הנכדה של וורנר
חברת הקולנוע הענקית האחים וורנר הורכבה מארבעה אחים יהודים, שהיחסים ביניהם יכלו לפרנס טלנובלה. קס וורנר, נכדתו של אחד מהם, יצרה מהם סרט תיעודי. ריאיון
ג'ק וורנר צילום: ארכיון
שורשיו של "האחים וורנר" בספר בשם זה שפרסמה וורנר ב-1993 ובו גוללה את סיפור עלייתם של האחים היהודים, בנים למשפחת מהגרים מפולין, שהקימו את האולפנים המפורסמים. בריאיון מארה"ב מספרת וורנר כי המעבר לסרט התיעודי שנעשה השנה היה טבעי. "הספר היה דרך טובה לעשיית התחקיר, ובמהלכו התאהבתי בדרמה ובדמויות".
ואכן, מתוך הסיפור ההיסטורי (והמרשים כשלעצמו) על אודות ארבעת האחים והקמת האולפנים, עולה דרמה משפחתית מרתקת, יצרית ומרובת תככים, שבמרכזה היריבות שהייתה לאיבה של ממש בין הארי הבכור לג'ק הצעיר (אלברט היה האח השקט במשפחה, וסם נפטר כבר ב-1927 בגיל 40).
ג'ק וורנר היה לפנים הייצוגיות של האחים וורנר. הוא היה ידוע כטיפוס לא נוח, ארוגנטי ודורסני. כוכבים כמו בטי דיוויס והאמפרי בוגארט ניהלו איתו ריבים על בסיס קבוע. מאגרי הציטוטים עשירים בהברקות שלו (על "בוני וקלייד" אמר לוורן בייטי: "אם אני יוצא להשתין במהלך הקרנה, זה סרט מחורבן. וזה סרט של שלוש השתנות!"). הסרט מלמד כי גם בביתו היה ג'ק לפרסונה נון גרטה, ניהל מערכת יחסים עכורה עם אחיו ולבסוף אף ביצע בהם מעשה בגידה של ממש.
לעומת ג'ק ניצב הארי, שניהל את האולפנים מראשיתם ועד שג'ק השתלט עליהם, התווה את דרכם כבעלי אג'נדה חברתית, ונחשב לאיש שהביא את הצדקה להוליווד. "הארי נפטר ב-1957 וג'ק חי אחריו, ופרסם את ספרו 'מאה שנותיי הראשונות בהוליווד', שלקה באי דיוקים אחדים (למשפט האחרון נלווה צחוק ציני - נ"ש). רציתי לתקן את ההיסטוריה".
"סבי היה דמות משמעותית מאוד בילדותי", ממשיכה וורנר. "כילדה הייתי הולכת עם אבי (מילטון ספרלינג, תסריטאי ומפיק הוליוודי שעבד אצל האחים-נ"ש) לאולפנים וצופה בו בפעולה, משוחח עם השומרים או עם המנקים, שאותם הכיר בשמותיהם. בחווה שלו הוא היה לוקח אותנו לסיבוב על הטרקטור, לראות את הסוסים, לאסוף את הביצים. הוא היה שוחט את הבשר שלו בעצמו. הוא היה דמות המפתח בחיי".
וורנר שוטחת בסרט את הטענות שהועלו כלפי ג'ק וורנר במהלך השנים. בין השאר נרמז (ואלמנתו של הארי כבר אמרה זאת במפורש) כי הוא אחראי בעקיפין למותו של הארי, שלקה בלבו בפעם הראשונה מיד לאחר שנודע לו על מעשה הנבלה של ג'ק (ג'ק שכנע את האחים למכור את החברה לגורם שלישי, ואז קנה מידיו את מניותיהם ומינה עצמו לנשיא החברה).
על רקע זה, מפתיע לגלות כי וורנר מסיימת את סרטה במעין מחילה. היא נעזרת ביידיש כדי להכריז: "אנחנו משפוחה". "כאשר אתה מעמיק בסכסוך ומגלה עוד מידע, אתה מבין את שני הצדדים", היא אומרת. "ואני יכולה לסלוח לג' ק, משום שאני מבינה אותו. חבל לי שג'ק והארי נפטרו בלי לפתור את הסכסוך.
