באין נשמה: על להרוס את נדב של גדעון סאמט
גדעון סאמט מטיל פצצה לחלל הספרות הישראלית: גם לאינטלקטואלים יש חיי מין סוערים. אבל בגלל ההשקעה בקונספט על חשבון פרטי הסיפור, "להרוס את נדב" נשאר חלול
להרוס את נדב צילום: כריכת הספר
לשבחו של הרומן ייאמר שהוא רומן פעולה מסחרר. סאמט לא בא לפטפט אלא לתת עבודה, להניע את מסע הנקמה של דדי ביעילות קדימה. עוד לשבחו: הוא מעלה מרקם אנושי של ישראלים שחיים חיי אהבה אינטנסיביים ויודעים, עם זאת, לצטט את אלתרמן או את תומאס מאן. וזאת בניגוד למקובל בספרות הישראלית, שלמעט מקרים בודדים, אינה עוסקת באינטלקטואלים, והס מלהזכיר את הצירוף האוקסימורוני כביכול: אינטלקטואלים שנונים ודעתנים עם חיי אהבה סוערים. ועוד שבח: סאמט מעלה באופן ביקורתי סוגיה מעמדית-ג'נדרית-גברים ישראלים אמידים מצפון תל אביב שמוצאים את פורקנם אצל נשים ממעמד נמוך, חלקן עולות
חדשות, מדרום העיר.
עם זאת, לגנותו של הרומן יש לומר לא מעט. ראשית, הפאתוס המאולץ. דדי מצהיר, למשל, על חתירתו לחקר האמת כ"מסלול החורבן שבחרתי ללכת בו בעקבות קורבני". הפאתוס הזה יוצר תחושה לא נעימה של נפיחות. חולשה נוספת היא הקישור המאולץ שיוצר דדי בין נבואות החורבן שפוקדות אותו בנוגע לגורלה של ישראל, שמלאות פאתוס גם הן, לבין התמוטטות חברותו עם נדב. הקישור הזה מוגש באופן מפורש מדי, וזו חולשה אסתטית; ונראה גם מאולץ, וזו כבר חולשה לגופו של עניין. כלומר, הקישור לא נובע מניתוח מספק של המציאות הישראלית, אינו יוצא מתחומה של אותה תחושה עמומה, שיש לה כבר אופי של טרנד, שמשהו בישראל השתבש באופן מהותי.
אבל הבעיות האלה הן סניף לבעיה המרכזית: הספר משתלשל מסכימה, מקונספט. במקום שהפרשנות תנבע מחומרי הרומן, החומרים מוכתבים על ידי הפרשנות. סאמט ביקש לכתוב סיפור בעל שני מוקדים, שמתלכדים באופן עקרוני: א. סיפור על שני גברים, החברים הכי טובים, שקנאה ארוכת שנים ויצרי הרס עצמי גורמים להרס חברותם. ב. סיפור על הריקבון המוסרי של אליטה ישראלית מסוימת. הבעיה היא שהוא הלך מהמוקדים הסיכומיים האלה אל הפרטים הקונקרטיים, ולא ההפך. כך נוצר מה שניתן לכנות "רומן של כריכה אחורית", כלומר כזה שמוכפף מראש לקונספטואליזציה העתידית שלו, הן הפסיכולוגית (חברות שנהרסת) והן הסוציולוגית (אליטה שנרקבת). זו גם הסיבה לעודף הפאתוס ולקשירה המאולצת בין הפרטי לציבורי: החתירה הנחפזת למבט-על ופרשנות של ההתרחשויות.
וזה ממש כמו באותם סרטים הוליוודיים שלוקחים יצירת מופת אירופית, מסכמים את התוכן שלה, נניח "הניכור המודרני", ואז , מהכלל אל הפרט, מספרים מחדש את הסיפור. אלא שנשמתו של הסיפור כמו פרחה ממנו.
גדעון סאמט, להרוס את נדב, הוצאת כרמל, 221 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
