שמואל ברו חולם את הדבר הנכון
שמואל ברו, במאי הקולנוע האתיופי הראשון בישראל, מתחשבן עם חלום העלייה ששלט בילדותו, מבקר את החברה האתיופית ("מדחיקים, כמו פולנים") ומתעצבן מהגזענות. את חלומו הפרטי, להיות הספייק לי שלנו, הוא מגשים סוף סוף בסרט "זרובבל" שמוקרן בפסטיבל הקולנוע היהודי
גם ברו נולד וגדל לתוך החלום שירש מההורים שלו: ירושלים. ולך תתווכח עם האמא היהודייה שלך. "בתור ילד, לא התחלתי לדמיין בכלל את העתיד שלי", אומר ברו. "כל החלומות היו רק על ירושלים. אתה יודע שתעלה לירושלים כמו שההורים רוצים, ואסור לך לחלום על שום דבר אחר. זאת באסה, אתה לא בוחר כלום".
לא שהיה לו רע כל כך, בכפר היהודי גונד רוץ'-מארים ליד העיר גונדר בצפון אתיופיה. היו שם שדות שנראו כמו שטיחים של שלכת, נהרות שנצצו מתוכם כל הכוכבים, ויותר מכל, היתה אמונה איתנה ומגבשת באלוהים.
"לא ממש ידענו על העולם", הוא מספר. "חשבתי שהגלובוס מסתכם בכפר שלי. ידעתי שיש ירושלים, איפשהו בכוכב אחר, וברור שאלוהים חי שם. משה רבנו מסתובב חופשי בכותל, אברהם אבינו עושה קניות בשוק מחנה יהודה, וכל מי שקרוב לאלוהים גר שם, מחכה לנו, ואנחנו לא מגיעים. מי מבריז לאלוהים?".
20 ומשהו שנה אחרי, שמואל ברו סוף סוף יכול באמת להעיז לחלום. בגיל 33, כשסרט הביכורים שלו, "זרובבל", זכה בפרס הדרמה הטובה ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה לפני חודשיים, והזמנות מפסטיבלים יהודיים בפאלם ספרינגס ובטורונטו מתרפקות על דלתו מדי יום-ברו כבר יודע שחלומות נבראים כל הזמן.
זאת הסיבה שבסרטו, שיוקרן במוצאי שבת הקרובה בפסטיבל ירושלים לקולנוע יהודי, הוא החליט לפצות את הילד הקטן שהיה ולהעניק לו חלום אישי: להיות ספייק לי.
אבל הסרט המקסים והנוגע ללב הזה רחוק מלהיות רק הישג פרטי עבור ברו, שתסרט וביים את כולו לבדו בתקציב מינימלי, בלי שום ניסיון בקולנוע. הסרט הזה הוא קודם כל הסרט הראשון והיחיד על החברה האתיופית בארץ, שמסופר מנקודת מבט של יוצר יוצא אתיופיה וזוכה להכרה ציבורית.
חוץ מזה, הוא כתוב ומבוים נהדר, וקאדר השחקנים שמשתתף בו-כולם מכרים ובני משפחה של ברו מחדרה שנרתמו להפקה כמעט בהתנדבות-מפגין משחק מפתיע. הרבה בזכות אימפרוביזציות וטכניקות זיכרון חושים של ברו, שחקן ותיק עם רקורד בסרטים, במופעי סטנד-אפ, בהצגות ב"הבימה" ובתאטרון אורנה פורת לנוער, ובמספר מכובד של הצגות יחיד שכתב בעצמו ל"תיאטרונטו".
הסרט מגולל את סיפורה של משפחת זרובבל, משפחת מהגרים חמימה ומלוכדת שחיה בשכונת עוני. יש שם אב קשוח שנאבק לחנך את ילדיו כיאות, בת יפהפייה שמתאהבת בקרוב משפחה רחוק שהוא גם מנהיג כנופיה, בן שמנסה בכל כוחו למצוא את דרכו בלי לאכזב את אביו, ואם שנשבעת להיות הסופר-גלו שידביק את כל קרעי המשפחה.
דרך מצלמת החובבים המשלומפרת של יצחק בן ה-13, ההוא מספייק לי, אנחנו נחשפים לכל מה שלא ידענו על העולם של אלו שעיקר התרומה התרבותית שלהם עד כה הוחבאה מאחורי הרעמה הצמרירית של עידן רייכל.
