מופע האימים של לירון לבו
זה היה אמור להיות עוד ריאיון סטנדרטי: שחקן פוגש עיתונאית, שחקן מספר על עצמו במבט מצועף, שחקן מסרב בנימוס לדבר על נטלי פורטמן. אבל אז הלכה ליטל בית-יוסף לפגוש את לירון לבו. בתפריט: חמש שעות של צעקות ("את מחפשת את הכישלונות, זה מה שאת מחפשת!"), נאומי תוכחה ("אין לך את האינפוט של הדברים האלה, שקשורים לאנשים שיוצרים דברים במדינה הזאת") ועלבונות ("את משעממת אותי") זה נגמר בדמעות
גם אני חשבתי ככה. ימים הייתי מעופפת סביבו כמו פרפרית טוואי המשי, ובכל פעם שהפרח נבל, הייתי משוכנעת שעם קצת מאמץ, אצליח לינוק סופסוף מהצוף. לקח לי יותר מדי זמן לקלוט שצוף זה בערך הדבר האחרון שהיה בבנזונתי. הרוך והמתיקות הושלכו לעברי כמו במבות יבשות לשימפנזות, ואליהם נלוו שעות של השפלות גסות, שתמיד התפרצו ללא התראה בדיוק בשניות הכי אינטימיות. ואז, כשכבר הפכתי לבוץ, הוא היה מחבק אותי ברגישות ופולט בלחש "די". הניתוח הצליח, זאת החולה שמתה.
שנים עברו מאז נגדעה מערכת היחסים המפוקפקת הזאת. לא הייתי נזכרת בבנזונתי בכלל, אלמלא פגשתי השבוע את לירון לבו. כולכם מכירים את ז'אנר הכתבות הזה. שחקן איקס צריך לקדם סרט וואי, כתב זי צופה בסרט ונפגש עם איקס, איפשהו משורבב שם הסרט, "חומר למחשבה" במקרה הסימבולי שלנו, ובשאר הזמן שחקן איקס משתדל לצאת כמה שיותר וואי.
לא הפעם. לירון לבו, 37, הוא "שחקן קולנוע בישראל, 12 שנה!", לדבריו, אבל רובכם מכירים אותו בתור זה שיצא חודש וחצי עם נטלי פורטמן, אחרי שתרם כמה מבטים חודרים בסדרות איכות כמו "חלומות נעורים" ו"אהבה מעבר לפינה". המבטים החודרים נשארו. מה שבא איתם, הוא שהפתיע.
יום שישי, שעת ערביים, ולירון לבו מקבל אותי בפתח ביתו. עוד קודם לכן, בטלפון, הוצבו בפניי כמה תנאים למפגש. "אני קובע את הכללים, לא את", הוא תדרך בקשיחות. "והכלל הוא שזה יהיה בבית שלי כל עוד את לא כותבת מילה על איך הבית נראה. היום שלי לא מתחיל ונגמר בריאיון הזה, יש לי חזרות עד הצהריים ומעשר בלילה, ותפוס לי הגב, אז קחי בחשבון שבגלל שאת לא מוכנה להתגמש ולהיפגש בשבוע הבא כי יש לך דד ליין, אני צריך ללכת לקראתך".
חמש דקות מרגע הנחיתה, ולבו מתבונן בי באחד ממבטיו המהורהרים. "למה היית כזאת דיווה פסיכוטית בטלפון?", אני לא מתאפקת. "מה הקטע, לא בא לך להתראיין?". "אני לא יודע על מה את מדברת", הוא מסנן, "אני חושב שהייתי
"את רוצה כל השיחה לדבר על איך דיברתי אלייך?!", הוא מתלקח. "אני חושב שדיברתי בסדר גמור. אם הייתי מתנגד לכל העניין לא הייתי מקיים את הריאיון הזה מלכתחילה, ואם אני יושב פה כנראה שאני כן מוכן לקבל את הריאיון הזה, אבל לא בא לי לבזבז אותו על השטויות האלה! באת לראיין אותי, אם אני לא טועה, מ'תרבות מעריב', נכון?".
נכון.
"תרבות זאת תרבות ו'מעריב' זה עיתון. והסיבה שאני ב'תרבות מעריב' זה בגלל שכנראה עשיתי כמה דברים שקשורים לתרבות במדינה הזאת, ובמקרה הזה נדמה לי שמדובר בכמה סרטים. למה לא לעשות תחקיר על בנאדם ש-12 שנה עושה פה סרטים, ואז לנהל שיחה יותר מעמיקה מאיך שאת חושבת שנשמעתי לך בטלפון?!
