"עם סגירת הגיליון" - עמליה ארגמן-ברנע מתחשבנת
באוטוביוגרפיה חדשה, "עם סגירת הגיליון", מתחשבנת עמליה ארגמן-ברנע באכזריות עם מקצוע העיתונות, שבו הרגישה לא פעם כנשר העט על פגרים בפקודת העורך. "סוכנת שכול", היא קוראת לעצמה, ומספרת איך הקהה הביקור בבתי האבלים את האבל הפרטי על בנה שנדרס בגיל ארבע
"וזו פינת המתים שלי", אומרת עמליה ארגמן-ברנע ומוליכה אל תמונות בין מדפי ספרים: תמונה קבוצתית עם דליה רביקוביץ ואורחים אחרים בחצר בית, תמונה עם יצחק בן-אהרון, שאיתו התיידדה בעקבות מכתב נלהב שכתב לה על השירים שלה, תמונת חיבוק עם דודו דותן, תמונה צחקנית עם חברתה הקרובה רבקה שפרן, עורכת דין וציירת, מהימים שבהם ליוותה אותה אל מוות מסרטן בבית על צוק בבית ינאי.
"וזה", אומרת עמליה, כשהיא מגיעה לתמונה משפחתית מלפני 20 שנה, "אהרל'ה שגם הוא קצת מת לי". וילון שקוף בצבע
במרתף הבית שבו גרו פעם עם ילדיהם שיכן אהרל'ה ברנע את חפציו לפני נסיעתו בשליחות ערוץ 2 לוושינגטון לפני כשנה. בשנים האחרונות, אחרי שכל אחד מהם שב ממסעות אינטימיים, ובלי משפחה חדשה, והעוינות, אם היתה, התפוגגה, הצליחו עמליה ואהרל'ה לחדש דיאלוג נינוח. ועם זאת, עמליה לא ידעה על קיומו של בן נוסף שאהרל'ה הוליד, עד שקראה על כך בעיתון, בראיון שנתנה אורנה בנאי.
"ואיך חיי וחייך/נקשרו לאזיקי מילים/ ואיך חשבנו פעם/ על ילד זקונים", כתבה ארגמן-ברנע אחרי הפרידה מארהל'ה בשיר "איך", "ואיני יודעת איך/עבר זמן האהבה/ בלי צלקות מפחד גדול/בלי לזכור/שנשכח/ כה מהר".
תמונות של רועי ארגמן, בנה מנישואיה הראשונים שנדרס למוות בגיל ארבע עומדות על החלון. קסמו ותלתלי הזהב שלו מתכתבים עם המלאכים שתלויים בחדר. זהבה ברש, אמא של ארגמן-ברנע, מתארחת בבית בתה, זקופה והדורה בגיל 91.
היא תופרת מחוננת ואחרי דיון קצר בענייני אופנה קלאסית מביאה זהבה אלבום תמונות קטן ומראה לי את טקס חנוכת קריאת רחוב על שם בעלה המנוח מנחם ברש-רועי לפני חודשים אחדים, בהר חומה בירושלים. "אני נישקתי את השלט כמו מזוזה", מראה לי זהבה את עצמה בצילום.
מנחם ברש, עיתונאי דתי ומשכיל מזן שנכחד מזמן, היה ראש מערכת "ידיעות אחרונות" בירושלים. ב-75', אחרי שנכדו נדרס, הוסיף את השם רועי לשמו. מכונת הכתיבה של ברש עומדת בסלון המלאכים והמתים ומעליה עמוד מוגדל של כתבה שלו.
אהבת הוריה של עמליה זו לזה לא בישרה את גורל הבת שלהם בשני נישואיה. שש שנים שכב אביה, ברש-רועי, בלי הכרה בבית חולים שערי צדק, עד שנפטר. אשתו זהבה היתה שם איתו וגם תפרה לו סדין עם כבלי ניילון קטנים, כדי שלא יהיו לו פצעי לחץ.
במהלך ימי השבעה על הנכד רועי, ביקש ברש מבתו לרדת איתו מדירת האבלים למטה, מעשה לא נהוג אצל אנשים דתיים, ואמר לה: "אני רוצה להגיד לך משהו, זה העונש שלי. אני עזבתי את הוריי שאיבדו שני ילדים ממחלות. לא ריחמתי עליהם. קמתי ונסעתי לארץ ישראל".