זה סרט על חלומות, אהבות, כישלונות, ועל ניסיונות נואשים לא לתת למוקשים לדכא את הרצונות, גם כשטרגדיה משפחתית גורמת לכל להימעך כמו אנג'רה. אבל הכי יפה זה הטוויסט שקורה איפשהו באמצע הסרט, כשהצופים מבינים מי האומללים האמיתיים בתוך כל הקדרה העדתית הזו. ולא, אלה לא האתיופים.
שמואל ברו ואני נפגשים בדירת הרווקים התל אביבית שלו (ברחוב-שימו לב-זרובבל), דירה זעירה עם גג ענק וקירח שמשקיף על כל כרם התימנים. "נשב בפנים, זה בסדר?", הוא מתנצל, "לשבת בשמש זאת בעיה. מה לעשות, אני שחור, קולט חום".
אחר כך הוא יודה שזאת הלצה משומשת, מסוג הבדיחות שמוכרחים לתחזק כשמאז ומעולם ילדים מעבירים על עורך אצבע ושואלים בתימהון "איך הצבע לא יורד?". ההומור תמיד היה הפגיון הכי יעיל שלו. אולי בגלל זה העדיף להיות הסטנדאפיסט שמריץ שורות במקום האנרכיסט שמוריד נוגרות.
"מה שאני מנסה להעביר בסרט זה שמסתובבים לכם פה בין הרגליים אנשים שאתם לא יודעים עליהם כלום", אומר ברו.
הסיכוי שלך להשתלב בתור רוסי הוא הרבה יותר גבוה מאתיופי, אם אתה מצליח להתגבר על המבטא, כי בחזות אתה די דומה לנוף. הרבה אנשים אומרים לי, למשל, שהם יותר אוהבים אתיופים מרוסים, אבל רע לי מאוד לשמוע את זה. חושבים שזה מחמיא לי, אבל זאת התייחסות מגעילה ופטרונית ואני ממש לא מקבל אותה. זה נורא מכעיס להיות עדה ולא בן אדם. השד העדתי בחוץ, בעיקר בשבילנו. כי אתיופים הם אנשים שונים, אין מה לעשות, זה הצבע".
אבל אנחנו בעידן אובמה.
"נכון, אולי עכשיו משהו השתנה. אחד הדברים שהשתנו בבחירה שלו זה שהקונספט הזה, שהאדם הנחות הוא שחור, כבר לא עובד. זה מרגיז שדווקא באמריקה זה קרה, כי היא מדינה הרבה יותר שמרנית מאיתנו. הפרשנות שלי לזה היא שהחברה הישראלית נורא פגועה מרצף של אירועים אנטישמיים שקרו בהיסטוריה היהודית. הדבר הזה יצר מחסום, ועכשיו היהודים נורא פוחדים על המקום שלהם".
זה עוד יותר מכעיס. איך זה שדווקא אלו עם האף עושים אותו הדבר לאלו עם הצבע?
"זה פרדוקס שאני צריך להסביר לעצמי, כדי שאחיה איתו, שלא אכעס. האנשים האלה סבלו מדחייה בכל מקום, עד שהם באו ומצאו להם מקום משלהם-אז הם לא רוצים שאף אחד יתקרב אליהם. הם באיזה פחד מתמיד, בפרנויה שהיא כמעט נצחית, שלא משתחררת גם אחרי 50 שנה.
"כי אתה מפתח את המנגנון הזה של'אם אני רוצה לשרוד אני חייב לשמור על הבית שלי'. אתה עולה חדש? אז אני בודק אותך, אני מפשפש בציציות. כמה אתה שווה מבחינה אינטלקטואלית? כמה אתה שווה מבחינת מעמד? אין לי עניין להכיר בך, כי המקום שבו אתה יכול לתרום לי הוא לא בסדר העדיפויות שלי.
"זה עצוב שלא לומדים מההיסטוריה. אבל זה משהו שלאורך זמן אני יודע שהוא ישתנה, כמו שהוא השתנה באמריקה. הזמן מרפא. אני מאמין שככל שנכיר יותר, אז המחיצות בינינו לא יהיו קיימות".
כמה באמת מרגישים את זה?
