לא דוסית, לא פרובוקטיבית. משוררת
הספר האחרון שלה נקרא "הגנן הכלבתא והשרמוטה", היא חושבת שהמשוררים של ימינו עסוקים בעיקר בעצמם, ולמרות שהתגוררה בהתנחלות היא משוכנעת שבתחום החברתי, "אין שמאל ממני". המשוררת חוה פנחס-כהן חונכת אסופה משיריה ומסרבת להיכנע לתוויות שהחברה מדביקה לה: "אני לא מסכימה להגדרות, התפקיד שלי הוא לבחון את הגבולות"
כבר קרה שלא הוזמנה לפסטיבל שירה בגלל שדעותיה הפוליטיות לא תאמו את רוח מארגני הפסטיבל, אבל המשורר הראשון שאימץ את שיריה ופרגן להם בקול רם היה דווקא נתן זך, שאינו מפזר מחמאות בקלות. בקיצור, לא אחת שאפשר למצות במילה. כנראה גם לא מדובר באחת שמוציאה אוסף משיריה כי היא מסכמת את יצירתה, ההפך.
יותר מ-20 שנות כתיבה מאוגדות ב"שביעית" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). "זה סוג של רטרוספקטיבה, כמו שעושה צייר או פסל", אומרת פנחס-כהן. הוצאת הקיבוץ המאוחד לא רצתה להוציא את ספריה שאזלו במהדורה שנייה שנים רבות לאחר שיצאו לראשונה, והעורך עוזי שביט מצא לכך פתרון יצירתי. "הוא הציע שנוציא אסופה, שתכלול גם את הספר החדש שלי,'אין לי מקום'".
בעיני פנחס-כהן, הוצאת האסופה היא גם חשבון נפש אישי ודורי. "אני חושבת שהדור שלי מתחיל לסמן את גבולותיו מבחינת מפת שירה", היא מסבירה, "כעורך שירה, כששביט מחליט להוציא אסופות, אני חושבת שהוא מחליט לסמן דור. יש כאן תופעה ספרותית של שדה רותח, מלא יצירה, שאין ממש סולם להערכה שלו. הביקורת שותקת, ואיש אינו מייצר רף הערכה ליצירה. לתחושתי, הדורות הצעירים אינם מרגישים שהם יוצרים בתוך שיח של דורות קודמים עם תרבויות ועם אמנויות אחרות. יש לי הרגשה שהם עסוקים, ברזולוציה גבוהה מאוד, בעצמם".
פנחס-כהן רואה עצמה חלק מדור אחר, שרואה עצמו חלק ממשהו גדול יותר. "אני מרגישה שאני כל הזמן מנהלת דיאלוג עם משוררים שקדמו לי", היא מספרת, "אני עסוקה בעצמי כמובן, כי זה מקור של ידיעה וכוח, אבל גם בשאלת הזמן ובמקום של הדור שאני חלק ממנו".
האסופה בעיניה היא גם אפשרות לעמוד למבחן. "כשמישהו מגיש אסופה, שזו עבודה של דור, זה לא מנותק מהזמן, וזה יכול לעמוד למבחן של השתנות השפה, של הקשר בין היומרה למציאות, היחס למגדר, אם השתנה המסר, מה יש לנו לומר. גם מעניין אותי לבחון אם אני'משוררת', או כפי שהגדיר אותי פעם נתן זך 'משורר', מתוך כוונה לומר שאני משקיעה את כל זמני בשירה. יש כאן שמונה דורות של משוררים שפועלים יחד-מחיים גורי ועד צעיר המשוררים". כך , מאמינה פנחס-כהן, יהיה אפשר למפות את הדורות הללו ולבחון את עבודתם-במנותק וביחס ליוצרים שמסביב.
