החיים על פי דן וולמן
פתאום כולם מחזרים אחרי הבמאי דן וולמן, שחוגג 40 שנות עשייה, אך הוא רק רוצה שיניחו לו ויתנו לו לעשות סרטים. ראיון עם במאי בן 67, שחובב פורנו יפני, הומואים ואת חנוך לוין, לאו דווקא בסדר הזה
כל תנועה זרה ברחוב מושכת את מבטו, כל שאלה שנשאלת מחדדת בו איזה זיכרון. לקראת סוף הראיון הוא מבקש שאספר לו מעט על עצמי. מתעניין באמת. וולמן תמיד התעניין בזווית האנושית-חברתית שהיתה לגיבוריו להציע.
החל מ"התימהוני" שיצר ב-1968 בו התמקד בדמותו של נער שיוצר קשר עם אישה זקנה בבית אבות דרך העיסוק החוזר והנשנה בחברה ההומוסקסואלית ("מחבואים"מ-1980 ו"ידיים קשורות" מ-2006) ועד ל"מיכאל שלי" בו הסריט את רב המכר של עמוס עוז ועסק בכאב ובשיגעון של גיבורת הספר.
היום בערב יערוך וולמן, בן 67, מעין מחווה מיוחדת לעצמו בסינמטק תל אביב, במסגרתה יפרוס פיסות קריירה ויזואליות בפני הקהל. "בסך הכל אני מקווה שזה יהפוך לסוג של ערב היכרות", הוא מסביר את פשר המפגש, "גם אנשים שראו סרט או שניים שלי, יגיעו למין ערב מבדר שבו אציג קטע מתוך מערכון שצילמתי לטלוויזיה האתיופית, סדרות לטלוויזיה, חומר דוקומנטארי ועלילתי. מין סלט כזה".
אז מה, מתחילים לסכם?
"שמע, כל שבוע אנשים עושים קבלת שבת וזה לא נחשב כסיכום עבורם אבל גם המילה הזו, 'סיכום', לא מפחידה אותי כל כך. עדיין יש לי את אותן האנרגיות שהיו בי תמיד. אני בדיוק עומד בפני חתימת חוזה ואולי משהו שיגיע כסדרת טלוויזיה. גם בסופו של הערב המדובר אני עומד להקרין פיסת סרט חדש ומחתרתי עליו אני עובד".
לא היו רגעים שבהם תפסת את הראש ואמרת לעצמך מספיק ודי?
"בשנת 1999, סינמטק ירושלים העניק לי מפעל חיים במסגרת הפסטיבל. עליתי על הבמה וסיפרתי שיש לי בעיה, והחלטתי לקחת סדנה לגמילה מסרטים. נסעתי לספרד, עשיתי כל מיני ניסיונות, הרביצו לי, הקאתי. שום דבר לא עזר. חזרתי לארץ והרופא אמר לי שהדבר היחידי שיציל אותי הוא פרס למפעל חיים. וזהו, כנראה שגם זה לא הצליח".
וולמן, איש צבעוני משהו, לא תמיד עשה רק סרטי איכות גבוהי מצח. אל רשימת הסרטים שהתקבלו לפסטיבלים יוקרתיים דוגמת קאן וונציה, התלוו גם הספיחים שביקשו להעביר מעט מחדוות העשייה הקולנועית גם אל חשבון הבנק. כתוצאה נלווית, ביים וולמן גם חלקים מסדרת "אסקימו לימון" וכן שלח את ידו בסרטים פורנוגרפיים שצולמו בשוודיה, עליהם הוא טוען בדיעבד כי "גם שתי ויאגרות ומנוף של חברת חשמל לא היו יכולים להרים שם שום דבר לאף אחד".
"אני לא מבין למה אין ביקורת על פורנו", הוא אומר בחיוך, "אני מכיר כמה סרטים מעולים שיצאו ביפן והיתה להם עלילה נהדרת. הבמאי פשוט התחייב להכניס מדי פעם קטעים פורנוגרפיים אבל זה לא הרס שום דבר".
איך אתה מתייחס לעשייה שלך כ"במאי להשכיר"?
"לפעמים, בגלל הנושאים שאני בוחר לביים, יש בעיה לקושש כספים. אז עשיתי גם את'אסקימו לימון' ואת'רומן זעיר' ונורא נהניתי. זה היה כיף. מה לעשות, גם בגילי המופלג עדיין צריך לחיות ולשלם ארנונה. אז יש תסריטים ואני מגיש אותם לכל מיני זכיינים, אבל בפועל המון זמן שאתה נשאר בלי פרנסה. תאמין לי שאם היו מציעים לי לקבל עכשיו איזה סרט על ז'ונגלולו וביצת הזהב בקאריביים, הייתי קופץ על המציאה.