עד אותו יום לא ידעה עמליה - עמלינקה בפי אביה שסגד לבתו היחידה - מה מסתתר מאחורי אנחותיו במיטתו: "מאמע, מאמע מיינע". מכתבי התחנונים ששיגרו הוריו של ברש, סבא וסבתא שלה, לפלשתינה הם מהפרקים היפים של הספר "עם סגירת הגיליון" שיוצא לאור בהוצאת כתר. ברנע מצאה אותם לאחר מות אביה.
בספרה מספרת ארגמן-ברנע על בית ההסתרות שבו גדלה. אמה לא דיברה על משפחתה שנספתה, אביה לא דיבר על נטישתו את הוריו המתחננים שלא יעזוב אותם: "מאנטשו! אייכה? לאן?... אני ואמך רדפנו אחר הרכבת. והביטו עלינו כעל משוגעים רחמנא ליצלן. חפצנו לאחוז באופניים, לעכב את הנסיעה, הוי בני! מה עשית?".
בילדותה כבר ידעה ברנע שאמה זהבה, זו שמטיילת עכשו באלגנטיות בסלון, איבדה תינוק בחודש השביעי להריונה. ברנע דמיינה שהעובר נולד בכלל, ושבעצם היה לה אח בכור ממשי בשם שלמה, והתאבלה עליו. זה היה האבל הראשון שלה, ומאז יוצא לה לשוטט בין מתים. כשעבדה ב"ידיעות אחרונות" הלכה ברצון לבתי אבלים, הרבה בתים כאלה, כמו אל מקום מוכר שחוזרים אליו כדי לפענח משהו לא מוגדר.
לפני ארבע שנים פרשה ארגמן-ברנע שלא ביוזמתה מהעיתון שבו כתבה כמעט 30 שנה, ואליו הגיעה דרך היכרות המשפחה שלה עם נח ופולה מוזס. ברנע, אישה כחולת עיניים שגרה בבית כחול ירקרק, כתבה את ספר ספירת המלאי של חייה כעיתונאית בת עיתונאי ואשת כוכב תקשורת. בספר היא עורכת תצפית אנתרופולוגית על העיתונות שבצבאה שירתה ושאת פקודותיה, שלא תמיד היו מוסריות בעיניה, מילאה, ועל העיתונאית שהיא עצמה נעשתה. מה שמתגלה מבהיל לפעמים.
זוהי גם אוטוביוגרפיה על השתקת הקול הייחודי, האינטימי של ברנע. בעבודה בעיתון יצקה תבניות משפטים צפויים, אוטומטיים. כאישה נשואה נמהלה בזהות העיתונאית של בעלה עד שהבינה שההפסד גדול יותר מהרווח. "די היה לי בעיסוק הסיטונאי המרוקן ממאמץ שכלי אמיתי, במרדף אחרי דמויות שעוצבו במרתפי הרכילות ושמשם העלו אותן אמרכלי המוצר היומי עולי הימים, הפועלים כרובוטים משומנים", כותבת ברנע בפתח ספרה.
ב-86' פרסמה ספר שכתבה יחד עם בעלה אהרון ברנע, "ללכת שבי", המספר את סיפור הידידות הזוגית בינם לאיש אש"ף צלאח תעמרי ואשתו דינה, מלכת ירדן לשעבר, בימים שבהם אנשים כמו תעמרי נקראו טרוריסטים. הספר היה לרב מכר עולמי שהביא את עמליה ואהרון ברנע למסע הצלחה בארצות הברית, עם מכרים חדשים כמו רי צ'רד דרייפוס ומילן קונדרה, הופעה זוגית מרשימה בסי-אן-אן והזמנה להפוך את הספר לסרט.
כשחזרה למערכת העיתון שלה, ביקשה ממנה העורכת ללכת למסיבת עיתונאים של "אסם" וברנע כתבה על מרק חדש לקראת החורף. "אם הייתי נשארת שם הייתי כותבת עכשיו מסגרת על נינט. הם לא ידעו לנצל אותי. היו שם אנשים מוכשרים, מבריקים, שלא נוצלו".
כתבת ספר שהוא מין טקס היטהרות מסוג של זוהמה שדבקה בך. מה שאת קוראת בשם "המילים השקריות שדבקו בי". את דורשת בתחילת הספר: "אבקש להחזיר לי את הכתיבה שאינה עיתונאית".
