לגעת ביהלום
אז ככה: הוא לא כועס עלינו, אין לו עדיין פתרון לסכסוך במזרח התיכון והמילים "בר רפאלי" הן קוד מוסכם לסיום כל ריאיון איתו. יובל אברמוביץ' הרחיק עד פריז כדי לנסות לפצח את חידת ליאונרדו דיקפריו (לרגל הסרט החדש "גוף השקרים"), תוך שהוא נעזר בשחקנים שכיכבו לצדו, בבמאי רידלי סקוט, בצלמי פפראצי ובמיוחד - באמהות של בר ושל ליאו. ולמסקנות: הוא נראה מצוין. ממש מצוין
"לא", הוא יורה תשובה מהירה, מנסה להפוך את פניו למאיימות ואז פורץ בצחוק גדול.
הוא בוהה בי ושותק. אני בוהה בו בחזרה. שנינו שותקים ומחכים לראות מי יישבר ראשון. שלושה ממלוויו (שומר ראש עייף, אשת יחסי ציבור מתוקתקת ומנהלת מתקתקת) שעד לפני רגע ישבו בצד, משועממים מעוד ריאיון בסרט הנע של מכונת יחסי הציבור ההוליוודית, מזנקים לעברי. ליאו מסמן להם שהכול בשליטה והם חוזרים למקומם, חוץ מהמתוקתקת שנשארה לעמוד מאחוריי.
בערך בדקה ה-18 שלי עם ליאונרדו דיקפריו, התנפצה לשנינו אשליית ה"איזה קטע! גם אני ביקרתי פעם בהוד השרון" שניסיתי להפיק מהרגע שבו נכנסתי לסוויטת חמשת החדרים שלו במלון "לה בריסטול" בפריז ובישרתי בגאווה: "אני יובל מישראל". 18 דקות נעימות, שבהן העדיף להתמקד בסרטו החדש "גוף השקרים", שבו הוא מככב לצד ראסל קרואו, ולהתרחק מכל שאלה אישית.
אבל אני ישראלי שלא מוותר בקלות. בדומה לאנשי הפפראצי, בגזרת הוד השרון. הניסיון השני שלי לגשש בגזרת רפאלי, מביא לסצנת הסיום.
"תבין אותי", הוא מתעלם בחינניות מהעובדה שחרגתי מכללי הנימוס המקובלים עם היושבים באולימפוס, "את הצדדים האישיים שלי אני חושף בבחירת הסרטים שאני עושה. הם לא מקריים ויש מאחוריהם אמירה.
את החיים שלי אני מעדיף להשאיר מחוץ לתמונה. לדעתי, ככל שאנשים יודעים יותר מדי פרטיים אישיים על האמן, המסתוריות שלו נעלמת וקשה להם לקנות אותו בתור הדמות שהוא מגלם".
"תודה מסייה אברמוביץ'", מכריזה ההיא שמעליי, "הריאיון הסתיים".
קשה לומר שהופתעתי. מוכן נפשית לעובדה שאני עשוי לחזור מפריז עם אובר וויט במזוודות ואכזבה גדולה בלב, החלטתי להקדים תרופה למפגש ולנסות לפצח מראש את סוד קסמו של מי שהוכתר לפני כשנה על ידי המגזין "טיים" כאחד ממאה האנשים המשפיעיםבעולם לצד ברק אובמה, קונדליסה רייס וציפי לבני בשל היותו "ה-שחקן הצעיר הכי משמעותי בקולנוע של ימינו".
צלילה בין אלפי הכתבות שפורסמו על דיקפריו בשני העשורים האחרונים מלמדת שמבחור הולל שפורס את משנתו בפני כל עיתונאי רענן, הפך ליאו להיות יותר ביבי מביבי ולמד להתחמק באלגנטיות מחשיפה.
מי שפרץ לתודעה הציבורית בגיל 15, בסרט "מה עובר על גילברט?", מותג כאליל נוער ב"רומיאו ויוליה" והפך רשמית להיסטריה עם טביעת ה"טיטאניק", זכה באותה מהירות גם לכותרות שערורייתיות.
