"עם סגירת הגיליון": מעין הקדמה
ברומן התיעודי החדש של עמליה ארגמן-ברנע משתלבים זה בזה שני מישורים: רשמי העבודה של העיתונאית המנוסה, וסיפורה האישי רצוף הטראומות. ילדות, שכול, זוגיות מנופצת, יחסי אמהות-בנות והטרדה מינית משמשים בספר במקביל למאבק המתמיד על המרחב הנשי היצירתי. הקדמה
עם סגירת הגיליון צילום: כריכת הספר
העיתונות שלי היתה עיתונות של אנשים. האמנתי שעיתונות יכולה לעורר אינטימיות שלא חדֵלה להתקיים גם כשמנסים להסוותה. בעיתונות שלי הופרו כללים והיא ניסתה להתקיים מתוך בחירה.
ניסיתי לכתוב על אנשים ועל מצבים שנגעו ללבי. ניסיתי לא לכתוב על אנשים שלא רצו שאכתוב עליהם. ניסיתי לספר את סיפוריהם, באמצעות העיתון, מתוך מחויבות. נטיתי להזדהות עם המרואיינים שניצבו מולי גלויי לב. לא תמיד הצלחתי.
אבל בזכות ההזדהות יצאתי נשכרת. יכולתי להטמיע בתוכי משהו משלל המעבדות האנושיות שפגשתי וכמה מן המבחנות הרגשיות שבדקתי, וכך לחזק ולהעשיר את עצמי ואת חיי. חשתי כי מצב הקֶש^ב הנדרש בהאזנה לאחרים פותח אותי לרווחה, מרחיב את שערי הכניסה והיציאה שלי לעולם וממנו.
אלה לא היו דרישות התפקיד. בניגוד גמור להגדרת מקצועי, ראיתי במרואיין מעין מטופל שלי. ואכן, רבים מהמרואיינים לא נצרכו למידת החסד המפוקפקת שלי, או לגישת החובש הקרבי שנקטתי.
לעתים דמתה ההתנתקות לאחר המגע הקצר עם מושא הסיפור להיעלמות של אדם אהוב מחיי.
בספר זה אני ממשיכה לפרוש רשת של מילים, אך גם להשיב אותן אל הפקעת שמתוכה נמשך חשבון הנפש, ביודעי שבידי התקשורת הכוח להיטיב והכוח להרע. בזירת המאבק שבין השניים אני מבקשת להוליך את הספר הזה. לדבר בו על העיתונות דרך מה שאינו חולף, כמתוך חדר סמוך שאינו נעול והקולות העולים ממנו עדיין שלי הם, אבל אני עצמי כבר לא גרה שם. לחזור לנקודת החיבור בין היותי משתתפת להיותי צופה. בין מי שנוטלת בה חלק למתבוננת מהצד. ולהיפרד ממנה.
ובדרך אל הפרידה, שאולי אינה אלא פרידה זמנית, אנסה לחזור אל רגעי התרחשותם של האירועים, גם אם כלי התחבורה שלי הוא הזיכרון בלבד, או מה שהוא זֵכר הזיכרון. רק כך יוכל הסיפור שלי להתחיל להיכתב, להיאסף לתוך התודעה ולהישאר שם.
ואחרי כל אלה אוכל לחשוף אותו כבת חורין.
עמליה ארגמן - ברנע צילום: קובי קלמנוביץ'
כאן הלכה והתגבשה הידיעה כי מלאכת הכתיבה בעיתון הפכה למנוכרת, לזמן אבוד, וכי נטישתה היא המעשה הנכון. די לי בעיסוק הסיטונאי המרוקָן ממאמץ שכלי אמיתי, במרדף אחרי דמויות שעוצבו במרתפי הרכילות ושמשם העלו אותם אמרכלי המוצר היומיומי עוּלי הימים, הפועלים כרובוטים משומנים. הגיע הזמן להתרחק ממה שהיה ספק חיים ספק כתיבה.
אני פוסעת ברחובות ניו יורק. סביבי אנשים חדשים, מפתחות לחדרים נעולים שעדיין לא שהיתי בהם, נפשות המחפשות כמוני חידוש, ריגוש, השראה, נחמה וסֵיילים. השלכתי, כמו חכה, את בבואתי האחרת לרחובות הזרים, ושוב אפף אותי אותו קשר נפשי ישן אל אמריקה הענקית, שאליה תמיד ברחתי כדי שתחביא אותי בתוכה.
אולי גם הפעם יצבעו אורות חג המולד את האופטימיות שלי. אולי תטען אותי העיר הזו את האנרגיה הצרופה שלה, כמו הייתי
מצבר ענקי, תגרום לי לנשום יחד עם האוויר הקר תחושות נשכחות של יכולת ויוזמה. אולי תעוט עלי ניו יורק שוב בקדחתנותה ותטיל אותי אל תוך ההווה שלי כ"עוסק מורשה", לא עוד פועלת במפעל, מעמד שהגן עלי שנים כה רבות אבל גרם להתנוונותי הרגשית והיצירתית.
אולי כאן אצליח להילחם את מלחמתן של המילים ששכחתי איך כותבים. אבקש להחזיר לי את הכתיבה שאינה עיתונאית, ובד בבד אוכל להרחיק את האבל ואת צער הפרידה. כאן יהיה אולי קל יותר להסיר את המילים השקריות שדבקו בי, באמצעות המילים האחרות, ועד שיפשיר השלג ויבוא האביב כבר אשיב אלי את הכתיבה.
"באביב הבא", התייסר גוסטב פלובר במכתב לאהובתו, "אתחיל לכתוב שוב באמת. אלא שאני תמיד נרתע. נושא לכתוב עליו הוא עבורי כמו אישה שמאוהבים בה: כאשר היא עומדת להיכנע לך אתה רועד ופוחד, זוהי אימה חושנית. אתה לא מעז לממש את תשוקתך."
בחורף 2004, בפינת ברודוויי ורחוב 66, חיכה לי גם מקדש הספרים "ברנס אנד נובל", המקום שעורר בי תמיד תחושת עוצמה. תחושה שיש לי עוד המון תוכניות, שהיכולת לחוות חירות ויצירתיות עדיין עמי.
בעודי כורעת על השטיח הירוק בקומה השנייה של "ברנס אנד נובל", מוקפת אלפי יצירות מופת שלא קראתי עדיין ושטרם כתבתי כמוהן, נמלטה ממני, נאבקת בפחד, השורה הראשונה של ספר זה.
עם סגירת הגיליון - עמליה ארגמן-ברנע, הוצאת כתר, 231 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