"כשעזבתי את העיתון הרגשתי שהתפקיד נלקח ממני אבל לא הזהות שלי כעיתונאית. הבנתי שאני צריכה להיפרד מהזהות הזאת. להשיל את הקליפה שמפריעה לכתיבה ספרותית לפעמים.
אני לא השתמשתי במילה זוהמה כי נשמרתי לנפשי. אני אומרת שהעיתונות היתה בגד נאה - אין מקצוע נעים ממנו בסופו של דבר - אך הבגד לא היה במידותיי".
יש בספר גם יצרים אפלים. חשיפת עורכים בקלונם, מעט שנאה עצמית, קצת שמחה לאיד...
"שמחה לאיד? לא כתבתי מתוך תחושות נקם".
והתיאור של בעלי שררה לשעבר שיושבים עכשיו בבית אחרי שעזבו את העיתון?
"אני מתכוונת לאיש בכיר אחד שהיה פעם עורך העיתון ובסופו של דבר מצא עצמו בבית, אבל זו לא אמירה נקמנית כלפי איש שלא עשה לי שום דבר רע. אני מרגישה סוג של חמלה".
כלפי אלה שחולים בשיכרון הכוח?
"אלה שמונעים על ידי כוח שהוא לא פנימי שלהם, שלא גדל בתוכם, שמאבדים את התחושה שהכל בר חלוף".
"ראש הוועד העיר לי: 'זה לא תפקידך, לא לך לטפל בחולה'".
תסבירי לי את ערלות הלב הזאת בבקשה, וגם את עצמך בתור נזופה.
"בדיוק בגלל הסיבה שאני לא יכולה להסביר את זה כתבתי את זה. ובקשר אליי, התגובה שלי היתה תמיד תגובה של מישהי שמאמינה במה שאומרים לה. הביקורת התחילה רק כשהתחלתי לכתוב את הספר. הכתיבה חשפה בפניי את המסלול שעשיתי".
היית אדם מסורס?
"כן, במידה מסוימת. שנים הלכתי בעיתון דבוקה לקירות, בגלל אבא שלי, כי תמיד הרגשתי שאני שם בחסד ולא בזכות".
את טוענת בספר שבגלל חוסר האפשרות לבטא את עצמך, בגלל חוסר החירות המשתק ככותבת בעיתון שרצתה לכתוב כתיבה אחרת, יכול להיות ששילמת מחיר של פוביות משתקות.
"כן, הייתי מולטי-פובית. פחד מעליות, פחד לעלות על גשר, פחד טיסות. ללכת עם הילדים ללונה פארק זה היה נורא. ובעצם תחושת השיתוק היתה בגלל שרציתי לכתוב ופחדתי".
ונגמלת מהפחדים בהדרגה אחרי שכתבת את "ללכת שבי". את כותבת בהדגשה, שאת הכתיבה עצמה את עשית. את היא הכותבת, בניגוד למה שיש כאלה שמשערים. אהרל'ה סיפר ותיאר מעמדים שלא היית בהם, ואת זו שכתבת.
"נכון. הרגשתי אז שיצאתי סוף סוף לכתיבה. שאני הולכת סוף סוף על הקרקע הנפשית שלי. ואז כבר לא פחדתי מהגבהים. גם במעלית הייתי כבר בסדר, כי הרגשתי את האדמה".
את לא ממש מחמיאה לעצמך כשאת מתארת את ההשתלבות שלך בתעשיית השכול. "סוכנת של שכול", את קוראת לזה. הכניסה לבתי אבלים, לפעמים במסווה של קרובת משפחה, הכעס שהתרגלת לספוג. הכתבים שמספרים בדיחות מקבריות בימי הפיגועים ו"מקללים את אלוהים והעורכים שמטרטרים לנו בביפר: איפה החומר?". התקשורת התנהגה לפי התיאורים שלך כמו עיט. את כותבת שפעם ננזפת על ידי עורך בגלל שלא הצלחת לחלץ מילה מאישה גוססת בפיגוע בשומרון לפני שמתה.
"נכון. היא נפגעה בצוואר, בעלה ניסה לעשות לה חוסם עורקים, הוא לא הצליח. בלילה רצתי לבית חולים שבו אושפזה, והמשפחה היתה צריכה אז להחליט לנתק אותה מהמכשירים. חזרתי למערכת ואמרתי:'אין סיפור, אין כתבה פותחת'. אז הוא שאל למה. אמרתי:'היא מתה'. אז הוא אמר:'אבל 400 מילים לא הצלחת להוציא ממנה?'. זה משפט שאם יכולתי, הייתי עושה אותו לכותרת של הספר".