היו שם רומן עם דמי מור, אז עוד נשואה לברוס וויליס, מסיבות סקס, רומנים קצרצרים עם ליב טיילור ואלישיה סילברסטון, תביעה משפטית שהוגשה נגדו בטענה שהחליף מהלומות בגלל בחורה, שמועות על התמכרות לאלכוהול, כותרות בסגנון "אני מכור לסקס" ו"נהגתי לעשן כמויות גדולות
כשבעיתונות החלו לדבר על הרס עצמי, הוא החליט לקחת את עצמו בידיים. מה שמוביל אותנו לתקופה המחושבת של דיקפריו, שעיקרה שתיקה גורפת בכל מה שקשור לחייו הפרטיים. במטרה לנפנף מעליו את תדמית הפלייבוי, הוא פתח משרד הפקות ובחר פרויקטים אניני טעם כגון "סלבריטי" של וודי אלן, "כנופיות ניו יורק" של סקורסזה ו"הטייס" שזיכה אותו בפרס גלובוס הזהב על משחקו.
במקביל התגייס למען איכות הסביבה, עודד את הנוער האמריקני להצביע בבחירות לנשיאות, ניהל מערכת יחסים בת ארבע שנים עם הדוגמנית ג'יזל ובעיקר - שתק. השתיקה מאפיינת גם את מערכת היחסים הנוכחית והטרנס אטלנטית עם בר רפאלי.
רומן שהתחיל בשידוך של חבר משותף בלאס וגאס ותועד מאז בכל רחבי העולם, כולל ביקור טראומתי לכל הצדדים בישראל. אין ספק. בגיל 34 דיקפריו הוא אחד השחקנים המשפיעים בהוליווד, אבל גם אחד החשאיים ביותר. ובייחוד - עמומי התדמית.
מצד אחד, שחקן המסייע בגיוס כספים לנפגעי הצונאמי. מהעבר השני, שחקן שתמונות שלו בחברת נערות ליווי נחשפו לפני כמה שנים במהלך פשיטה על בית בושת בצרפת.
רגע לפני שארזתי את עצמי לפריז, החלטתי לפנות לבר רפאלי, כדי שתשפוך קצת אור על ליאו האמתי. אך אין בר ואין עונה. אחרי יומיים של האזנה למשיבון פניתי לציפי לוין, אמה של רפאלי, המשמשת כמנהלת האישית שלה.
ציפי, אני טס לראיין את ליאו ורציתי ממך מידע על האדם שמאחורי התדמית.
"אבל למה ממני?".
כי יש לך מספיק שעות ליאו בשביל לספק לי מידע שיעיד שהוא אנושי.
"אני מנועה מלהגיב על כל מה שקשור לבר וליאו ולזוגיות שיש לה או אין לה".
או-קיי, הלאה. נכנסתי לאתר IMDb, שבו ניתן למצוא את רשימת המעורבים בכל סרט שנעשה ברחבי העולם. עיון מעמיק ברשימת הקרדיטים של "גוף השקרים" (בארץ ב20- בנובמבר) מעלה חמישה משתתפים ישראלים: אלון אבוטבול, קייס נאשף, עלי סולימאן והאחים קלרה וג'מיל חורי שהתחככו עם הליאו על סט צילומי הסרט במרוקו.
אבוטבול, אני נוסע לפגוש את ליאו, תן טיפ.
"תמסור לו את אהבתי ושתדע שהוא אחלה בן אדם, צנוע, אנושי ונעים הליכות. בחור חמוד שנועל כפכפי טבע נאות".
ידעתי שהוא משלנו! דיברתם על ישראל?
"לא שוחחנו על ישראל או על רכילות. המפגש בינינו היה מענג מאוד והכי התרשמתי מהמחויבות שלו לפרויקט. "באחד מימי הצילומים שלנו, בשעה שהבמאי, רידלי סקוט, הוא ואני ניסינו לפתור את הסצנה, מחוץ לסט חיכו מאתיים אנשי צוות. הוא עצר את כל העבודה עד שהצלחנו לפתור את הבעיה. זאת הייתה חוויה נעימה מאוד בשבילי וזה באנדר סטייטמנט"
גם קלרה חורי מצטרפת לשבחים. "הוא מאוד וולקמינג כזה. ציפיתי למצוא שחקן נפוח מעצמו, אבל מצאתי שחקן קשוב שמסתכל כל הזמן בעיניים של הפרטנר. בסצנה שלי הייתי צריכה לבכות וכל הזמן ראיתי שהיו לו עיניים דומעות.
