המסע אחרי היומן של אבא
"זאת מלחמה", אומרת המוזיקאית אלה מילך-שריף, "ואני לא מתכוונת לוותר". כבר 20 שנה פולין מסרבת למסור את היומן שכתב אביה, ד"ר ברוך מילך, ובו תיאר בלשון קרה כיצד רצחו הנאצים את אשתו הראשונה ובנו. אחרי מות אחותה שוש אביגל והפרידה הטרייה מבעלה נועם שריף, נותרה אלה לבד במערכה. נחושה מתמיד להשיב את נשמת אביה המשוטטת בין דפי כתב היד המקורי
הפכו לך את הבטן, המחברות ההן.
"אתה רק רוצה לראות, למשש, לגעת בדפים. זה הזיכרון הכי מוחשי מאבא".
ד"ר ברוך מילך כתב מהמחבוא לאחר שאיבד את אשתו, את בנו הקטן ואת אמונתו. ביכולת נדירה להיות גם בתמונה וגם מחוצה לה, חצב שורות פטאליות כמו: "ביום שישי, 1 בספטמבר 1939, החל הסוף של חיי האמיתיים".
דיווח בקור קליני על גיסו שחנק את תינוקו, על צרורות שחיסלו יהודים "פוף-פוף-פוף", על איכרים פולנים עבי עורף שהלשינו בלי להרעיד זיף. לקראת סוף המלחמה התחתן שוב ועזב את פולין. עם לוסיה התחיל לבנות משפחה חדשה מהאפר. בגרמניה, על דרך המילוט לארץ, נולדה בתו רוזל'ה, על שם אמו. בחיפה הוליד את שמואלה, היא אלה, על שם אבי אשתו.
אלה מילך-שריף (54) מנהלת עכשיו מאבק נפתל כדי להשיב מפולין את נשמת אביה המשוטטת בכתב היד המקורי. הפולנים טוענים שהיומן הוא חלק ממורשתם הלאומית. חוששים שהשבתו תגרור תביעות דומות שיפרקו אותם מנכסיהם המוזיאוניים. מילך-שריף טוענת כי בשל חשש שייתפס ועדותו תצלול לנצח, השאיר אביה את היומן למשמורת בלובלין. לא כמתנה.
עד מתי תמשיכי?
"הם מנסים להתיש אותי, אבל יש לי זמן. לא מתכוונת לוותר במלחמה הזאת".
סיפור בתוך סיפור הוא הסיפור הזה. לא רק התכתשות בעניין הבעלות על הזיכרון. גם מסע של שתי אחיות אל עברו של אביהן. הבכורה, חוקרת התאטרון והעיתונאית המנוחה שוש אביגל, שבה מוורשה עם עותק של היומן. הצעירה, המלחינה אלה מילך-שריף, רוצה לשוב עם המקור. אביגל וידידה אפרים סטן ערכו את "ואולי השמים ריקים", ספר שמכיל פרקים מהיומן המקורי שכתב שם ומהמשוחזר שחיבר בארץ. מילך-שריף כתבה תחת אותו שם קנטטה לקריין בתפקיד אביה, למצו-סופרן ולתזמורת. "כי זאת היתה החלוקה בינינו מילדות: שוש על המילים ואני על הצלילים".
היא מקבלת אותי בשחור. בלונדינית מלידה, עיניים כחולות, סבר פנים ארי. אפופה בבועת בושם "מאגו" של "אטרו" המפזר אנינות מדויקת. גם לסלון יש לוק מדויק. כשאלוני הצלם גומר לתקתק, הכורסה חוזרת במהירות לקו התחלת השטיח. על השטיח משקולות קטנות, כדור פילאטיס, פסנתר שחור נושא פרטיטורות של שופן. על הספרייה תמונה צחקנית של האחות שוש.
