דיקפריו ומלחמתו בשייח' אבוטבול
אם להאמין ל"גוף השקרים", ערביי העולם נחלקים לשניים: ערבים טובים שאוהבים קוסקוס, וערבים רעים שאוהבים קוסקוס. עם האחרונים נמנה גם אלון אבוטבול, שייח' אבו סאלים, בשבילכם
וכך קרה שאל השלב הסופי, שלב הצילומים הנכסף, העפילו עלי סולימאן, קאיס נאשיף, ג'אמיל חורי, קלרה חורי, סמי סאמיר, שרדי ג'אבריאן ולובנה אזאבל. כל אלה, וגם אלון אבוטבול, שהתכבד לגלם את התואם החדש לאוסאמה בן-לאדן.
אסופת השחקנים ממוצא ערבי שפורטה לעיל, כולם בוגרי הפקות מקומיות כמו "גן עדן עכשיו", "הכלה הסורית" או "עץ לימון", זכתה לשיבוצי ליהוק קטנטנים בהפקה ההוליוודית המנופחת הזאת. לעומתם, אבוטבול היהודי קיבל נתח עסיסי הרבה יותר מהתסריט, כאשר בפיו הושמו כמה נאומים מתלהמים, הנגזרים מההשקפות הקיצוניות ביותר בפונדמנטליזם האסלאמי.
אבוטבול הוא השייח' אבו סאלים, שארגונו זורע שאהידים מתפוצצים במנצ'סטר, באמסטרדם, במינכן. וגם בעיראק, כמובן. אבו סאלים, כלומר אבוטבול שלנו, הוא האויב נאמבר וואן של אמריקה, ועליו ננעלות הכוונות של הסי-איי-איי וספיחיו. במיוחד חמים עליו דיקפריו וראסל קרואו, שאינו אלא הבוס האכזרי שלו בסוכנות הביון המרכזית. דיקפריו, איש השטח בשבילכם, מגדל אחלה זקן, שולט בערבית ומסכן את חייו ביומיום, רגע רגע, במאבק בלתי פוסק כנגד האיום מבית המדרש של אבוטבול.
ומתי מסתבכים העניינים באמת? כאשר דיקפריו, גאון של אמא ממש, מגיע למסקנה שהערבים הם לא אמריקנים. כלומר, לא כולם משתמשים ברשת האינטרנט ובהתכתבויות אלקטרוניות כדי לגלגל את מזימותיהם. מרביתם דווקא מעדיפים את הפגישה האישית, את טכניקת הלחישה באוזן. וואו, הוא גאון, איש השטח הזה. בטח הוא היה זה שהביא לסי-איי-איי את הסקופ שיש בעולם המוסלמי גם סונים וגם שיעים, והם בכלל לא סובלים זה את זה.
כחלק בלתי נפרד מיישום המסקנות הגאוניות הללו, דיקפריו נאלץ להיצמד ללא הרף לגלביות המוכתמות של הערבים הסובבים אותו. שהרי לא יירוט התכתבות אי מייל שלהם הוא שיחשוף את סוד מחבואו של שייח' אבוטבול, כי אם המגע האישי, החי, במסגד ובשוק, ליד כוס הקפה והמסבחה.
"גוף השקרים" הוא עוד סרט אמריקני השמח לשקוע בביצה העיראקית. למה שמח? בעיקר משום שרידלי סקוט ביים אותו. סקוט, שבראשית דרכו בקולנוע ("בלייד ראנר", "הנוסע השמיני" ) רשם שיאים בעשייה הפילמאית, התדרדר עם השנים למדרגה די נחותה של יצרן סרטי אקשן, שבהם הטראח והבום מחליפים את האינטליגנציה. וכיום, מה טוב יותר לסקוט מאשר סרט פיצוצים על רקע המלחמה בעיראק?
התסריטאי ויליאם
הנה כי כן, נמצא הקונפליקט הדרמתי שמוליך את עלילת "גוף השקרים". דיקפריו משתדל לפתות משת"פים ושטינקרים, שיפעלו בעבורו בבגדד הבוערת, בסמרה המופצצת, וגם בעמאן בירת ירדן. קרואו, שיושב אי שם בוושינגטון, מתעדכן מרחוק, בעיקר באמצעות הסלולרי שלו, ומדלל מעת לעת - בעיקר באמצעות כלי ההלשנה - את שורות המגויסים הערבים ליחידתו החשאית של הת"פ שלו דיקפריו. הו, עולם אכזר.