סצנה אחרת כללה דיאלוג שלנו בערבית. היה קשה לו עם הערבית, עזרתי לו והוא קיבל את זה נורא יפה. בשלב מסוים, הצעתי לו שאולי נעשה את הדיאלוג באנגלית, למרות שזה לא היה כתוב בתסריט והוא מיד אמר לרידלי שזה מה שהוא רוצה לעשות".
"בהתחלה הקשר בינינו היה פורמלי והסתכם ב'היי, היי', אבל ככל שהתחלנו לעבוד יותר הוא נפתח יותר ויותר", מוסיף ג'מיל חורי. "הוא מדבר בחופשיות וגם מתעניין בכל מה שקורה עם הערבים והיהודים. אחרי הכול הוא היה בישראל, ביקר בירושלים ויש לו חברה מפה. אני מניח שהיא מערבת אותו במה שקורה אצלנו".
דיברתם על בר?
"אני לא העליתי את זה, אבל הייתה שמועה על הסט שהיא והמשפחה שלה הגיעו לבקר אותו. אני חושב שסוד הקסם שלו הוא שהוא אמתי בחיים ועל המסך".
השחקנים הישראלים הוסיפו שבמהלך יום העבודה ליאו היה מבודד ומלבד שיחות סמול טוק קצרצרות ואיחולי בוקר טוב הוא כמעט לא התערבב עם האנשים. הוא הגיע וחזר בג'יפ פרטי ואת הארוחות קיבל בקרוואן שלו כשהוא מוקף בצוות של עוזרים אישיים שמסייעים לו לשנן את הטקסטים לפני הצילומים ושומר ראש שהוא חברו הטוב.
בין העוזרות שלו מישהי שתפקידה להגיע לסט, להכניס עדשות מגע לעיניו התכולות בתחילת היום ולהוציא אותן בסיומו. גם את מרבית הערבים החופשיים במשך חמשת חודשי הצילומים העדיף להעביר בפרטיות בווילה ששכרה לו ההפקה, למעט ארוחות ערב משותפות שאורגנו מעת לעת.
כולם גם הסכימו על דבר אחד, דיקפריו הוא המחליט האמתי על הסט. "למרות שרידלי סקוט הוא במאי עתיר ניסיון שעשה סרטים כמו 'גלאדיטור'", אומר קייס נאשף, "הבוס האמתי על הסט הוא דיקפריו. אחרי הכול, הוא זה שמביא את הקהל ואת הכסף לאולפנים והוא זה שמחליט מתי מצלמים עוד שוט ומתי לא".
מגובה במידע מעודד על הלבביות של ליאו נחתי בפריז. גדודי הפפראצי שהמתינו בחזית בית המלון שבו התאכסן, אישרו שהכוכב בבית. פניתי לצלם כסוף שיער, ושאלתי מה לדעתו סוד הקסם של ליאו. "מה אכפת לי", הוא נחר בבוז, "משלמים לי עליו מספיק כסף וזה מה שחשוב".
הוא שווה הרבה כסף?
"לא כמו אנג'לינה ובראד, אבל מספיק".
ואם הוא עם בר?
"לא משנה, אלא אם הם בפוזה אינטימית. מאיפה אתה?".
מישראל.
"אה, שמעתי על הפפראצי שלכם. אגרסיביים".
"לפחות אנחנו לא הרגנו את הנסיכה דיאנה", עניתי, זכיתי מיד למבט נאצה ומיהרתי להיבלע במלון.
ליום הראיונות הוזמנו כ-30 עיתונאים מרחבי אירופה. כל אחד תוקצב בשש עד 25 דקות בהתאם להתחייבות שנסגרו מראש. סוויטת 405 ובה חמישה חדרי שינה הפכה במהרה למחנה צבאי סגור.
בכל חדר נכלא עיתונאי אחר והמתין לליאו שעבר מחדר לחדר. השיטוט בין חדרי הסוויטה היה אסור, כשעל הכול פיקחה סוללת עובדים שכללה שלושה נציגים מקומיים, שלושה נציגים של האולפנים בארצות הברית, שומרי ראש ומשרתים.
אני מקווה שאתה לא נוטר לנו טינה על הביקור שלך בישראל בגלל התנפלות הפפראצי.