מילך-שריף גרה לבד בסטודיו בצפון תל אביב. לפני חודשיים נפרדה מבעלה השני, נועם שריף. בעלה הראשון, יצחק לזר, היה גם החבר הראשון. הכירו בחיפה כשהיתה בת 16. כעבור שלוש שנים התחתנו והיא עזבה את צוות הווי פיקוד מרכז לאחר שכתבה לרוחמה רז את הלהיט "אי שם בבקעה". שמונה שנים היתה נשואה ללזר והיא שומרת איתו על יחסים מעולים. בנם טל לומד צילום וקולנוע בלוס אנג'לס.
כשנה לאחר הפרידה מלזר הכירה את נועם שריף, שהיה מבוגר ממנה בכ-20 שנה. "היא היתה אחת הסטודנטיות היחידות באקדמיה שלא באו ללמוד אצלי תזמור אלא לחפש יצירה נדירה של דביסי", נזכר שריף בראיון ל"גלובס". "היתה אהבה מאוד גדולה והתחתנו", אמרה לי עכשיו וביקשה לא להוסיף. יש להם בן משותף, אביב (20), שמתחיל ללמוד ניצוח באקדמיה.
הצליל המשמעותי הראשון שהיא זוכרת מילדותה בקע מהפסנתר שעליו התאמנה שוש. "ניגנתי מתוך שמיעה מה שאחותי ניסתה ללמוד במאמץ גדול". בגיל 12 הלחינה בפעם הראשונה שיר לטקס פתיחת הבוקר ב"ריאלי" בחיפה. אמה לא האמינה וחקרה אם לא שמעה את זה קודם ברדיו. היא היתה הקטנה של הבית. "לימים הבנתי ששוש, היפה בעלת היכולת המילולית הנדירה, קינאה בי בגלל שהייתי מזוהה עם החיים הקודמים של אבא. הוא סיפר שהייתי מאוד דומה לאחותו".
ייתכן ששוש הרגישה שהמראה שלך מקרב אותך יותר לאבא?
"יכול להיות. אבל שתינו היינו יותר בנות של אבא מאשר של אמא".
הבית הטעון הזה דחף אותך למוזיקה?
"כישרון מוזיקלי הוא מתת אלוה, אבל אין ספק שבשבילי המוזיקה
זה היה בית שאכל שואה לצד הקפה הראשון של הבוקר. סיפורי אימה שנשזרו בקטנות היומיום. "אבא היה מין מת מהלך. איש שכיבה את רגשותיו כי חשש שיאבד שוב את מה שאהב". לפעמים היה מתחיל לדמוע ומסתלק כדי שלא ייראה בחולשתו.
"במובן מסוים הוא היה סוג של עריץ שניסה להכתיב לשוש ולי את המנטליות שלו". אלא ששמונה השנים שהפרידו ביניהן שינו את עמדתן האמוציונלית מול תוגת הבית. שוש נולדה בגרמניה, אל תוך הפצע הפתוח, "היתה מספרת לי על חלומות הזוועה, על הרכבות, על המחנות", אומרת אלה על שוש. "אלה נולדה אחרי שנות הצנע, למשפחה כאילו נורמלית, עם ציפיות נורמליות", תכתוב שוש על אלה. אבל בתוך הנורמליות היו רגעים של עצב בלתי נתפש.
יום אחד, כשהיא בת 13 בערך, חזרה הביתה ומצאה ספר חום שלא הכירה. "ספר טלוסטה" הביא את סיפורה של עיירת אמה. ברוך מילך הספיד בו את אשתו הראשונה פפה, את בנו הקטן לונק-אליאש.
"הייתי בשוק. הוריי חזרו ואני השתוללתי בבכי: 'איך ייתכן שדבר כזה נודע לי במקרה?'". ואבא לקח אותה הצדה. התנצל. אמר שחשב שהיא קטנה מכדי לדעת. "במבט לאחור ברור לי שלא רציתי באמת לדעת. הייתי הטיפוס הצברי שמתכחש לשואה, שנטוע בהווה, שלא רוצה לדבר פולנית או יידיש עם הוריו". ויש עוד דבר שעדיין לא ידעה. שכל השנים ההן בחיפה שיגר מילך מכתבים נואשים לפולין. התחנן שיחזירו לו את יומניו, הסביר שהעדות ההיא היא חלק מנפשו. ורשה מעולם לא ענתה.
