שזה נכתב מהלב.
מלצר, 45, נולד בארץ למשפחה ששורשיה בארגנטינה. בילדותו נסע עם הוריו להונדורס וחזר משם כשהתרבות של אמריקה הלטינית זורמת בדמו. הוא בעל כישרון נדיר לשפות וזיכרון פנומנלי. עם השנים היה לבלשן ואדם כותב: סופר ("חיבת ציון", קובץ הסיפורים "שלג באלבניה"), מסאי (הקובץ "האם ליסבון קיימת?"), מבקר (פרסם טור על פרוזה ישראלית, במוסף הספרות של מעריב), מתרגם משפות רבות (פורטוגלית, צרפתית, איטלקית, קטלאנית; חוליו קורטאסר, מריו ורגס יוסה, פרננדו פסואה ופאולו קואלו).
הוא אף משמש כמתווך בין תרבויות כמרצה אורח בחו"ל וככתב תרבות ב"El Pais", אחד העיתונים היומיים הפופולריים באורוגוואי. לאחרונה תרגם לספרדית עבור העיתון סיפור של ש"י עגנון.
"האיש שנקבר פעמיים", הצנוע במידותיו, נוגע בצורה מאתגרת בשואה. הספר שואל, למשל, מתי בעצם מתחילה השואה עבור הפרט? ועונה: "כשהמוות הוא עובר אורח או שליט יחיד, המתנהל לו בנחת בשגרת היום". אבל , מדגיש מלצר, הוא אינו ספר שואה.
"הוא אמנם עוסק בשואה", הוא מסביר, "אבל בכתיבתו היו לי מטרות נוספות. למשל, כיצד נכתוב על השואה כשלא יהיו עוד ניצולים? העניין עלה בדעתי כשבתום הרצאה שלי באוניברסיטת ברצלונה, שאל אותי סטודנט שאלה שהיממה אותי: 'מה יהיה עם השואה?'. והוא התכוון בדיוק לכך, כלומר, כיצד נעסוק בה בעתיד? היא עדיין אינה חומר לרומנים היסטוריים, זה קרוב מדי. יש עדיין מקום לטיפול אחר בה, כשכותבים צעירים שאינם ניצולים ייגשו לחומרים הרבים שהצטברו".
הספר רואה אור בתקופה שהמאבק של ניצולי השואה על זכויותיהם עושה גלים. מהי עמדתך בנושא?
"כשאתה רואה את היחס לניצולי השואה, אינך יכול שלא לחשוב על כספים שנשפכו ללא הכרה על כבישים בגדה המערבית, על רכבי שרד לנשיאים לשעבר, על מעטפות שמנמנות ממזומנים שעברו חלק במשך שנים ועל כל השחיתות המאפיינת את הממסד הישראלי העכשווי.
כשכבר באים לפתור את בעיות הניצולים מתברר שבמדינת ישראל אין ויכוח רק על'מיהו יהודי' אלא גם על'מיהו ניצול', וחכמי התלמוד בכנסת מתווכחים היכן סבלו יותר: ביערות פולין, בגטאות, במחנות או בגלות סיביר".
דמות מרתקת נוספת בספר היא בנו של יצחק, אהרון (רוני) לרנר, שממשיך לרדוף את רוצחי משפחת אביו בפולין. זה אקט לגיטימי בעיניך, נקמה?
"עמדתי הפורמלית היא שאם ממשלת פולין לא מחילה התיישנות על פשעי הנאצים ועוזריהם הפולנים, קל וחומר שרוני יכול להרגיש שהוא צריך לרדוף את אחרון הרוצחים. אבל עם הזמן הנקמה משנה צורה. כולנו ניצולים, ולספר את הסיפור הוא גם סוג של נקמה, או מאבק בשכחה, ברוע, ברשעות שאינה פסה מן העולם".
מלצר לא רק מגולל את סיפורו של לרנר. בסוף כל פרק מופיע גם חלק הגותי, שבו מעיר מלצר על המסופר. "אני קורא לזה התערבויות שלי בסיפור", הוא מסביר, "והן חלק בלתי נפרד מן הספר. זה הסיפור שלי ביחס לסיפור שקיבלתי. עוד מישור. כיצד נתקלתי בדברים? כיצד עיכלתי אותם? מה חסר לי בסיפור? כיצד אני קורא אותו.
"אינני פוסט-מודרניסט. אני מאמין באמת ובעובדות, אבל גם מאמין בסובייקטיביות המגדירה את פסיעתנו בעולם. ההתערבויות הן הסובייקטיביות שלי, בעוד שהסיפור של לרנר נמסר באובייקטיביות לפחות מבחינת הנאמנות לפרטים".
אתה מדגיש את הברית בין לרנר לאלוהיו. ניצולי שואה אחרים הגיבו בכפירה לזוועה. מה היחס שלך, הסובייקטיבי, לדת? לאלוהים? למצוות?
