"שלוש כוסות תה" עושה רוח
היוזמה של גרג מורטינסון, שמקים בתי ספר בכפרים נידחים במרכז אסיה, ראויה להערכה. הספר שמתעד אותה ראוי פחות
שלוש כוסות תה צילום: באדיבות קרן מרכז אסיה
הרומנטיקה של מחנות בסיס ומדריכים מקומיים, שהופכים לבהמות משא של המערבים, אבודה עליי גם כן. מה יש לטפס על ראש הרים כשלגובה עינינו עוד לא הגענו. אשר על כן החלק הטוב ב"שלוש כוסות תה" הוא בכך שענייני הטיפוס-הדרמטיים, כפי שאפשר לשער - נגמרים די מוקדם ומתחיל עניין אחר.
בירידה מקיי-2, ההר השני בגובהו בעולם, כשהוא ניצל ממוות, מטפס ההרים גרג מורטינסון מגיע לכפר בפקיסטן. כשהוא מתאושש הוא רואה את העליבות המקומית, מבין אולי מהי התעלות אמיתית ומחליט לעשות מעשה.
הוא יקים בית ספר ל"כיתה ד' שלמה", ילדים שלומדים לבד בחוץ. אין כסף למורה (דולר ליום), ולכן הוא חייב ללמד בשני כפרים. כשהוא לא בא לכפר אחד, הילדים עושים את השיעורים שנתן מתוך משמעת כבירה, כאילו הוא בעצמו משגיח עליהם.
עד מהרה מגלה מורטינסון כי פרויקט כזה לא פחות מורכב ואולי מסובך אף יותר מטיפוס הרים. כשמדובר בהקמת בית בישימון, מה גם בית ספר, אתה רוצה שזה יצליח, כמעט כמו שאתה רוצה שגם החלש ביותר יסיים את המרתון.
מעשה בתי הספר שהקים מורטינסון למוסלמים שהצילו את חייו, אינו חף מהתנשאות מערבית על ילידים רחוקים, שאין לילדיהם עפרונות. תקראו לי ציני אבל היה עדיף שהממשלה שלהם תעסוק בכך, אלא שממשלות כדרכן של ממשלות מבזבזות את כספי משלמי המסים על מלחמות.
שלוש כוסות תה צילום: כריכת הספר
כוס אחת בלבד
במצב שהיה קיים בסוף המאה שעברה, אז החל מורטינסון בפעילותו, ארגוני העזרה של האו"ם לא פעלו להקמת בתי ספר והוא הדין באונר"א. נשאר הדוד שעם קצת כסף עושה עמותה ובונה בית ספר. במקרה זה הדוד הוא האמריקני, מטפס ההרים, שפועל בנאמנות עזה למען החינוך בסביבה שעבור הקורא המערבי תישאר סתומה, על אף חשיפת היתר שלה בעיתונות.
טליבאן, אנשי דת, מנהיגים מקומיים מושחתים - אין בהם להזיז את מורטינסון מעמדתו, בעזרתו של תורם בלגי אקסצנטרי ואחרים.
כל זה טוב ויפה. אפילו האייתוללות שולחים את הסכמתם בתיבה אדומה. אלא שהדברים כתובים בידי מורטינסון עצמו והמעריץ הכמעט שוטה שלו אוליבר רלין, והופכים עד מהרה לתעמולה
עצמית. מוקמים 74 בתי ספר, המחבר נחטף, יש ניסיון להסביר את הטליבאן ואת המתרחש באפגניסטן ופקיסטן, וגם הופעת אורח של בן לאדן.
כל פרויקט חדש הוא מאמץ חדש. וכל הזמן אתה מחכה שיהיה איזה משהו במלל הבלתי פוסק הזה. אבל אין נשמה. למרות הנושא והנופים המרהיבים והמרכיבים האידיאליים ממש לסיפור גדול, יש רק עיתונאות, ובכלל לא במיטבה.
המפעל של מורטינסון, למרות ההסתייגויות, ראוי בהחלט לכל ההערכה. אשר לספר, בפרפראזה על משפטו הנודע של חיים גמזו, אשר "גמז" את מחזהו של עידו בו-גוריון "סמי ימות בשש", וכתב "לדידי הוא יכול היה למות גם בחמש", אגיד אני גם כן: שלוש כוסות תה? אחת מספיקה בהחלט.
נא להמתין לטעינת התגובות