נשמע שיש לך המון סבלנות.
"כן, זה נכון. קח את 'מחבואים' למשל. הייתי צריך 250 אלף דולר ואחרי שנה של חיפושים הצלחתי לגייס הרבה פחות. אז אמרתי לעצמי:'אוקיי, יש לי שתי אפשרויות. או לוותר על הסרט ולהחזיר את הכסף למפיקים או לעשות אותו בתקציב נמוך'. לפעמים צמצום יוצר דווקא סגנון משובח. אתה מתכונן טוב יותר וכתוצאה מכך האמירה האמנותית לפעמים הרבה יותר מדויקת".
מה מושך אותך להתעסק דווקא בדמויות השוליים בחברה? יש כאן ניסיון להיות מוכיח בשער?
"שום דבר מכל הסיפורים שיצרתי לא הגיע ממקום מודע. הסרט הראשון שלי,'התימהוני', שצולם לפני 40 שנה, היה סרט פסיכולוגי ואישי.'חייל הלילה', שביימתי בתחילת שנות השמונים היה על פסיכופת שהורג חיילים. מין סרט אימה שכזה, ואם אני לא טועה זה היה סרט האימה הראשון שיוצר כאן. אבל גם שם זה לא היה מתוכנן. זה פשוט משהו שקרה לשכן שלי
"יש בי משהו שלא מתחבר למלך של הכיתה. אני אתן לך דוגמה: הייתי לא מזמן בפלורידה במסגרת פסטיבל פאלם ביץ' והיתה מסיבת קוקטייל נורא מפוארת. פתאום שמתי לב שכל האנשים שמחלקים את השמפניה הם שחורים מטהיטי. זה נורא צרם לי אז באתי למפיק האירוע ושאלתי אותו 'תגיד לי, אנחנו עוד בתקופת העבדות או מה?'".
"'מחבואים' היה הסרט העלילתי הראשון בעברית שדיבר בכלל על הנושא הזה. בי יש המון כוחות הומוסקסואליים. זה לא משהו שאפשר לנעול במגירה ולהגיד 'זה שייך לאנשים האלו'. הרי כל הנושאים האלו של המשכיות, ילדים, בדידות - אין לאף אחד מונופול עליהם. חוץ מזה, למרות ההתקדמות הרבה מאז שהייתי ילד, אני בספק אם לילד של היום קל יותר מפעם. באיזה שהוא מקום אני רוצה להושיט לו או לה את היד ולהגיד להם שיהיה בסדר".
במהלך השנים עבדת עם לא מעט אושיות, כמו חנוך לוין, עמוס עוז ויעקב שבתאי.
"כשהכרתי את חנוך ב-1965 הוא לגמרי עוד לא היה אושייה. מוזר לי לקרוא עליו היום ולחשוב ששיחקתי איתו כדורגל. הוא באמת לא היה אדם רגיל. אפילו בתור לאוטובוס הוא התנהג בצורה מיוחדת".
ספר קצת על הפרויקטים החדשים שלך.
"יש לי סרט בשם 'הניתוח', העוסק בארץ שיש בה אינסוף מלחמות, ובעקבות זאת היא מתמחה בשיקום פצועים ולכן גם בהשתלות. הסיפור המרכזי עוקב אחרי קבוצת מורדים שבאה לחטוף את ראש הממשלה, ולהשתיל בו לב שיאהב ואוזניים שכרויות כדי לשמוע את סבלם של אחרים. במהלך הערב יוקרן קטע מתוכו. משהו נוסף שנמצא כרגע לפני סגירה הוא עיבוד מחודש לספרה של שולמית לפיד 'גיא אוני'".
אז אין סיכוי לשמוע ממך על עייפות החומר.
"אני זוכר שלקחתי פעם קורס בפסיכולוגיה של הסוציולוגיה. הראו שם שתי יונים. יונה אחת קיבלה אוכל באופן קבוע אחרי שניקרה שלוש פעמים בעוד שהיונה השנייה קיבלה אוכל באופן רנדומאלי. בשלב מסוים הפסיקו לתת להם את האוכל ונשאלה השאלה מי מהיונים תתייאש ראשונה. זו שקיבלה את האוכל בזמן קבוע התייאשה קודם. אני כמו היונה השנייה".
נא להמתין לטעינת התגובות