(צוחק) "אני לא כועס בכלל. אל תשכח שאני חי את זה לפחות 13 שנים. תאמין לי שאני נתקל באגרסיביות של הצלמים האלה גם בבית שלי. זה טבעה של החיה. שטויות. אני לא מתייחס לזה בכלל".
הצלחת ליהנות מישראל?
"זה היה טיול מאוד קצר, ולא ראיתי יותר מדי מישראל, אבל עדיין קשה להתעלם ממדינה עם כל כך הרבה מקומות היסטוריים. איך אפשר שלא להתרגש כשנמצאים במקומות שכתובים בתנ"ך?".
כשניסיתי לעבור על רשימת האתרים שבהם ביקר הוא קצת איבד סבלנות. נו, טוב. אחרי הכול התכנסנו בגלל דרמת המתח החדשה שלו, המספרת את סיפורו של רוג'ר פריס (דיקפריו), סוכן השטח הטוב ביותר של המודיעין האמריקני, שמגיע לעיראק כדי לאתר את אל סאלים (אבוטבול), תואם בן-לאדן, ואשר מנהל מערכת יחסים מורכבת עם המפעיל שלו בסי-איי-איי (קרואו). בארצות הברית הסרט קיבל ביקורות פושרות והכנסות קטנות יחסית להשקעה בו, אך דיקפריו עדיין תולה תקווה בשוק האירופי.
"גוף השקרים" עוסק במלחמה נגד הטרור האסלאמי, מצב שאנחנו בישראל מכירים היטב. כאזרח אמריקני, אתה מרגיש את איום הטרור?
"ודאי לא כמו שאתם מרגישים את זה, אבל אני בהחלט מודע למצב הרגיש. נושא הטרור נמצא לא פעם בשיחות שלי עם חברים. אל תשכח שגם החיים שלנו השתנו אחרי אסון התאומים. זה בעיקר ניפץ בועה של נאיביות ואשליה שארצות הברית היא מקום שהטרור לא יגיע אליו לעולם".
מה למדת על המצב במזרח התיכון דרך העבודה על הסרט?
"אני חייב להודות שככל שלמדתי יותר התבלבלתי יותר. קשה מאוד להבין את מורכבות המעורבות של ארצות הברית בכל מה שקורה במזרח תיכון, וקשה עוד יותר לנסות להבין איך יוצאים מהבוץ הזה. לפעמים יש לי תחושה שאנחנו שקועים מעל הראש ושאנחנו נהיה שם עוד שנים רבות כדי להפוך את עיראק למדינה נורמלית.
ניסיתי ללמוד כמה שיותר על המבצעים של הסי-איי-איי. זה מטריד לחשוב עד כמה מסוכן יכול היה להיות העולם ללא ארגון שכזה. העבודה שלהם קשה מנשוא, והסיכונים בכל רגע נתון גדולים מאוד.
באופן כללי, המצב בעולם מדאיג אותי מאוד וזה גם מה שמשך אותי להשתתף בסרט הזה. רציתי לבחון מקרוב את דרכי הפעולה שלנו בשטח האויב ואני חושב שהסרט מאיר כל מיני דברים שלא תמיד מחמיאים לפעולות שאנחנו מבצעים. הוא גם מראה צדדים שליליים של המלחמה".
המלחמה בטרור היא לא מוצדקת?
"אתה מדבר עם מישהו שנולד בלוס אנג'לס וחי עם היפים כל ילדותו. אני מאוד לא מאמין במלחמות".
בשעה ששחקנים אחרים חוששים להביע דעה, אתה חושף עמדות פוליטיות כמו במערכת הבחירות שבה תמכת באובמה.
"בהחלט. אני חושבים שהרבה אנשים חיכו לאדם כמוהו. יש לו רעיונות נהדרים לארצנו. זה שיש בארצות הברית נשיא שחור זה מסר נפלא לכל העולם על הכוונות של תושבי ארצות הברית. אני חושב שאובמה נמצא כמה צעדים קדימה מהמשטר הנוכחי בכל מה שקשור לאיכות הסביבה, והנושא הזה קרוב ללבי".
איך קרה שהפכת להיות פעיל חברתי?