בשנות השמונים, כשאלה כבר עם נועם שריף, מוותר ד"ר מילך על הפולנים ומתחיל לשחזר מהזיכרון את יומנו. זאת כתיבה קדחתנית, כפייתית, רדופה. הזוועה שספוגה באונה השמאלית שוצפת החוצה. בנוקדנות קרטוגרפית הוא מצייר מהזיכרון מפה של קברי האחים, המחנות, היערות.
האחיות חילקו ביניהן את העבודה על הטקסטים. אלה תתרגם את אבא מעברית לעברית, שוש תערוך אותו לספר. אלא שעם תחילת העבודה מוצעת לנועם שריף משרה בבית הספר הגבוה למוזיקה בקלן. שואלים את מילך אם יש לו התנגדות והוא משיב בפתגם לטיני חביב עליו: 'פקוניאם נון אלט' (לכסף אין ריח). היא מתחילה לעבוד על הטקסטים בדיוק כשהטלוויזיה הגרמנית מתחילה לשדר את "שואה" של קלוד לנצמן. "נועם ישב וכתב מוזיקה ואני על השטיח לידו עם מכונת כתיבה, קוראת, מדפיסה ובוכה".
כך תיאר ד"ר מילך את רצח בנו בן השלוש לונק-אליאש (מילך ואשתו שהו באותה עת בדירת מסתור אחרת): "...עד לשעה שמונה בבוקר באו לשם הרוצחים שלוש פעמים (למסתור בעליית הגג) ולא גילו אותם. הילד ישן. בשעה תשע כאשר בני התעורר ואמר לכולם בקולו הערב 'בוקר טוב', נבהלה גיסתי קלרה וסתמה את פיו להשתיקו. הוא חשב שהיא חונקת אותו ופרץ בבכי.
בדיוק אז עברו שם גרמנים, שמעו את הקול, חיפשו-ומצאו. יחפים ועירומים למחצה הובילו אותם למרכז העיר...לבית הקברות הובילו אותם בגשם שוטף. חותנתי בכתה כל הזמן וביקשה רחמים, ובגלל זה הכו אותה. בתה קלרה, עירומה ויפה כמו נימפה, בת 20 בלבד, הביטה סביב וביקשה שיצילו את הילד. לא נמצא איש אמיץ כזה... גיסתי הלכה עם הילד בראש הקבוצה, אמה אחריה.
כאשר הגיעו לבית הקברות, ביקשה גיסתי מגרמני אחד שיירה בילד ולא יזרוק אותו חי לבור. הוא הביט במבט של חיית פרא על הבתולה העירומה, היפה, תחילה ירה בבני שאותו החזיקה על ידיה ואחר כך הואיל לכבד גם אותה בכדור אחד. כך נפלו לבור, חבוקים".
ואחרי כל זה בבוקר את צריכה לעמוד עם גרמנים בתור לסופר, לשמוע איתם קונצרט.
"היה לי תהליך של הכחשה שאיפשר לי להתמודד. בהתחלה גם לא דיברתי גרמנית. אבל ככל שהתחברתי ליומן של אבא השהות הפכה קשה יותר".
האותות לכך שהם צריכים לחזור לארץ תכפו והלכו. בנה מנישואיה הראשונים למד בכיתה א' והיתה לו מטפלת גרמנייה. באחת הארוחות ראו אותו מצמיד כפות ידיים במחוות תפילה נוצרית. "נועם ואני רצינו ילד משלנו והיה ברור שגרמניה אינה המקום לגדל ילד ישראלי ויהודי כמו שאנחנו מבינים". אבל הסצנה שתשיב אותם הביתה שאובה מהסדרה של לנצמן.