מולם ניצבת דמותו השגיבה והחמקמקה של אבוטבול שלנו. לא פראייר, המוסלמי האדוק הזה, שאנשיו מרביצים מופעי פיצוץ ברחבי מערב אירופה. אפילו דיקפריו עומד להתייאש מהניסיונות הבלתי נלאים לאתר את מיקומו של האבו סאלים הזה. כל זאת, עד שהגברת נכנסת לתמונה.
כלל בדוק הוא שבמקום שבו ניצב דיקפריו, תופיע ברגע כזה או אחר איזושהי גברת. ובכן, הפעם זו עיישה, אחות רחמנייה העובדת במרפאה בעמאן. תגידו, סתם ערבייה. אבל לא! בהוליווד הולכים על כל הקופה. היא אמנם ערבייה, אבל אמא שלה היא פליטה איראנית! וכך לכדנו שתי ציפורים חשודות בזרזיף שתן אחד.
עיישה הערבייה האיראנית חובשת את פצעיו של דיקפריו, המדמם לאחר מאבק עז עם שליחי אבוטבול, ומיד נוצר ביניהם קשר דם, התרגשות לב, תאוות בשר. מפה לשם, תהיה זו עיישה שתוביל את דיקפריו למפגש אישי נחשק עם אבוטבול הנעלם. בדיוק כמו שהבטחנו בהתחלה: מה שבר יכולה, גם אנחנו, בני התמותה, מסוגלים לו.
"גוף השקרים", שבוודאי רוצה לומר משהו חשוב על הפלישה האמריקנית לעיראק, נופל קורבן למלכוד של עצמו. מצד אחד, ברור לעושים במלאכה ששום דבר טוב לא ייצא מהמלחמה שם. מצד שני, הם מחויבים למשוך אל בתי הקולנוע קליינטורה מערבית. מה שמחזק ב"גוף השקרים" את עיצוב הדעות הקדומות כנגד העולם הערבי.
.
מה הדבר שדיקפריו הכי חושק בו? חוץ, כמובן, מחיוכה של האחות הרחמניה עיישה (השחקנית גולשיפטה פאראהני). ובכן , זהו מאכל הקוסקוס, שאותו הוא מתכוון לזלול ברגע שיירגעו מעט רוחות המלחמה בירדן. כמה חבל שהאמריקנים התבלבלו בין מקום התרחשות העלילה - העיר עמאן - לבין אתר הצילומים של הסרט, שהיה הרחק במרוקו, יצרנית הקוסקוס.
רק אנשי מערב הניזונים מבוז תרבותי מובנה יכולים לבלבל את היוצרות כאשר הם משקיפים מלמעלה על נתיניהם הערביים, בלי להתעכב על הפערים הלאומים אצלם. נראה שמישהו בהפקה הציץ לרגע החוצה, אל מסעדות קזבלנקה, ראה את הפופולריות המקומית של הקוסקוס, והניח שכל הערבים אותו הדבר.
הסרט הרע הזה מבליט דווקא לטובה את איכויות המשחק של ראסל קרואו, שלצורך גילום דמות הבוס בסי?אס?איי העלה על עצמו מטען עודף של תריסר קילוגרמים, ונראה משלומפר כמו אחרון ההומלסים. קרואו מגלם ציניקן שכמו יצא זה עתה מהסרט "האמריקני השקט" (עם ברנדן פרייזר ומייקל קיין).
דמות עגולה ומושלמת של אימפריאליסט מתוך בחירה, הרואה את החיים אך ורק מבעד לחרך ההצצה של התועלתנות הדרוויניסטית. עם דיבור עצל ויעילות של מפרק בשר בבית מטבחיים, מנהל קרואו את העולם האכזרי, ועושה זאת בשכנוע רב יותר מהליברל דיקפריו, המנחיל לעצמו חמלה מזויפת כלפי המשת"פים שלו.
נא להמתין לטעינת התגובות