ייתכן שההסבר הזה גם קשור לתחושה פנימית אחרת של פנחס-כהן, תחושה של חוסר סדר, חוסר מנוחה. ספר השירים החדש שלה שהוא האחרון שמופיע בקובץ, נקרא "אין לי מקום", והיא מתייחסת כמעט לכל מה שמסביבה. "הספרים שלי הם בדרך כלל סביב נושא, מוקד, משהו עם מוטיב פנימי. כל מה שמעסיק אותי עובר טרנספורמציה לשפה ולשירה. ב'אין לי מקום' אפשר לראות בגרפיקה שלא מצאתי מנוח אפילו בחיפוש הדרך השירית. בשירים יש רב-קוליות, וזה חלק מהפואטיקה של הספר, החיפוש של קול אחד שמלקט כמה קולות".
רבים משיריה כתובים בשני טורים, בספר האחרון, היא מספרת, אפילו שני טורים לא הספיקו לה. "היה לי קשה. הרי בשירה, במילה אחת אומרים משהו, וזה הכלי של המשורר, וכאן הגעתי לרגע שזה לא מספיק לי. הדיסוננס ביני לבין העולם כה רב, שזה מתבטא גם באופן צורני".
בספר החדש היא שמה במוקד את יחסה אל המקום - הארץ, הבית - מונחים שמקבלים ביטוי בכל יצירותיה. "יש בי תחושת ערעור מאוד חזקה, שאין עוגנים של אחיזה בשבילי, וחיפשתי איך תצליח השפה להתמודד עם השאלה הזאת", היא מנסה להסביר. דווקא כאן מצאו חברים וקוראים נאמנים קול מתפייס בין השורות שכתבה, אבל בעיני פנחס?כהן, הפיוס שראו הוא כנראה תת-הכרתי, ובכל אופן לא משהו שהתכוונה לכתוב.
על אף שהרפלקס המותנה הוא לחשוב: "נו, דוסית", ובכך לפטור את תחושת הערעור של פנחס-כהן, היא מדגישה שמדובר במשהו פנימי, לא פוליטי, וממילא הדימוי הביוגרפי הזה שהולבש עליה ממש לא מדבר אליה. היא אמנם שומרת מצוות וכשרות, מה שאנו נוהגים לכנות "דתייה", אך היא לא ממש מזדהה עם ההגדרה הזאת, כמו עם כל הגדרה אחרת. היא אמנם גרה בירושלים וגם התגוררה בהתנחלות ענתות, ולמדה בבית המדרש "אלול", אבל נולדה בכלל למשפחה קומוניסטית
"יש לי הגדרות שונות לזהות שלי, שונות משל כל 'המגדירים'", היא מבהירה. "אין לי בכלל הגדרה פוליטית, עוד לא קרה שהצבעתי פעמיים לאותה מפלגה. הדימוי של המשוררת הדתייה-המתנחלת-הימנית לא קשור אליי בכלל, כאילו מרכלים על מישהו אחר. מוזר לי שזה דבק בי, זו אי הבנה עמוקה ביותר של המורכבות של חיי ושל החוויה הפוליטית-חברתית שלי. מבחינה ביוגרפית אין שום דבר אצלי שיש לו מסורת עתיקת יומין. משפחתי היתה פעילה מאוד בתחום הסוציאליסטי-קומוניסטי, שמאל רדיקלי. גדלתי על זה ועקבתי אחרי זה, ויחסי לכך אמביוולנטי. אני אוהבת את האש אך מפחדת מפניה, היא הרסנית. בכלל, אני דואלית מאוד בהקשר של כל מה שהוא 'פוליטי עמוק'".
למרות ההסתייגויות, מאבקים פוליטיים לא זרים לפנחס-כהן. "אני זוכרת שאחרי מלחמת יום כיפור, שלא היה אפשר שלא להיות מושפע ממנה, השתתפתי בהפגנות נגד חלוקת הגולן. היחס שלי כלפי הארץ הוא אהבה טוטלית, אני לא מתעניינת איפה עובר הגבול המדיני. הנוף של דרום הר חברון למשל, שאהוב עליי מאוד, אני לא אוהב אותו יותר או פחות אם הוא יהיה שייך לישראל או לרשות הפלשתינית. בתחום החברתי אין שמאלנית ממני".