באחד הקטעים הוא ניצב עם מצלמה נסתרת מול מי שהיה מפקד מחנה ריכוז. וההוא מספר על לילה ארקטי שבו הצטמרר מקור, למרות ה"שינל" שלבש. "שלא לדבר על הגברים והנשים העירומים שהמתינו לפני תאי הגזים", אומר הקצין, "אז קידמתי בתור את שורת הנשים, שלא יצטרכו לחכות כל כך הרבה זמן בקור". ולנצמן מתפעל בלעג: "מאיפה האנושיות הזאת?".
"המשפט הזה החזיר אותנו לארץ", אומרת מילך?שריף. אבל בארץ החומרים הלא אנושיים ממשיכים לרדוף אותה. אנחנו ב-5 ביוני 43', הנה החוזה שנחתם בין נותן המקלט אדון ב' ואשתו (להלן צד א'), לבין ד"ר מילך וגיסו, גם הוא רופא, להלן צד ב': " צד א' מתחייב בהן צדקו להסתיר את צד ב' כל עוד נשקפת סכנה לחייהם...צד ב' מתחייב בתמורה החזר מלא של הוצאות הקניות בעבור מצרכים, לפי מחיר השוק.
תשלום עבור אחסון ושירותים-עשרה דולר בכל חודש או שווה ערך במטבע מקומי...תשלום מיוחד בעבור הגנה על החיים בסך שישה מורגים שדה (שטח של שני דונמים) או שווה ערך בכסף מזומן, החל מהיום הראשון ועד תום שישה חודשים. בעבור כל תקופה נוספת, ולו גם יום אחד, יקבל בעל הבית שלושה מורגים שדה נוספים או תמורתם. הצדדים מוותרים על אישור נוטריוני".
אבל האיכר ב' לא מסכים להשאיר את הילד, גם שמו לונק, מחשש שימיט אסון על כולם. "הממזר הקטן", הוא מכנה אותו. ב-18 ביוני 43, שלושה שבועות לאחר שנרצח בנו לונק, מתייצב מילך להתמודדות שטנית: "...בשבע בערב עלתה גיסתי עם בנה יחידה מהמחבוא כי לא היה שם נפט לתאורה...הילד השתחרר מזרועות אמו והחל לרוץ ולקפץ בעליית הגג כמו ציפור ששוחררה מכלוב, כשהוא מביע את שמחתו בצעקות ובצווחות. בעל הבית עלה למעלה והתרה בנו שאם לא נפתור עוד היום את בעיית הילד, נאלץ כולנו לעזוב. התיישבנו כולנו מהורהרים והילד שוב התחיל להתפרע. אי אפשר היה להרגיעו. חשבנו שאנחנו יוצאים מדעתנו.
"לפתע זינק גיסי ממקומו כמוכה ברק. הוא לפת את צווארו העדין של בנו ביד אחת כדי לבלום את צעקותיו, אך עיניו של הילד התגלגלו מיד בחוריהן, לשונו השתרבבה מפיו והוא השתתק. המראה היה נורא. כולם קפאו במקומם כנציבי מלח. ואני התרוצצתי אנה ואנה, ניגשתי לגיסי ותפסתי בידו. הוא שאל אותי: 'לשחרר?', ואני עניתי:'כן...לא...כן...לא'. לא יכולתי להחליט מה לעשות.
גיסי לא שחרר את ידו מצווארו של הילד. הוא כרע על ברכיו ליד בנו, ללא תנועה, פניו לבנים כסיד. כל אותה עת לא הסיר את עיניו מפניו של הילד הגוסס, שהלכו ונעשו כחולים-סגולים. כאשר שחרר האב את צווארו של בנו, הילד היה חסר רוח חיים. תפסתי בידו של הילד והרגשתי שהדופק פסק. האב עזב אותו, כיסה בשמיכה את פניו של בנו, התיישב בפינה, החל מורט את שיער ראשו ומלמל: 'מקולל אני לנצח כרוצח בני, אבל חסכתי לו הרבה סבל נוסף, לפחות לא הנחתי לו למות מידי הרוצחים."