"אלוהים, איזו שאלה! אני מעדיף לדבר על היותי יהודי. הרי על אלוהים, אמונה ודת קשה לדבר בכמה דקות. אני יהודי. מבחינתי זה חלק מהדנ"א שלי ומגדיר לא מעט ממה שאני בעולם. זה שיוך היסטורי, תרבותי, מיתולוגי, וקיים במסגרת של משפחה מורחבת. יהודי הוא מי שמדבר על גולי בבל, אנשי בית שני או מגורשי ספרד בגוף ראשון רבים - 'אנחנו'.
"מצוות? כולנו מקיימים מצוות מסוימות ואיננו מקיימים מצוות אחרות. אלוהים? אני נצמד לתשובה של בתי הקטנה שירה, שאומרת:'אני כן מאמינה באלוהים, כי הוא מופיע בהמון סיפורים שאני אוהבת'".
מלצר יכול לצטט שורות מן השירה הערבית העתיקה או משקספיר בלי להניד עפעף, ורבים רואים בו את ממשיכו של המתרגם, המסאי ועיתונאי התרבות המשכיל יורם ברונובסקי ז"ל ("לא ידוע לי ש'התפנה המקום' או שיש 'מכרז' למילוי תפקידו", הוא צוחק על ההשוואה). אבל בו בזמן מלצר גם חולה על כדורגל.
ב-1970, כשהיה בן שבע, הוא פגש בהונדורס על שפת הבריכה במלון מפואר את פלה, שהיה אז בשיא הקריירה שלו. מלך העולם. פלה קנה לילד גלידה. וכשאבא של מלצר בא לחפש אותו, הוא היה בשוק
"אני מתנגד להפרדה בין 'תרבות גבוהה' ו'תרבות נמוכה'", הוא מדגיש. "אני לא אומר זאת כקריאה למחוק כל הבדל כדרכם של פוסט?מודרניסטים רבים. אבל הציר האנכי הוא לא הדרך היחידה לסווג תופעות בחיי אדם ובתרבות אנושית. מה שמעניין אותי הוא החשיבות שמיוחסת לתופעה, העמדה הרווחת כלפיה, מנגנון הערצה וזרימת הכוחות המעורבים. חוץ מזה אני חולה על כדורגל. אני רואה את המגרש כמו לוח משחק שנפרש לפני.
"יש בתחום הזה מסורת ציטוטים ותורה שבעל פה. למשל, מאז שער היד של מרדונה ("יד האלוהים", רבע הגמר של גביע העולם בכדורגל -1986 ר .י) כל ניסיון להבקיע כך שער, יותר משהוא ניסיון ממשי להבקיע הוא ציטוט חי של המהלך ההוא, שמסמל גם את מעמדו המיוחד של מרדונה, ובעיקר את ניצחון האנדרדוג על מולדת הכדורגל, אנגליה.
'בעיטת האופניים' שלא פלה המציא, התפרסמה בזכותו וזוהתה איתו כי הבקיע, ולכן בעיטה כזאת היא הצבעה על פלה גם לאחר שנים רבות".
בוא נחזור לספרות. כמתווך של ספרות לטינית, אתה חושב שהבום הגדול שלה מאחורינו או שהיא עדיין בשיא כוחה?
"לא זה ולא זה. היא אינה בנסיגה אבל גם לא היתה הגורם המוביל בספרות היפה, אלא אחד הגורמים החשובים. לקורא העברי עוד נכונים תענוגות ויש עוד הרבה מה לתרגם. אפילו עוד לא תרגמו את כל בני דורם של מארקס ופואנטס. ובינתיים קרו דברים מופלאים בספרד, מאז פריצת הדמוקרטיה".
"מה שקורה הוא שחלק גדול מהכוחות המניעים לרכישת זכויות תרגום הם כוחות השוק בארצות הברית, הסוכנים דוברי האנגלית והאמונה שמה שמוכר שם שווה".
וכמבקר, איך נראה לך השדה הספרותי כיום?
"אני ער מאוד לדברים שחסרים בספרות הנכתבת בעברית כיום. הרומן ההיסטורי, למשל, כמעט אינו קיים כאן. דוגמה נוספת היא היעלמותה המוחלטת כמעט של ספרות הסאטירה. מתפרסמים בארץ בממוצע כ-18 ספרים ביום, כולל שבתות וימי כיפור. ב-16 השנים האחרונות אני יכול למנות על אצבעות כף יד איש שיווק או יחצן שקראו את הספר שהם דוחפים. כך נוצר עוד מקום לספרות חלולה כמו השלטון, כמו הטלוויזיה, כמו תרבות הצריכה. אבל נדמה לי שדיכאתי אותך מספיק, ואתה הרי צריך למכור עיתונים".
נא להמתין לטעינת התגובות