פנחס-כהן מודה במה שלרבים לא נעים לומר בקול. דעתה הפוליטית מורכבת ומשתנה, כי המציאות משתנה כל הזמן. "אותי מעניין מה קורה לאדם, לציבור הישראלי, הפלשתיני, לא רק לארץ", היא מתארת, "אני לא מסכימה להגדרות. נניח גדר ההפרדה-אני נגדה באופן מובהק, מוכנה שהיא תיפול. אז זה אומר שאני שמאלנית? אני גם לא מקבלת את ההגדרה'דתייה', כי בארץ זה מושג סוציולוגי ולא אמוני. הוא לא מציין את מידת ה-Doing שלך, ואני לא מוכנה להיות מוגדרת חברתית".
אלא שכל זה עוזר לה רק במעט, כי רבים מסתכלים עליה בדיוק מבעד לאותה משקפת מגדירה חברתית. זה מה שעורר תגובות מעורבות לשירים, שנחשבו בעיני קוראים מסוימים לפרובוקטיביים, ובעיקר לספרה השישי "הגנן הכלבתא והשרמוטה" שיצא ב-2006.
"השירה היום מכילה הכל", היא טוענת, "פרובוקציה היא הגדרה אנכרוניסטית. אני נאמנה לעולם, לחוויה ולשפה שאני חווה. אם הספר היה יוצא לאור מתוך פרובוקטיביות לשמה, השירים היו לא טובים. להרחבה של השפה הגעתי מתוך התנסות, היכרות. זה לא שקמתי בבוקר וחיפשתי דרך לעצבן אנשים. אני מתמודדת עם החיים כמו שהם. בחלקי הספר 'הכלבתא' ו' השרמוטה' יש אמירה חברתית חזקה מאוד, וזו פעם ראשונה שהארתי זאת כך".
היו קוראים שאמרו לפנחס-כהן שאת הספר הזה לא יכניסו הביתה. לדבריה, היא מבינה את הגבולות שאנשים מציבים, ועם זאת, היא בטוחה שלמרות הכל כתיבה מהסוג הזה משפיעה על השיח ומרחיבה אותו. "הייתי באירוע שישבו בו נשים דתיות, וצילמנו כמה שירים מהחלק 'שרמוטה', ומישהו צעק'יש לי כמה שרמוטה!' זה הצחיק אותי שנתנו לגיטימציה למילה איומה כל כך. מישהו ניסה לסמן נשים במילה נמוכה ומשפילה מאין כמוה, ואני רציתי להרים את המילה. היה לי קשה בהתחלה להשתמש בה, גם בפעם הראשונה שמישהו אמר לי אותה בחביבות, נפגעתי מאוד. רק אחר כך הבנתי את תפקידה החביב אצל אותו אדם. מבחינתי זה היה כמו לקדש את המילה הזאת, להוציא ממנה את העוצמה הנשית החיובית. זה המעשה האמנותי שלי".
"תפקידו של אמן הוא לבדוק את הגבולות. אם הוא לא עושה זאת, הוא נשאר במקום שקיבל וירש", היא מנסה לסכם. "אותי מעניין לבדוק גבולות ולהרחיב משהו בעולמי ובעולמם של אחרים". פנחס-כהן מנסה לעשות זאת גם בחיי היומיום שלה. מ-1989 היא עורכת את כתב העת "דימוי" לספרות, תרבות ואמנות יהודית, ולפני שנה ייסדה את "כיסופים"-כנס ירושלים למשוררים ולסופרים יהודים, כדי להקים ארגון בינלאומי ליוצרים היהודים, "ממש כמו שיש לרואי חשבון ולעורכי דין".
נא להמתין לטעינת התגובות