"לפני 12 שנים התחלתי לחקור את נושא איכות הסביבה והתחממות הגלובלית ואמרתי לעצמי 'היי, רגע, למה אין על זה יותר דיאלוג בתקשורת?'. זה גרם לי לדבר על הנושא יותר והפך אותי לפעיל יותר. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי רצון להיות מעורב מבחינה חברתית ומאז זה ככה. עשיתי תוכנית טלוויזיה, סרט דוקומנטרי ואני מקווה שאוכל להמשיך לפקוח עיניים לאנשים".
או-קיי, סיימנו עם פוליטיקה. יש משהו שעדיין לא יודעים עלייך?
"לא נראה לי שהרבה", הוא מחייך. "אולי שאני אספן כפייתי של כרזות סרטים מכל העולם. יש לי פוסטר שלושה חלקים אורגינלי של 'קינג קונג' מ-1930והרבה פוסטרים של סרטים אירופיים שאני אוהב".
ואז הגיעה שאלת הבר. איך זה נגמר, עכשיו כולם יודעים.
כשחצי תאוותי בידי, רצתי לבכורת הסרט שנערכה כמה שעות מאוחר יותר בקולנוע "Marignan Gaumont" שעל השאנז אליזה.
בין הנוכחים: צלמים ועיתונאים מרחבי אירופה, מעריצים פנאטיים שחיכו בקור משעות הבוקר עם פוסטרים ומארזי די-וי-די בתקווה שליאו יחתום להם וכמה מאות צופים שרכשו מראש ובמחיר מופקע הזמנות. ב-20:15, אחרי ריאיון חי בחדשות, הגיחו לשטיח האדום דיקפריו ורידלי סקוט הבמאי. לא חיכיתי רגע.
מר סקוט, אומרים שליאו שחקן חזק שיודע מה הוא רוצה. איך הייתה העבודה איתו?
"הוא אכן חריף מאוד וחכם ומודע לאירועים בעולם ובחברה, שלהרבה אנשים אין מושג בנוגע אליהם. הוא שחקן נדיר שתמיד שואל ויש לו הצעות. אם זה היה תלוי בו הסרט היה נמשך ארבע שעות ולא שעתיים. זאת ברכה, אבל גם קללה. 'למה זה?' ו'למה זה לא?'".
לפתע נעמד מולי איש חנוט בחליפה, ומציג עצמו כמדי נבו, "השחקן הצרפתי היחיד שמשתתף בסרט". אחרי חזרה על אותם משפטים מנומסים ("הוא מקסים", "הוא כריזמטי"), מגיחה לפתע אמת קטנה.
"הוא שחקן מרשים מאוד, אבל ההתנהגות שלו הייתה קיצונית מבחינה משחקית. בימים שבהםהמצלמה לא הייתה עליו והוא בסך הכול היה צריך לתת את הרפליקות לשחקנים האחרים, הוא היה סתמי למדי ונטול אנרגיה. אבל ברגע שהמצלמה הייתה עוברת אליו והצד השני נדרש לתת לו את המשפטים הוא היה לגמריאחר. נתן מעצמו מיליון רמות מעל".
ואז ראיתי אותה. אישה קטנה, לבושה בשמלה הדורה, חנוטה במצלמה ונראית שתי טיפות בלונד דיקפריו.
את אמא של ליאו?
"אמת. נעים מאוד, קוראים לי ארמלין".
ותמיד את מגיעה איתו להקרנות בכורה?
"רק להקרנות באירופה. אני במקור מגרמניה וזאת הזדמנות להגיע לאירופה ולטייל. אתה מצרפת?".
מישראל.
"הו, ישראל. שמעתי הרבה מאוד על המדינה שלכם מליאו. שמעתי שיש לכם הרבה מקומות היסטוריים מעניינים, חופים יפים ונשים יפות".
כמו בר.
"הו, בר. היא בחורה נחמדה כל כך. עדינה ושקטה. מנומסת מאוד. אני אוהבת אותה מאוד".
פגשת כבר את ההורים שלה?
"פגשתי את אחיה הקטן ואת האח הגדול. את ההורים שלה עדיין לא פגשתי, אבל אני מניחה שזה יקרה".
אולי את תספקי לי את התשובה שאני מחפש: למה כל כך הרבה אנשים בעולם מטורפים על ליאו?
"למה? כי הוא פשוט מקסים. ככה הוא היה מגיל שנה. תסתכל עליו עכשיו, תראה כמה פשוט הוא נשאר למרות המעמד שלו. זה הסוד שלו".
נא להמתין לטעינת התגובות
