המתנקש העיוור כעוגת שכבות מוצלחת
במסגרת סאגה משפחתית כתובה היטב, בוחנת מרגרט אטווד את ערמומיות המלאכה הספרותית
המתנקש העיוור צילום: כריכת הספר
מוטב לשאול: האם הוא ספר טוב באמת, שראוי לפרס היוקרתי? התשובה היא "כן" מהדהד: זו סאגה משפחתית עשויה היטב ועשירה פרטים ובני פרטים הפועלים יחדיו במכונה של ספרות גדולה.
"המתנקש העיוור" ניזון מארבעה קווים עלילתיים המשתלבים זה בזה. בעיקרו, הוא סיפורה של אייריס גריפן, בת למשפחה קנדית שירדה מנכסיה אחרי שבעשורים הראשונים של המאה ה-20 היתה דמות מרכזית בחיי הקהילה ב-1999, כשהיא בת למעלה מ-80, כותבת אייריס את סיפור חייה שלה -בעבר ובהווה הסיפורי -ואת סיפור חייה של לורה, אחותה הצעירה שמתה עשרה ימים לאחר תום מלחמת העולם השנייה ולפני מותה כתבה ספר.
אייריס מסרה אז את הספר לפרסום, והוא הפך את לורה המתה לסופרת-כוכבת שתהילתה נמשכת עד היום.
"המתנקש העיוור" אינו רק הספר שאנו אוחזים, אלא גם שם הספר שכתבה לורה, סיפור על רומן סודי בין גבר לאישה. גם הגיבור של לורה מספר לאישה שאיתו סיפור בהמשכים, שעניינו קהילה מחוץ לכדור הארץ שמעלה ילדות לקורבן ומכריחה ילדים לעבוד בטוויית שטיחים. העבודה הזו מעוורת את הילדים, ואחד מהם יוצא למסע נקמה.
בין זיכרונותיה של אייריס והנובלה של לורה משולבים קטעי עיתונות ישנים, שאמורים לבסס יסוד של אמת מוחלטת ולסמן עובדות ביחס למשפחת צ'ייס. הקשרים שמתבהרים לאיטם בין הטקסטים השונים (ואטווד בהחלט מרשה לדמויות לפעול בקצב שלהן) מאירים תמונה משפחתית מורכבת
ומובילים אל פתרון וגילוי, שגם אם הם עשויים במגושמות מסוימת, הם עדיין מרשימים ומספקים סיום הולם לרומן האפי הזה.
אך הגילוי שבסוף הרומן אינו בהכרח לב העניין: ודאי, הוא מאפשר סיום לעלילה; אבל הוא גם, ובעיקר, מאשרר את מה שרמזה אייריס לפני כן: "אני עוברת על מה שכתבתי ויודעת שזה מטעה", היא אומרת, "לא בגלל מה שהעליתי על הנייר, אלא בגלל מה שהשמטתי. מה שאיננו שם הוא בעל נוכחות, כמו היעדרו של אור.
אתם רוצים את האמת, כמובן. אתם רוצים שאצרף שתיים לשתיים. אבל שתיים ועוד שתיים לא יספקו לכם את האמת דווקא (. . .) הציפור החיה איננה סך כל עצמותיה".
וזה העניין כולו: הסיפור שמציעה אייריס בעצמו מדגים את הרמייה שבמעשה הספרותי, את השתיים ועוד שתיים שתוצאתו אינה בהכרח אמת, את הציפור המכנית הספרותית שפעולתה עולה על סך חלקיה. בעזרת אייריס בוחנת אטווד את הדרך שבה מערימה הספרות על קוראיה, מעבדת את המציאות ולשה ממנה עולם אחר, שיכול להיות סיפור משפחתי ריאליסטי, ויכול באותה מידה להיות נובלה אפלה ואפילו מעשייה של מדע בדיוני.
זאת ועוד: "המתנקש העיוור" בוחן את עצם העניין הספרותי. מחד שואלת אטווד מדוע אנחנו קוראים, ומדוע דווקא יצירות מסוימות. מאידך, היא תוהה מדוע בכלל מספרים לנו את הדברים האלה, מה מניע את הסופר? כך או כך מוכיח הרומן-הן ברמה האסתטית,
בריבוי הקולות המשכנעים ובריבוי הז'אנרים, והן ברמה התמטית, באופן שאי אפשר לדון בו כאן מבלי לחבל בקריאה - כי הסופר הגדול באמת הוא זה שמוחק מהטקסט שלו לא רק את המציאות, אלא גם את עצמו. ובזה מצליחה אטווד להפליא: אייריס שלה היא דמות שמדברת בעצמה. דמות אוטונומית בעלת סיפור מורכב ויכולת ברורה לספרו.
נא להמתין לטעינת התגובות