דיברת על זה אי פעם עם אבא?
"אי אפשר היה. אבא היה נורא רגשן ולכן חסם את עצמו מפני רגשות".
לא שפטת אותו על סיפור הזה?
"אף פעם. כשקראתי את זה הבנתי עם איזה גורל היה צריך לחיות. הבנתי למה היה האדם שהיה".
אביה הספיק לראות שלושה פרקים מהספר, אישר את השם שבחרו: "ואולי השמים ריקים". ב-27 באפריל 1989, יום אחרי פסח, מת ד"ר ברוך מילך. בן 82 היה. כששבו מהלוויה פתחו מעטפה שעליה כתב "לפתוח לאחר מותי". במכתב ביקש מאמן לנדות אותן מירושתן אם לא יפרסמו את כתב היד שהשאיר.
אבל ב-89' מת לא רק ברוך מילך אלא גם מסך הברזל. כחודשיים אחרי הסתלקות אביהן הגיע טלפון מירושלים. על הקו גברת צעירה עם אנגלית מרוסקת במבטא פולני כבד. עיתונאית שהוזמנה לכינוס בארץ. מבקשת לדבר עם ד"ר מילך ונענית שמאוחר מדי. אבל הפולנייה מתעקשת.
מחר היא חוזרת לוורשה, כבר שבוע שהיא מחפשת את הדוקטור. נמצא אצלם כתב יד. חלק מיומן שכתב במלחמה. היא יודעת שניסה להשיג אותו. ששנים רבות כתב מכתבים, אך תשובה לא קיבל. היא קשורה לכתב עת מחתרתי ושמו "karta". מבקשת רשות לפרסם קטעים מהיומן ומקבלת אותה.
"זאת הפעם הראשונה שנודע לנו שקיים יומן מקורי", אומרת מילך-שריף. האם לוסיה מסבירה שחשבה שהיומן הלך לאיבוד. לפני שברחו מפולין הקומוניסטית, חשש מילך שאולי לא ישרוד ועדותו החשובה תעלם. לכן נסע ל"קומיסיה היהודית ההיסטורית" בלובלין והפקיד את היומן. עם הגילוי הזה יוצאת שוש אביגל לוורשה. "החלטתי להוציא את כתב היד מפולין ויהי מה", תכתוב במבוא ל"ואולי השמים ריקים". היא נוחתת ללילה ורשאי גשום וקר. על הבוקר מתייצבת במכון להיסטוריה יהודית שהוקם במקום הקומיסיה.
כתב העת של אבא ממתין על שולחן עץ צר וארוך, ארוז בשני תיקים חומים קשורים בשרוך. החומר חרוט בעיפרון על מחברות בית הספר. כתב יד נמרץ. כל עמוד מלא מלמעלה למטה, ללא רווח, ללא שוליים. חלק נכתב על פתקים ממוספרים בקפידה.
מסכימים שתצלם חלקים מהיומן, אך הם זקוקים למקור. הם הרי בעיצומה של עבודת פענוח לצורך קטלוג. אביגל משלמת תרומה של כמה מאות דולרים למכון, וחוזרת עם העותקים ועם בן הלוויה הפולני למלון. לילה שלם הוא מתרגם לה.
היא מוצאת שזה אותו טקסט שכתב אביה בעברית משובשת. אלא שפה הכל חד יותר, כואב יותר. "כתיבה כפייתית של מי שכבר איבד הכל. כתיבה שהיא עצמה מין אקט תרפויטי שנותן צידוק להמשך חיים שכבר איבדו את טעמם".
בארץ הן מוצאות שזה יומן מצולק. איקסים עבים וצפופים שאינם מאפשרים לקרוא את הכתוב מתחת. מן ההקשר מתברר שאלה שמות אנשים. מישהו דאג "לנקות" את היומן לפני שנמסר. אלא שמילך, ביומן ששחזר בארץ, כתב חלק גדול מהשמות.