אבל גם את היית עיט. את כותבת שביצעת מחטפים רגשיים, למשל כשנטמעת בין האבלים על רחבעם זאבי והבאת דברים מפי אשתו יעל, שלא התכוונה לספר לעיתונאית. ולא החזקת נייר ועט, כדי שלא יזהו את עיסוקך.
"היו מקרים כאלה שגם אני לכדתי את הקורבן. אבל אני רציתי להישאר שם עוד רגע ולא להעביר קלישאות עד הדד-ליין. חוויתי את הכאב הרבה אחרי סגירת הגיליון. מולי ישב אב שכול ובכה והעורך בדסק דוחק בי:'תעבירי כבר את החומר'".
את כותבת שהרגשת דחייה מהסיפור ש"נועד להזיל ריר, ממכסות המילים שמתחת לכותרות מנופחות, מעוותות, הדגשים שרירותיים, הגזמות, התעלמויות". אבל כשאת נמצאת אצל המשפחות הפגועות את מרגישה כמותן, כמו מישהו שחוזר הביתה, לאסון שלך, לאובדן רועי.
"אני ראיתי את הבטנה של האנשים האלה. אני ידעתי מה הולך לקרות לאמא הזאת כשהדלת תיסגר מאחוריהם. הכווייה שלי היתה אמיתית, באתי הביתה וכמעט רציתי להיות במקום האמא הזאת, את מבינה. רציתי להגיד לה: תשכחי שאני עיתונאית. זו אני שמרואיינת כאן, את מבינה? אני רציתי להיות שם, זה היה בשבילי עוד שלב של למידה. אמרתי: בטח במשפחה הזאת יש משהו שאני עוד לא יודעת על שכול, על אבל, על כאב, על צער".
יש מה ללמוד?
"יש המון מה ללמוד. זה לימוד קשה ומפרך. הפגישה עם האנשים האלה, אני, אני אסכם את זה באופן הכי פשוט, היא נתנה לי משמעות. שם היתה בעיניי המשמעות. בהימצאות עם האנשים האלה, באנשים שהיום, מעכשיו, החיים שלהם משתנים. בשום מקום אחר לא היתה משמעות כל כך עמוקה כמו בקרב הקהילה הזאת הגדולה, העצומה. עצם העובדה שאני משתייכת אליה עשתה אותי, אני חושבת, אדם בעל משמעות יותר גדולה. אני עצמי הייתי יותר משמעותית לעצמי בגלל האסון הזה. זה היה חלק משמעותי של חיי. שום דבר לא השתווה למשמעות הזאת. שום דבר".
אנשים מורכבים אנחנו, ולכן אני מוצאת אותך באחד הפרקים בספר משתפת פעולה עם רופא תאב פרסום ועיתונות רעבה לסיפור מבדר שכמעט מסתיים במוות.
"היתה לי משימה להתייצב ביום התחלת המילניום בבית חולים במרכז הארץ ולחכות ללידת הילד הראשון של המילניום. במערכת, לפני שיצאנו, אמרתי לצלם יצחק טישלר, תוריד שעון אחד מהקיר".
על מה חשבת?
"שאפשר יהיה להראות את השעה כשנהיה בחדר לידה או ליד התינוק הראשון".
מכניסים אותך לחדר לידה, את מבחינה בחרדה של היולדת שבעלה עומד לידה.
"האישה נשאה ברחמה תאומים. באותו יום היא אושפזה בגלל חום גבוה. דקות אח ?דות לפני חצות נש ?לפה הבת התאומה. ואז ראיתי שהרופא המיילד מתעכב. הזמן עומד מלכת. דממה. היולדת בוכה. הבעל מלטף. הרופא לא זז. הוא חיכה שייכנס המילניום, שיהיה צי ?לום שלו עם התינוק הראשון. תפסתי את השעון, הדפתי את המחוגים קדימה, השעון הורה חצות ושש דקות. הנחתי אותו למראשותיה של היולדת ופתאום הכל התחיל לזוז. תוך שניות נשלף התינוק השני. הוא היה כחול. העיכוב סיכן את חיי התינוק השני כי הוא נולד בדרגת אפגר אחד והדרגה הרצויה היא עשר. רופא הילדים אמר לי:'היה יכול להיות פה אסון גדול'. ואז שמעתי את הפיפסים של חדשות חצות. זו היתה השעה האמיתית".