"כילדה, ידעתי שג'ק היה אישיות בלתי רצויה. איש לא הסביר לי מדוע, אבל יכולתי לחוש בכך: הוא לא היה נוכח בפגישות משפחתיות, אבי היה מספר לי קצת על הריבים בינו לבין סבי. הוא אמר לי דבר מעניין עליהם: כשאתה בעמדת כוח כזו, אתה צריך לדעת איך להאציל את הכוח, אחרת אחר יבוא וייקח אותו ממך. מוטב היה להארי להאציל חלק מכוחו לג'ק, אבל בעיני אבי ג'ק היה פחדן, מכיוון שהוא הלך מאחורי גבו של הארי במקום להתעמת עמו.
הוא בגד במנדט המשפחתי - ההבטחה שכל עוד הם יישארו יחד, הם יהיו חזקים. זה היה מהלך פוגע מאוד, דבר שאיש מהם לא העלה בדעתו שיקרה. וזה מה שעושה דרמה טובה. שקספירית".
ראשוני הלוחמים בנאצים
בתור הזהב של הוליווד הקלאסית, אולפני וורנר נחשבו למצפון החברתי. הם העלו לתודעה הציבורית דילמות חברתיות; היו הראשונים להפסיק לעבוד עם גרמניה הנאצית, כבר ב-1934; היו הראשונים לתקוף את היטלר ישירות ("וידויים של מרגל נאצי" מ-1939 שנעשה חרף לחץ כבד ואיומים מפורשים); גייסו את כוכביהם וניהלו מסעי תרומות למען המלחמה.
קס וורנר צילום: יח''צ
במיטבם, אולפני וורנר הציגו שילוב מושלם בין תודעה חברתית, תעוזה עסקית יוצאת דופן ("החוצפה" היהודית, כפי שמסבירה וורנר, שהתבטאה בין השאר בכך שהיו הראשונים שהפיקו סרט מדבר, "זמר הג'אז") ומקבץ מופלא של כישרונות משחק, בימוי, כתיבה והפקה.
לצד זה הייתה הסינרגיה המשפחתית המופלאה: סם שעסק בפרויקטים ובטכנולוגיות חדשות, אלברט שהיה אמון על ההפצה, ג'ק שפיקח מקרוב על ההתנהלות היומיומית, והארי שניצח על התזמורת כולה. "הם לא היו יכולים לעשות זאת בנפרד", אומרת וורנר. "הם היו צוות פנומנלי, כל אחד ויכולתו הייחודית. אני חושבת לפעמים מה היה קורה אם סם ולואיס (בנו של הארי, שתפס במהירה חלק מרכזי בניהול האולפנים ונפטר ב-1931 בגיל -23 נ "ש), לא היו נפטרים בשלב כל כך מוקדם, ואני מאמינה שהאולפנים
היו נשארים ברשות המשפחה. סם היה אדם בעל חזון, ולואיס היה איש טוב. הוא יכול היה להיכנס לנעליו של הארי".
את הנקודה היהודית בסיפורם של האחים מוצאת וורנר בנחישות שלהם. "זו פילוסופיית חיים- 'אני הולך לגרום לזה ולקרות, ולא משנה מה עליי לעשות'. כל אדם שיש לו חלום יכול להגשים אותו אם רק יאמץ את הגישה הזאת. וזו תכונה יהודית".
כיאה למורשת המשפחתית, וורנר מנהלת היום חברת הפקות משלה, האחיות וורנר, שבאמצעותה היא מקווה להפיק חומרים רבים שמצויים ברשותה. בין השאר היא אחראית על עיזבונו של הווארד קוץ', תסריטאי "קזבלנקה", שהיה לה מורה ובהמשך ידיד קרוב.
"בהוליווד, כשאתה מגיע לגיל מסוים אתה מושלך הצדה. לנהוג כך באמן זה מטורף. קוץ' לא הצליח למצוא סוכן משום שהיה בן יותר מ-80. אני מתכוונת להקים בקרוב ספרייה שתרכז את כתביו".
בנוסף, היא עובדת על סרט עלילתי, שעליו היא מספרת בגאווה רבה, ומוכיחה שהוורנריות רצה אצלה בדם. "זה מזכיר את 'מות הזמיר', מתרחש באוקלהומה ב-1943 ומסופר דרך מבטם של שני ילדים, האחד לבן והשני שחור, המנסים להבין את משמעות המילה 'ניגר'. זו ההיכרות שלהם עם עולמם שטוף הדעות קדומות של המבוגרים. זה סרט על סובלנות, ויש בו את כל האלמנטים של מה שקורה בעולם כיום".
נא להמתין לטעינת התגובות