גם של אותו איכר פולני שחתם איתם את חוזה ההסתרה הדרקוני. באומן או בורמה קוראים לו. אביגל תופרת את שני הטקסטים, שוזרת אותם זה לתוך זה. עשר שנים לאחר מות הד"ר ברוך מילך, יוצא לאור "ואולי השמים ריקים". כזעקתו לאחר רצח פפה, אשתו הראשונה.
שלוש שנים חולפות והשמים מתרוקנים שוב. מילך-שריף, מלחינת הבית של הסימפונית של רעננה, מתבקשת לכתוב יצירה על פי הספר. "כתיבת היצירה הזאת היתה העימות הראשון, האמיתי שלי עם הסיפור של אבא. עם כל הגורל המשפחתי שזורם לי בעורקים".
היא פתחה את הספר, החלה למרוח במארקר את החלקים שרצתה להכניס. "זה טס במהירות מטאורית, כאילו היד ידעה לאן היא רוצה ללכת". סיפור האקציה שבה נרצח בנו של אבא, החוזה עם האיכר, חניקת הילד בידי אביו. "כשהגעתי לקטע שבו אבא מתלבט אם להגיד לגיסו לעזוב את צוואר הילד-נשברתי. הייתי לבד בחדר וגעיתי בבכי. אמרתי לעצמי: 'את עושה את הבלתי אפשרי. את לא עובדת על סיפור של איש מפינלנד, זה הסיפור של אבא שלך'. הייתי חייבת לקחת מרחק כדי להגיע לתוצאה אמנותית".
את הליברטו ערכה יחד עם אחותה. אביגל, שהיתה חולה במשך 22 שנה בסרטן השד, נכנסה ויצאה בעת חיבור היצירה מבתי חולים. בארבעת החודשים האחרונים שלה, אלה לא זזה ממנה. כשהיא מסיימת את העבודה, היא מביאה את הפרטיטורה לבית החולים. מראה לאחותה את ההקדשה: "לאחותי האהובה שוש אביגל". "אמרתי לה: 'הפרמיירה בעוד חודש, את חייבת להתחזק כדי להגיע".
מה היא אמרה?
"היא ענתה:'כן, כן'. הרי אף פעם לא דיברה על המוות. באותו זמן כבר איבדה את היכולת לזוז והיא היתה אומרת:'מה, בצורה כזאת אמנ שיך לחיות?', אבל אני ידעתי שחייה תלויים על בלימה".
איך נפרדתן?
"לא נפרדנו. שוש סירבה להיפרד. בפעם האחרונה דיברנו כשהבאתי אותה ואת העובד הזר בלילה למיון. היה לה קוצר נשימה והיא ביקשה עזרה. אמרה לי: 'לכי לישון אלה, אין לך מה לעשות פה, תחזרי בבוקר'. חיבקתי , נישקתי והלכתי".
למחרת חוברה אביגל למכונת הנשמה ושוב לא יכלה לתקשר עם איש. ב-24 שעותיה האחרונות נפלה לקומה. אלה ובנה טל היו לצדה כשעצמה את עיניה. שלושה שבועות לפני הפרמיירה. "ישבתי בבכורה שבתחילתה ובסופה מובאים דברים של שוש מהפרולוג והאפילוג של הספר. ומובאים דברים של אבא. ואני שם לבד. לא אבא, לא שוש. ואני לא בדיוק מאמינה בחיים שלאחר המוות, אבל הרגשתי שהם איתי".
דיברו אלייך?
"הרגשתי שאני מתחברת אליהם בדרך של אהבה גדולה, שאני מביאה את הדברים שהיה חשוב להם להגיד".
אחרי הבכורה באולם וייל בכפר שמריהו, הקהל כמעט לא מוחא כף. רבים לא נשארים לסימפוניה של שומאן אחרי ההפסקה. אבל אלה שנשארים באים ומחבקים. "אנשים בכו בהיסטריה, קראתי ביקורות ונבהלתי: 'מכאן אפשר רק לרדת'. אחר כך אמרתי לעצמי: 'גם אם זאת תהיה היצירה היחידה שלי-אני את שלי עשיתי. הגשמתי את הרצון הכי גדול של אבא. שיידע העולם'". ומאז היא תמיד מילך-שריף.