את כותבת בספר: "כפסע היה בינו לבין המוות. לפסע הזה קוראים תאוות פרסום... שיתוף פעולה בין הלוקים בתאווה זו לבין העיתונות".
"למחרת באתי ואמרתי: 'תראו איזה זונות אנחנו, איך שיתפנו פעולה', או משהו כזה, ובלבד שהרופא הזה יצטלם, ושתצא הכותרת לתוך תבנית שנכתבה מראש או נחלמה מראש. אבל התינוק הזה עמד בסכנת חיים כי הרופא השהה את הלידה. ורכז הכתבים אמר לי: 'למה שלא תחשבי על זה, שלא נשלחת לשם סתם. אם לא היית מזיזה את השעון, הילדה היתה אולי מתה'. אבל זה ממש לא ניחם אותי".
מה הרגשת?
"לא חשוב".
אחד הסיפורים המזעזעים בספר הוא זה על העסקה השטנית שהציע לך עורך אחד: פרסום תמונת חייל מת בעיתון תמורת ראיון של אבא שלו.
"נשלחתי למשפחה שכולה במרכז הארץ. כשאמרתי שאני מ'ידיעות', ראיתי שהפנים מתכרכמות נורא, ואז הביאו אותי לאם והיא אמרה:'את יודעת מה אתם עשיתם לי? אתם הרגתם לי את הילד פעמיים. הילד שלי לא עישן, הוא לא החזיק סיגריה ביד, הוא בחיים לא עישן'. מתברר שהתמונה שפורסמה בעיתון נלקחה ממסיבת פורים בפלוגה, והאם ראתה את הבן המת שלה בעיתון עם סיגריה תקועה בפה שלו, וגם עם איזה כובע מצחיק.
זה לא עבר דרכה, היא לא אישרה את התמונה. כנראה מישהו סיפק את התמונה וכבר היה צריך לסגור את העיתון ולקחו את התמונה הזאת. היא בכתה, היא לא ביקשה אפילו תיקון, אבל אני אמרתי לה:'תשמעי, אני אחזור למערכת, ואני איידע אותם שזה לא בסדר, ואני מבטיחה לך לעשות את כל מה שאני אוכל כדי שתתפרסם תמונה אחרת, התמונה האמיתית שלו'. נסעתי משם למערכת, ונכנסתי לחדר של העורך ואמרתי לו:'תשמע איזה קטע נורא, פרסמנו היום תמונה שככה וככה'. אני לא זוכרת איזה בירור הוא עשה, אבל הוא אמר לי שבינתיים נודע במערכת שהאבא של הבן המת היה מעורב בפיתוח טנק המרכבה, והאסון שבו נהרג הבן שלו קשור בטנק.
ואז העורך אמר לי:'תשמעי, יש לי הצעה. את יודעת שהאבא הזה הוא אחד האנשים החשובים בתחום, והיה מעורב בפיתוח של הטנק הזה. אז תחזרי אליו, ואם הוא מוכן לדבר על זה, על הקשר בין פיתוח הטנק והאסון של הבן שלו, איך מרגיש אבא כזה, נחליף תמונה. ואת יודעת מה, אני אפילו לא ביקשתי את האבא. אמרתי לעורך: 'הוא לא ידבר. הוא לא ידבר'. אני התביישתי לבקש את האבא לדבר. והעורך אמר:'לא רוצה? לא נחליף תמונה'".
תגידי, מה קרה לאנשים מסוימים בתוך מכבש העיתון? את חושבת שמלכתחילה הם היו אנשים כאלה?
"לא. לא. תראי, אני חושבת שהם נתונים באיזשהו סד כמעט בלתי אפשרי. כי מצד אחד נותנים להם המון כוח ביד. מאידך גם מעליו יש ישות שחולשת עליו ומלחיצה אותו מאוד. למרות שהוא לא מודה בזה, כי הוא עורך בכיר. הוא לא יודה שהמו"ל שלו בא אליו בחלומות בלילה. כי הוא מפגין כוח".
האנשים הכי סמכותיים הם אלה שמקבלים עליהם בצייתנות סמכות מלמעלה.