"אבל אין לך את האינפוט של הדברים האלה, שקשורים לאנשים שיוצרים דברים במדינה הזאת, וקשורים לעמוס גיתאי וקשורים לחיים בוזגלו וקשורים לעוד אלף ואחד שמות, ונראה לי שבגלל כל הדברים האלה שפטתי עכשיו בפסטיבל סרטים בלוקרנו, אבל אין לך סיכוי לדעת את זה אם לא תחקרי בכיוון! זה נראה לי הרבה יותר מגניב, רציני, תרבותי, עמוק והרבה פחות שטחי! ועם יד הלב, אל תגידי שאין כ-ל-ו-ם במה שאמרתי לך!"
אבל מאיפה אתה יודע שלא תחקרתי?"' תרבות מעריב', ריאיון שעושים לי, שחקן קולנוע בארץ ישראל, לא לראות את כל הסרטים, רק לשבת בבית קפה ולקרוא את התיק ארכיון שלי, מבחינתי זה מיין אישיו. זה 'תרבות מעריב'!".
ההתקף התרבותי נגוז כשלבו קופץ פתאום מהכיסא, רץ לחדר השינה ושב עם ספר כבד. "אני בדיוק עובד על ספר שירה של משורר פורטוגזי בשם פרננדו פסואה", הוא משליך לעברי משהו עם לוק עמוק, "זה לצורך סרט שמצטלם במפעל קמח".
כשהוא שוקע במעשיות על אודות מארגני פסטיבל סרטים באטלנטה, ששולחים לו ממש עכשיו אס-אם-אסים בתקווה שיאשר הגעה, הוא נרגע לחלוטין. "אין לי זמן", הוא נוחר בתשישות. "הייתי מאתיים פעם בקאן ובפסטיבלים בחו"ל. כולה אטלנטה".
אבל שיח המסאז'יסטים הנינוח שלנו מסתיים במהרה. אולי זו השתייה, שנשפכה לי בטעות על השטיח, אולי זה הטייפרקורדר, שמקץ שעה של נאומים על עבודת הקודש של לבו לצד במאים חשובים מתברר שלא הקליט, אולי זו אני, שהעזתי בחוצפה לשאול איך לאיש משפחה מסוגו אין משפחה, לתהות איך חולה קולנוע כמוהו לא יוצר קולנוע, ואז לומר את השם המפורש "נטלי" ולהתעניין אם צפה ב"נוטינג היל".
אבל לפתע, בעיצומה של שיחה חרישית להפליא, גועשת מלבו הלבה. "לא משעממת אותך, השיחה הזאת?", הוא נוהם, עצמות לחייו המסותתות הולכות ומזדקרות. "אותי כן. כל השאלות שלך משעממות אותי. את משעממת אותי. לא, מה זה השעמום הזה?! אני לא בנוי לשוק הזה! זה מה שרצית לעשות מהכתבה, את החרא הזה? מה את מחפשת?!".
"בנאדם?! לכי תראי את הסרטים שעשיתי, אחרי זה תדברי איתי על איזה בנאדם אני! אני לא עושה את הריאיון בשבילך, אני עושה את הריאיון בשבילי! את מחפשת את הכישלונות, זה מה שאת מחפשת. אז תתמודדי עם זה, ככה אני מרגיש!".
למה?
"ככה! תמצאי שאלה יותר טובה. נראה אם את מסוגלת לשאול שאלה אחת שיהיה לי כיף לענות עליה. את מסוגלת, אחרי כל השנים האלה שאת עיתונאית, כשאת איתי כבר שלוש שעות, ליצור שאלה אחת שגם יהיה לי כיף לענות וגם תספק אותך? יש לך אחת כזאת?! אחת ?! אין כזאת! ולפי דעתי אין כזאת בגלל שלא ראית את כל הסרטים. עכשיו, את מחליטה לשים את זה בצד, אני שם את זה בצד בשבילך, אבל עזבי! חמש דקות לחשוב על שאלה אחת, אחת! אפילו זה אין לך!".
יש לי, אתה פשוט צועק.
"נו".
כשהיית ילד שרוצה להיות שחקן, ככה דמיינת שתהיה?