איך נועם שריף הגיב על ההישג שלך?
"היה מאוד גאה. אבל אני מוצאת במובן מסוים חוסר הבנה בסיסי אצל אותם צברים שההורים שלהם עלו לפני המלחמה או נולדו כאן לבין הדור שלי, דור שני לניצולי שואה. הם לא מסוגלים להפנים ולהבין באמת מה זה לחיות בבית כזה".
הבית הזה שלח אותה ואת יצירתה לרחבי הגלובוס. באחת הפעמים היא מוזמנת להרצאה בספריית הקונגרס בארצות הברית. לנושא שעל הפרק קוראים: "להלחין את השואה". היא מספרת את סיפור היומן. בסוף דבריה מתגבשת דעה חד-משמעית: איך את מוותרת לפולנים על היומנים האלה? את חייבת להגשים את משאלת אבא ולהביא אותם לארץ. "יצאתי משם ואמרתי בלבי: 'כן, אני חייבת להגשים את משאלת אבא'".
מילך-שריף יצרה קשר עם השגריר בוורשה, דוד פלג, ועם מנהלת המכון להיסטוריה יהודית, הד"ר אלאונורה ברגמן. בתצהיר שנשלח בשם אמה נאמר כי היומן מעולם לא ניתן במתנה והיורשות מבקשות שיוחזר לידיהן.
לפני חמישה חודשים סיירה עם צוות טלוויזיה גרמני במחנה בלז'ץ שבו נרצחו רבים מבני משפחתה. הגלגלים נסעו מעצמם גם למכון. היא שומעת שם מפי סגנית הגנז הלאומי שאין להוציא את המסמנ כים כי הם שייכים למורשת הפולנית. ובכלל למה היא רוצה לקחת אותם? הרי הם שמורים פה היטב. "עניתי להם שאבא לא נשמר פה היטב. משפחתו נרצחה על אדמת פולין. אבא בחר לא להישאר בפולין וכתב היד צריך ללכת לאן שהלך אבא".
לפני חודש שבה לוורשה חמושה בהחלטת ממשלה לעמוד מאחוריה באמצעות השגרירות. הטענה הרשמית היתה שוב שהחוק הפולני אינו מתיר להוציא את היומנים. שזה יכול להיות תקדים. הפעם היא מציגה חוות דעת של עו"ד מתנדב, אמיר רוזנברג, הגורס שהיומן הוא נכס פרטי ולכן אינו נכלל בחוק המורשת הפולנית. מתפתח משא ומתן פדנטי. אדון קוסלובסקי ממשרד החוץ טוען: "אביך בחר מיוזמתו לעלות לישראל ונתן את היומן במתנה למוסד שלנו".
והיא עונה: "נכון. הוא ממש בחר לעלות. נסע לוורשה, עלה על מטוס ונחת לקבלת פנים של שטיח אדום בארץ. לא כך היה. בארצך היתה אנטישמיות נוראה. אבי חשש לחייו. עד לרגע האחרון חי כאן בשם בדוי (ד"ר יאן ז'ילינסקי). הוא ברח מפולין והשאיר את היומן למשמורת בלובלין". אבל הפולני בשלו. "אם את שולחת לי מכתב, אז הוא שלי". והיא: "אם אני שכנה שלך ולפני נסיעה לחו"ל אני מפקידה אצלך דבר שתשמור לי עד שאחזור. האם זה שלך?".
ההתנצחות מגיעה למבוי סתום כשקוסלובסקי מצהיר: "לו זה היה תלוי בי הייתי נותן ואם תקבלי אישור מהגנז הראשי ראדום, משרד החוץ לא יתנגד". עוד פתח מילוט שהוא משאיר לעצמו: המכון להיסטוריה יהודית אינו כפוף אליו אלא לשר התרבות. והכדור חזר לשגריר פלג שביקש מהשר לעשות מחווה לאזרחית ישראלית לכבוד 60 שנה להקמת ישראל.