"בדיוק".
זה מה שחנוך לוין ניסה להסביר במחזות שלו תמיד.
"אין עיתונאי שמממש את החמלה שלו, גם אם היא קיימת. אנחנו משתמשים באנשים, וכשהם חדלים להביא לנו תועלת, אין לנו עוד חפץ בהם".
על הקשר שלך עם אהרון ברנע את כותבת "כולי תפוס בכולו". קשר אחר שמוזכר בספר, עם שחקן נשוי, לפני נישואייך לאהרון, מתואר כסם. יחד עם שירי אהבה שלך שמתייחסים לגברים שאחרי אהרון, מצטיירת אישה שמאבדת את עצמה, את עצמיותה, בתוך קשר. ככה זה?
"אם את מתכוונת שאני צריכה גבר בלתי אפשרי, זה נכון. בלתי מושג? זה נכון".
כביכול לא ככה היה עם אהרון, אבל שם, לפחות לפני קריאת העצמאות שלך, נמהלת, התבטלת.
"אני ניסחתי את זה בספר מאוד מדויק, וזה חשוב לי, כדי לא לפגוע".
טוב, אז נקרא. עמוד 91: "גם כאשר הגיע זמני לחזק את זהותי המקצועית העדפתי לרכז כוחות בגזרת שותפי לחיים. זהותו המקצועית ריתקה את תשומת לבי הרבה יותר מזהותי שלי". את מתארת בפרק העצוב הזה כוכב תקשורת שהתאהב בתדמית הטלוויזיונית שלו ואיבד יכולת לקשר אינטימי.
"זה לא היה ככה בתחילת הדרך שלנו. הוא עשה הכל בבית, כל האמהות היו באות יחד עם הילדים כדי שיעשה את ארוחת העשר עם פירות. כשנישאנו הוא אמר לי לגבי הילדים שיגיעו:'הכל עליי'. כי לי היתה חרדה מהקללה שרובצת עליי מאז רועי. עשיתי הסכם עם ריבונו של עולם:'זה הילדים שלו, לא שלי. אתה לא יכול לעשות לי כלום יותר'.
זה השתנה ברגע שהמולך השתלט על הבית שלנו. הבית כבר לא יכול היה להעניק לו את האפקט של הנורית האדומה באולפן. האנרגיה היתה אצל הנורית האדומה, ובבית היו העייפות, המרירות, הלא להרגיש טוב. מה שהיה על השולחן בארוחת הערב המש ?פחתית היה לפעמים הרייטינג שהוא קיבל בבוקר. ככה התחולל משחק טראגי בין כוח מדומה לכוח פנימי.
מי שחי בתוך הגרנדיוזיות הוא לא באמת חופשי. הוא תלוי בהערצה, והערך העצמי שלו תלוי בהישגים ובתפקוד שעלולים להתמוטט פתאום. כוכב תקשורת, כמו כוכבים אחרים, עלול לשכוח את ההבדל בין חיים אמיתיים ומדומים. וכשהוא נזכר, לפעמים הדרך הביתה נמחקת".
הרגשת נטושה?
"לא, כי אני גם הרווחתי מזה".
אשת סלבריטי וסלבריטי בעצמה.
"לא הייתי סלבריטי בדרך שבה רציתי להיות, אבל הייתי. אם רציתי להתפרסם, זה בטח לא כאשתו, ואולי הוא חשב שזה מה שאני רוצה, והוא טעה מאוד כי הוא לא הכיר אותי מספיק טוב. כבר הייתי בתו של עיתונאי מכובד על ידי שועי המדינה.
כשהכרתי את אהרל'ה הוא היה מזרחן שעובד על דוקטורט ואני כבר הייתי עיתונאית. אבל אני שיתפתי פעולה עם הזוגיות המתוקשרת. מישהו ששמע פעם שאנחנו מתגרשים אמר לי 'איך אתם מתגרשים? אתם הרי מותג'. ואני הייתי חלק מהמותג הזה".
פחדת מזה שמפרקים את המותג?
"לא. אהרל'ה חשב אז אולי. . . הוא אמר: 'את לא מבינה? בלעדיי את תהיי כלום'. המותגיות הזו נבעה מהספר שעשינו יחד ואולי מזה שהוא במידה מסוימת שיקם את חיי".
הוא שיקם?