"באיזשהו מקום כן", אומר לבו, קולו הזועם הופך לרך, מבטו הרושף מתחלף במבט חולמני. "יש קטע כזה של חבר'ה ממעמד בינוני או גבוה, רובם אשכנזים אבל לא חייב, שיוצאים לטיול אחרי הצבא. ואני נסעתי לאפריקה, הייתי חצי שנה לבד על אי באפריקה, היה לי שיער ארוך, וזה היה מין חופש, מדהים. וכשחזרתי מכל המסע הזה... מה שאלת?".
כשלבו מדבר על חו"ל, אישוניו המרצדים נעצרים. לבו אוהב לדבר על חו"ל. לבו אוהב לדבר על כל מה שפוטוגני. "וואלה, אני אגיד לך משהו שאולי לא יגיד לך כלום, אבל הייתי בסיירת מטכ"ל", הוא מכחכח. "ופה אנשים נלחמים על קיומם כמעט יותר מבכל מדינה אחרת. אני מרגיש את זה כשיוצא לי להתרועע עם כל מיני כוכבי קולנוע הוליוודיים. פרובינציאלי מיי אס, הם מתייחסים אליי בכבוד. אם הייתה לי אופציה, אם יהיה לי סרט, אני אעשה אותו מחר".
אבל הייתה לך אופציה, בתקופת נטלי.
"הייתה לי הצעה? אמרו לי 'בוא תעשה סרט', ואמרתי כן או לא?! יכול להיות שאם הייתי נשאר בצבא הייתי רמטכ"ל עכשיו, מה זה קשור?! חודש וחצי בארה"ב זה מעט מדי בשביל להגיד שזה הוליווד. טיילתי!".
זה לא סתם חודש וחצי. זה חודש וחצי עם נטלי פורטמן, לא עם נטעלי אמזלג מבת ים. היית יכול לנצל את זה. מינגלינג, מכיר?
"הו דה פאק, מה זה קשור?! עוד פעם את הולכת לאזורים חלשים. נראה לך שעשיתי את כל הדרך הזאת בשביל שאני אצטייר כמו איזה אופורטוניסט? בשביל זה אני אחיה?! למה את חושבת שאם את היית עושה ככה אז כל בנאדם היה עושה ככה?! לא, אני לא מבין את הקטע הזה, אל תברחי עכשיו!".
אני פה.
"אז למה את חושבת שבגלל שאת היית עושה את זה, אני הייתי צריך לעשות את זה?! לא, בלי התמיהה! תהיי כנה עם עצמך, מאיפה זה הגיע, שאפשר להתקדם דרך מערכות יחסים? הייתה לי מערכת יחסים, יש לי את המקצוע שלי, זהו. אין להן קיום מוחשי, ליללות האלה! מה מינגלינג קשור לקריירה שלי?! את מדברת עם בנאדם שעושה סרטים ואת מדברת על מינגלינג?!! מה ההבדל בין שם לפה?! אין כלום, הכול אותו דבר!".
אבל למה אתה צורח?
"מה? מה קרה?! מה לא ברור, איפה הבעיה?! מה זה לא ניצלת את זה? מה זה לא?! למה את לא שואלת 'מה כן'?! די, פשוט די. לא בא לי לדבר על כל הנושא הזה. הכתבה הזאת שלי, לא רק שלך!".
הבנתי. תגיד, למדת משהו מההוליוודים?
"כן, תעשה מה שאתה מרגיש".
זה משהו שכתוב על מדבקות.
"סבבה, אז תקראי את זה ותפנימי את זה!".
אתה עושה תמיד מה שאתה מרגיש?
"משתדל. את עושה תמיד מה שאת מרגישה? לא נראה לי. הרגשה".
או-קיי. אתה בטיפול?
"לא".
אף פעם לא היית?
"למה את חושבת שאם תשאלי אותי שוב התשובה שלי תשתנה? ולמה את חושבת שאני כן צריך להיות? מה זה הדבר הזה? זה אלים!".
אה, ז-ה אלים?
"לא הייתי בטיפול, משהו לא בסדר בזה? מי שלא עושה טיפול לא בסדר?".
בתום חמש שעות גרועות נמלטתי מדירתו בדמעות. לבו ניסה להרגיע אותי, הוא אפילו שלח אס-אם-אס: "את רוצה לחזור?". קבענו לנסות מחדש למחרת. בבוקר הוא החליט להבריז.
נא להמתין לטעינת התגובות
