רקבון מוסרי וקפיטליזם מושחת ב"מתקנים ואטרקציות"
את האתוס הלאומי החליף הדוניזם, את הערכים רמס קפיטליזם גס. דרך סיפורה של שכונה אחת מתארת מיכל זמיר את פניה העגומות של החברה הישראלית המתפוררת
מיכל זמיר צילום:ראובן קסטרו
"מתקנים ואטרקציות" אינו רומן של דמויות אלא רומן על מקום. "נווה חנית" היא שכונה שיועדה לאנשי צבא בכירים ברבע המאה הראשון, האופטימי, לקיומה של ישראל. כיום השכונה מאוכלסת באותם נציגים של האליטה הישראלית הישנה, אנשי צבא שכשפרשו מהשירות, בשנות השבעים, החלו בקריירה שנייה במגזר הציבורי והעסקי.
אבל השכונה משנה את פניה, ערכה הנדל"ני נוסק, והיא מתאכלסת והולכת באליטה החדשה: אצולת הממון הישראלית. זו אותה אליטה שצמחה כג'ונגל באקלים הטרופי של הניאו-ליברליזם הישראלי: אילי ספנות הנשואים לדוגמניות, מיליונרים הרוצים לבנות בשכונה טירות "בסגנון האיים הקנאריים" וכיו"ב.
למרות אופיו הסוציולוגי המובהק של הספר, בהיותו רומן, יש בו כמובן דמויות. בא כוחה של האליטה החדשה הוא הנדל"ניסט גבי חייק, המשדל את הוותיקים להתפנות מבתיהם תמורת הון עתק. חלק מהוותיקים אינם יכולים לעמוד בתאוות הבצע שמתלקחת בהם. למשל שרה גבריאלי, מחנכת לשעבר, שלנוכח הצעה של שני מיליון דולר עונה בחמדנות:"' שניים וחצי!' הרבה מים זרמו מאז ימי ויקטור הוגו ו'עלובי החיים' הממורטט שנשאה תחת שחיה לכל שיעור חופשי".
או בתה היפה, היללי, שמאבדת את עשתונותיה לנוכח כוחו העולה של חייק. אבל חלק מהוותיקים מתקוממים. חייק רוצה להקים ספא ומולו מתייצב שרגא לבני בן השמונים: "ספא?! התייוונות לאור היום! ".
הרומן מסופר בגוף שלישי, מדלג בחיוניות ובאלגנטיות מדמות לדמות, וכתוב בטון סאטירי, הבקי בהוויות העולם, סולד מהן ומשלים עמן בייאוש עליז. אך הטון הזה מורגש כמעושה במקצת, אולי אף שא?ל, מבצבץ משולי אדרתם של קסטל-בלום ויצחק לאור.
חולשתו הגדולה
של הספר היא בעלילה, ובעיקר בהתפתחות הרומן בין היללי לחייק. היא תופחת באיטיות מעוררת ציפיות כעיסת חלה אך מתרוקנת באחת כמו סופלה שנוקב: הכינו והכינו אותנו להתפתחות דרמטית, ובסוף נותרנו ללא כלום.
חוסנו של הטקסט, אם כך, לא נובע מעלילתו המתפתחת על ציר הזמן, אלא מצילום סטטי של זירת מאבק חברתית תחומה היטב אך בעלת משמעות החורגת מהרמה המוניציפלית. תהיה זו טעות למשוך בכתפיים מול תחלופת האליטות המתוארת ברומן, כי כביכול מדובר באותם אדונים רק באדרות קצת אחרות.
תהיה זו טעות קריטית לראות באובדן ההגמוניה האשכנזית-חילונית-ציונית-סוציאליסטית עדות מבורכת לקדמה ולנורמליזציה, כי ההבדלים בין האליטות הם הבדלים מהותיים ולא פרסונליים או מגזריים. "הבית הערכי, הנטוע, המצטנע, המצטדק, האידיאליסטי, המוסרי, החרא, היהיר, הקר", כפי שמהרהר בן של ותיקי השכונה שבחר לרדת מהארץ, היה בית של אליטה משרתת, שרוסנה באמצעות האתוס הלאומי.
ואילו אליטת הממון החדשה המשתלטת על השכונה אינה מכירה בכל מגבלה ערכית. היא הדוניסטית וטורפנית. חלומה בתמצות וולגרי: "הוא תוקע אותה. שותה מהכוס שלה יין לבן ואוכל שרימפסים".
בספרו "of Capitalism The Cultural Contradictions" מתאר הסוציולוג האמריקני החשוב דניאל בל את המעבר של הקפיטליזם האמריקני מקפיטליזם שמרוסן על ידי "האתוס הפרוטסטנטי", אתוס של סגפנות וחסכנות, לקפיטליזם חסר עכבות מוסריות.
גם לנו היתה מקבילה לאתוס הפרוטסטנטי, זו היתה הלאומיות הסוציאליסטית, שחייבה את האליטה הישראלית לעשות לא רק לביתה, אלא גם לבית הלאומי. מרגע שכוחה של הלאומיות תש-אבדו הרסנים על הקפיטליזם הישראלי.
ישראל המתוארת אצל מיכל זמיר היא מקום שבו פרמטר אחד קובע את ערך הקיום: הממון. זו חברה ללא אופק אוטופי, סוציאליסטי או ציוני, והיעדר האופק יוצר קלאוסטרופוביה. זו חברה שהתקווה היחידה שלה היא למשבר גדול שינער אותה. או כפי שאומרת אחת הדמויות בפרפראזה על הניסוח המפורסם של לנין: "הכל יהיה עוד הרבה יותר גרוע, לפני שיהיה יותר טוב".
מתקנים ואטרקציות - מיכל זמיר, חרגול/עם עובד, 190 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