"אהרל'ה קיבל אותי כבר אחרי עבודת האבל שעשיתי בעצמי. נכון, הוא חווה איתי רגעים קשים, הוא הלך איתי לאזכרות של רועי, הוא היה מודע ורגיש. אבל כשהגיעו הימים הרעים, קרה גם שהוא השתמש בזה לא לטובה. לא באופן נכון".
הטיח שיש לך חיסרון, פגם, בגלל השכול?
"חיסרון. כן".
ידעת על הבן של אורנה בנאי ואהרל'ה?
"לא ידעתי. שמועות רחשו. כאילו כולם ידעו ...".
ואת לא ידעת.
"לא".
למרות ההתקרבות ביניכם בזמן האחרון?
"למרות".
גברים. אולי הוא קיווה שזה לא יתגלה כדי לחסוך מכם את הידיעה.
"יכול להיות שזה מה שקרה. התאכזבתי שהדברים הגיעו אליי דרך התקשורת".
שאלה שעלתה במוחי כשקראתי את הספר, איך קרה שילד בן ארבע חצה לבד כביש?
"לא מובן לי עד היום, לא פתרתי את העניין הזה".
הוא פשוט יצא מהגן?
"לא מהגן, מהבית. עשיתי ארוחת ערב והיינו צריכים ללכת למדורת ל"ג בעומר. אני בעצמי הראיתי לו מהמרפסת את המדורה מעבר לכביש, אמרתי לו'רועילי, לפה אנחנו הולכים, רק שירה תבוא'. שירה זאת בת של חברים שלי, הנכדה של השר אברהם עופר.
חיכינו לשירה, ואני בינתיים נכנסתי למטבח, לקחתי את השאריות של ארוחת ערב, והכנתי לו את השקית של התפוחי אדמה, כבר היתה מוכנה, וסגרתי את המ ?טבח, טאטאתי אפילו. אמרתי נו טוב, הגיע הזמן ללכת ופתאום ראיתי שהוא איננו".
באיזה קומה זה היה?
"חמישית. אז הייתי בטוחה שהמקום היחיד שאליו הוא ירד זה היה לשכנה לנילי, חצי קומה למטה, ואני הולכת לבדוק שם והוא לא היה שם. הוא פתאום נעלם. והתחלתי לקרוא לו ולצעוק, ולקרוא לו ו... ... ו... הוא בחיים לא עשה את המסלול הזה. זה היה מסלול מקוצר דרך חצרות של בתים לרחוב הראשי. עד שפתאום שמעתי צרחות מהכביש ואנשים שמתקהלים. וצעקות. ולא רציתי להגיע לשם, לא רציתי ללכת, אבל הלכתי, ומה שראיתי בסוף זה היה את הנעליים שלו. וידעתי שזה הוא".
הרגשת אשמה, שלא שמת לב אליו, שהוא בורח, למרות שזה קרה הרבה בילדים.
"הרבה שנים עבדתי על זה, בטיפולים. אין לי אשמה, אני לא מרגישה אשמה. מי שאשם זה הנהג שדרס אותו. היה שם איזה משהו כמו, ההליכה הזאת, אם אתה רוצה להאמין באיזה סוג של מיסטיקה של לא יודעת, הוא הלך אל מותו. הוא פתאום עזב. אני לא הייתי אמורה להשגיח עליו כי את לא מצפה מילד בן ארבע, שיצא מהבית, שיוריד את הידית. הוא יצא מהבית כי הוא נורא רצה ללכת למדורה. הוא בדרך כלל גם אמר לי כשהוא הולך לשכנה או משהו כזה. היה פה איזה מין, אם מישהו מנסה, לא יודעת, היה פה איזה מין, כאילו הוא הלך אל האש הזאת".
על נישואייך הראשונים את לא מספרת בספר.
"כי הספר מתאר נקודות הצטלבות בין חיי העיתונות לחיי הפרטיים. היינו ילדים צעירים, כל אחד עם הדרך שלו להתמודד עם כאב. אני זוכרת, רועי עוד היה בין חיים ומוות במשך ארבעה ימים, וכשהאחות ניגשה אלינו כבר ידענו, ובעלי בכה ואמר לי: 'את רואה את הדמעות האלה? זו הפעם האחרונה שאת רואה אותי בוכה'. הוא היה איש רגיש והמטרה שלו היתה להיות חזק. לעשות מדיטציה פעמיים ביום. ואני רק התחלתי לבכות. לפעמים אני יוצאת מתוך עצמי ומרחמת על הילדה הזאת, אני בגיל 25, שהתמודדה עם זה".