ביום העצמאות הבא מתכוונת מילך-שריף להעלות את "ואולי השמים ריקים" באופולה שבשלזיה עם הפילהרמונית העירונית. שם, בשם בדוי, ניהל אביה את בית החולים המקומי. וליד אופולה גרה גברת אצילה אחת ושמה הלנה טימוש. חסידת אומות עולם בת 86. אולי אינה זוכרת מה שקרה לפני חמש דקות, אבל זוכרת בבהירות איך החביאה לפני 65 שנה את הד"ר מילך. החביאה בלי לחשוב. החביאה כי פשוט היה צריך. "ואם הקונצרט אכן יתגשם אני מתכוונת לעלות לבמה ולהודות לאישה שבזכותה ניצל אבי ואני נולדתי".
אבל איזה בן אדם נולדת? אחד מעשרת הדברות שניסח אביך קובע: "לא יהיו לך אלוהים אחרים חוץ מעצמך". האם אימצת את הדיבר הזה?
"במובן מסוים כן. אני מאמינה ביכולת שלנו לבחור במה שקורה לנו. באיזה מקום שוש בחרה לחלות. היתה הרבה יותר פגיעה ממני מסיפור השואה. אולי בגלל זה גם המערכת החיסונית שלה היתה יותר פגיעה. אנחנו במשפחה נשאיות הגן של סרטן השד. הרבה נשים במשפחה נפטרו ממנו. אני בדעה שזה לא חייב לקרות אפילו כשאתה נשא של הגן, אלא אם יש נקודת תורפה. אז כן, אני מאמינה שיש לנו בחירה עד גבול מסוים להתוות לעצמנו את גורל החיים".
דיבר אחר של אביך קבע שאסור להפגין רגשות. את כזאת?
"המון שנים הייתי כזאת. מנותקת. לא מרשה לעצמי לבכות. לשמחתי, הסכר נפרץ ובעיקר בזכות המוזיקה".
ללא עשרת הדיברות של אביך היית אדם חם יותר, אוהב יותר, פתוח יותר?
"זה לא סתם שהגעתי להלחנה בפאזה הנונ כחית שלה בשלב כל כך מאוחר בחיי. ולמה זה לא קרה לפני כן? כי לא היה לי אומץ להתמודד עם הדברים, זה היה סוג של בריחה".
אבא הוריש לך גם את הסבל?
"ללא צל של ספק. ואני הורשתי לילדים שלי. ירצו או לא ירצו. אני רואה את זה בעיניים שלהם. את כל העצב והסבל הזה".
העיסוק עם יומני אביך, מוזיקת השואה שלך, לא ידביקו לך תווית של מלחינת שואה?
"יש חברים שאומרים לי לא להתעסק בזה. אבל באיזה מקום אני אומרת שלא אכפת לי. שידביקו תוויות כמה שרק רוצים".
אחותך מסיימת את "ואולי השמים ריקים" במשפט לאבא: "מן הספר שלך למדתי לסלוח ולהתגעגע. סוף סוף מנוחה". את עוד לא הגעת למנוחה...
"אמן אף פעם לא נח. אנחנו כל הזמן סוערים מבפנים. המנוחה היא במוות ואני עוד לא הגעתי לשם".
מפחיד אותך להגיע לשם?
"לא מפחיד. אומר לך בכנות: ברגע שאחותי נשמה את נשימה האחרונה, איבדתי את הפחד מהמוות. ברגע המבחן אדם נבדק אם הוא יודע להיפרד מהעולם. טעות גדולה שמלמדים אותנו לחיות ולא מלמדים אותנו למות".
את מלמדת את עצמך למות?
"אני מלמדת את עצמי לחיות. הפרידה והמוות הם חלק מהחיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
