פרויקט המסלול של מיכאל שיינפלד
בספרו "מים שאין להם סוף", מיכאל שיינפלד מנסה להאיר את העולם המופנם של ישיבות ההסדר אבל חוטא בעומס יתר, עלילתי וסגנוני
מיכאל שיינפלד צילום: יח''צ
יאיר שטיינמץ, גיבור הרומן של מיכאל שיינפלד והמספר שלו, נקלע בעל כורחו לבימה שונה מזו שעל גביה מתנהלים חייו הרגילים. הוא תלמיד ישיבת הסדר בן 23, שכמה ימים לפני ראש השנה מעורב בתאונת דרכים ומאושפז, בגין פגיעת עין, בבית חולים.
מכל ההבדלים בין בני האדם, אמר פעם סקוט פיצג'רלד, הבדלי העושר, והאופי והמראה, נדמה ההבדל בין הבריאים לחולים הגדול ביותר, ואכן, יאיר הפצוע והמאושפז יכול להתבונן בצלילות רבה בחיי התשליל שלו, יאיר הבריא. את יאיר הבריא מעסיקות שתי שאלות עיקריות: האם להמשיך בלימודיו התורניים או לצאת אל החיים ולהתחיל לימודים בטכניון? האם להתארס עם נורית, שהוא יוצא איתה כבר שבעה חודשים?
הכל מותקן, מותקן מדי, לבירור הפנימי של יאיר: ימי סוף השנה המוכשרים לחשבון נפש מטיבם; האשפוז הכפוי אך המבורך (ברפרוף עולה על דעת הקורא האנס קאסטורפ, גיבור "הר הקסמים" לתומס מאן, המאוהב במחלתו ואשפוזו); הפגיעה בעין הבשר שכמו מחדדת את עין הנפש הבוחנת.
שיינפלד מנסה לשרטט פלח ציוויליזציה ישראלי. המבטים לעבר של יאיר פורשים את קורותיו בישיבת ההסדר, על המשברים הרוחניים וההתקדמות הרוחנית שהתחוללו במהלכן.
ישיבות ההסדר, במסגרתן לומדים צעירים בני הציונות הדתית חמש שנים, כששנה וחצי מתוך החמש הם משרתים בצבא, היא מסגרת חינוכית ישראלית חריגה, אולי המקבילה היחידה כאן לקולג'ים האמריקניים, בכך שמתאפשר לצעירים לשהות במסגרת השכלה שאינה מכווננת לשוק העבודה.
הימצאותן של ישיבות הסדר רבות בשטחים, כך היא כנראה גם ישיבתו של יאיר, היא אירונית, כיוון שלא פחות מטעמים אידיאולוגיים, המיקום הגיאוגרפי מאפשר לבני הציונות הדתית יציאה מעולמם של הוריהם לצורכי התבשלות והתגבשות.
בריחה
ההרים של יהודה ושומרון הם הימלטות, ולאו דווקא משאת נפש. כך זה אצל יאיר, שהקונפליקט בינו להוריו על הלימודים אינו נסוב על אידיאולוגיה אלא מזכיר קונפליקט בין אילוצי האתוס הזעיר בורגני לבין התשוקות הרומנטיות של צעירי המגזר (הזעיר בורגני) להימלט, ולו לכמה שנים, מגורלם לפי אותו אתוס.
הניסיון של שיינפלד להביא את עולם ישיבות ההסדר מבעד למבטו של אדם אחד אינו צולח בגלל שאפתנותו. לרומן חסר מוקד וקו עלילה מובחן. האם מוקד הרומן הוא משבריו התכופים של יאיר ביחס ללימודים התורניים? או הקנאה של יאיר באחד מחבריו, עילוי שליו ובוטח בעצמו, קנאה המחדדת את הכרתו של יאיר כי הוא "איש של נפש" בעולם של דעת ואינטלקט, ששומה עליו "לא לאבד את עצמך לדעת"? ואולי המוקד מצוי בקרע בינו לבין הוריו ביחס ללימודיו התורניים? או בתיאור המעלות והמורדות ביחסיו
עם נורית?
הטקסט, החפץ לומר הכל, עמוס מדי לא רק תמטית, אלא גם במרקמו, המטפורי והמשופע במשחקי מילים, המתאר את נפתולי נפשו של יאיר. גם הלבטים האופייניים של בן המעמד הבינוני הציוני-דתי שהוא מעלה (בחירת בת זוג ומקצוע), אף שהם אנושיים מאוד, אינם דרמטיים מספיק, אינם יוצאים מבינוניותם.
ועם זאת, לפרקים משוך חוט של חן על הכתוב. לשיינפלד יש כישרון לליריקה, לשיחתו האינטימית של אדם עם עצמו, ולרגעים, כשגיבורו, שנפשו סוערת והוא נתון לשינויי מצבי רוח, פורש בפנינו את לבטיו, ייסוריו והרהוריו, בייחוד על רקע לירי הולם (לילה ובדידות), הווידוי האותנטי והלא מתחכם, מצליח להרעיד את נפש הקורא.
הקטעים היפהפיים ממש האלה מפיחים תקווה שביצירה עתידית, ממוקדת ומסוננת יותר, יוכל שיינפלד להסב הנאה לקוראיו ביצירה שכולה נוגעת.
מים שאין להם סוף, מיכאל שיינפלד, ידיעות ספרים, 381 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