העיתונות, את כותבת, היתה בשבילך סוג של אלחוש, אפשרות לברוח מהאבל שלך אל קשב לאחרים.
"לגמרי. חיפשתי מאז כל מיני סוגי אלחוש, כל מיני סדנאות ותרפיות, הולכת עם המטען החורג ומנסה לפרוק אותו. לאן לא הגעתי, גם לבקתות הזעה אצל האינדיאנים".
בקתות הזעה? מה עושים שם?
"עושים שם תרגילי חוזק, חישול. בבקתות ההזעה נורא חם. ואז את קופצת למים שהם מתחת לאפס מעלות".
ואז מה קורה?
"אפשר למות. זה מחזק את הרוח. זו תורה אינדיאנית. את רוח הצפון שתומכת בנפש, ורוח הדרום שתומכת בחוזקה".
אתה מפסל אותי / מחומרי החושניות שלי / חופר לחשוף בי יסודות / לצרף צירופים / באצבעות ברזל אתה / פוער, מקמר, / מפריד אותי משמי - ואני סורטת, נושכת באבן" ( " סורטת באבן" מתוך הספר" חום כמוס").
את לא רק אבירת יגון, השירים שלך מספרים על מסעות נפלאים, על תענוגות, על יצרים גדולים.
"נכון. זה הפן האחר. אני שונאת מים עומדים. אני בתנועה. אני הרפתקנית על גבול הפזיזות. אני אדם של מסעות עם מפגשים קצרים ואינטנסיביים לפעמים. אני לא נותנת לחוויות והרפתקאות לחלוף בלי שאני אוחזת בהן כמה שאפשר. אני מעבדת אותן למילים וחיה אותן מחדש. ולא ברור לי מתי אני יותר נסערת. כשהדברים קורים או כשאני כותבת עליהם".
מה חיפשת אחרי גירושייך מאהרון ברנע?
"לא חיפשתי. הייתי עסוקה בלבנות חיים אחרים, תוך כדי זה קרו קשרים. לא היתה לי מטרה לעבור לזוגיות. אני לא אדם של קשר אחד. לא הייתי ולא אהיה. היו אהבות שקמו ונפלו. היו אהבות יותר מוצדקות ופחות מוצדקות. בחרתי לי בני זוג לפי קריטריונים משתנים. אני מתחברת לחקלאי ישראלי שלא שמע על הברנז'ה, ולנווד בעל יאכטה באיים הקריביים, ומצד שני גם לרופא, נניח. ממנו נפרדתי".
ועכשיו יבואו השירים עליו?
"מרופאים לא יוצאים שירים".
את זוכה ומאבדת, זוכה ומאבדת.
"נכון, זה יפה. מאוד יפה מה שאת אומרת".
גם בקשרים עם גברים.
"מאוד נכון. מצד אחד באמת שפר עליי גורלי. אני נראית בסדר, קל לי להתנהל בעולם, אני מתחברת בקלות. הקשיים נגרמים מחוסר היכולת שלי להתמודד. ואני הולכת למקומות של יופי, ואם צריך לצלם אותי מבחוץ, אז התפאורה תהיה חגיגית ואסתטית. יש לי שיר בספר השירים הראשון שלי:'כשפני היו עשויות / הרכבתי אותן על גופי / הכאב שלי למד כבר כמו תינוק / לרדת לבד ללא מעקה".
את מרכיבה את הפנים שלך כמו מסיכה. את מתחפשת למאושרת.
"כן, למצליחה, למאושרת. אני מארחת אנשים וכשאני מספרת סיפורים מעירים לי שאני יכולה להיות סטנדאפיסטית. אבל כשאני יוצאת לטיולים עם ילדים חולי סרטן - אני בעמותת'קרן המשאלות של גילה אלמגור' - אני כל כך מרגישה במקום שלי".
חיה?
"אני חיה. כן, ממש חיה. לבי יוצא אליהם וברגע שלבי יוצא אליהם, אנחנו צוחקים ביחד. את מבינה? אנחנו מכירים את העצב, ועם אדם שלא היה שם, קשה לי לצחוק".
נא להמתין לטעינת התגובות