"מהמקום שלנו, בעיקר כשדואגים להציג אותך בתקשורת כאדם מסכן, שכל הזמן נזקק. אתה קודם כל אתיופי, וזה רע מאוד, כי לאט לאט אתה מתחיל להבין ש' אתיופים' זה בקונטקסט שלילי. אי אפשר להשוות, לדוגמה, בין ההשתלבות של האפרו-אמריקאים בחברה לאתיופים, כי אותם יחצנו כמודל לחיקוי של הצלחה בספורט ובמוזיקה, ואת האתיופים לא. אתיופי זה חלש. כשמישהו אומר 'הוא אתיופי', זה מספיק לי בשביל להבין שהוא מכל הבחינות ברמה פחות טובה מהישראלי המצוי".
באופן אישי נתקלת בזה?
"בטח! מכל כיוון, אין מקום שלא. ואין מקום יותר טוב להשפיע דרכו מהתקשורת. מה שאנחנו יודעים על כל קבוצת מיעוט זה מה שמייחצנים. אני, כצופה ישראלי, יודע שפולנים הם קשוחים וקרים, אצל הערבים כבוד זה ייהרג ובל יעבור, וחרדים רק יולדים ילדים ולא משרתים את המדינה. לאף אחד אין עניין להיכנס לתוך הקהלים האלה ולבדוק באמת מה הסיפור האמיתי. אנחנו שופטים ככה, מקבלים אינפורמציה ומתייגים אותה, ועם זה אנחנו מתנהלים".
אז למה לא עשית סרט מעורב?
"הממם, קודם כל יש שם גם לא אתיופים".
שמוצגים רע.
"נכון, אבל זה כי אני, כיוצר, מרגיש מחויב לספר את הסיפור של המקום הטבעי שלי. ככה הרגשתי. לא שהיו לי רק חברים אתיופים, אבל הנושא שחשבתי שמרתק אותי הוא סביב הנישה הזאת של האתיופים, של המשפחה שמנסה להתמודד עם הקשיים שלה, ולא כל הקשיים בהכרח קשורים לחברה, הם נובעים מתרבות חדשה. חוץ מזה, מישהו צריך לתת ביטוי אמיתי לשחקנים אתיופים".
שמואל ברו הוא בן חמישי מתוך תשעה אחים. כשהיה בן שמונה וחצי מימשו הוריו את החלום שלהם, והמשפחה עלתה במבצע משה. "תמיד היה ברור שנעלה לירושלים", הוא אומר. "עד שיום אחד אמרו 'יאללה, הולכים'. נורא שמחתי, זאת היתה הרפתקה. הלכנו בשושו כזה, בעיקר בלילות, כדי לחסוך במים ובאנרגיה.
"הכל היה נורא מרגש ומחתרתי. צעדנו בתוך יערות מדהימים בלי לדעת כלום, קילומטרים על קילומטרים, ישנו בג'ונגלים. פעם אחת ירו עלינו וזה באמת היה מפחיד, אבל ככה, חודש וחצי. בסוף הגענו למחנה פליטים בסודן עם סיפור כיסוי. היינו אזרחים אתיופים שהשלטונות הדיקטטוריים לא אפשרו להם להתפרנס בכבוד".
אבל במחנה ההוא בסודן, גם ילד בן שמונה מבין שנגמרו המשחקים בג'יימס בונד. "זה גטו באמצע המדבר, כשאני מכיר רק יערות ונהרות וצבע, זה לא היה דומה לשום דבר שהכרתי", הוא נזכר. "היו שם תנאים מחפירים, המקום הכי מזעזע שראיתי בחיים שלי. הרבה מחלות, הרבה מוות, אנשים גוססים, צרחות. סבלנו,
"ובשלב הזה אפילו ההורים הציוניים שלי התייאשו. אני זוכר את אבא שלי אומר 'אולי זה לא היה שווה את כל זה'. אני לא הבנתי מה קורה סביבי, כל מה שידעתי זה שיש בעיה. תקופה ארוכה הסתגרתי, לא דיברתי עם אף אחד, לא הסכמתי לאכול כלום. זאת היתה תחושה של חוסר אונים, כי ההורים שלי אמורים לשמור עליי, מה זה?".
חצי שנה הם שהו שם. עד שיום אחד הגיעו אנשי הצלב האדום והעבירו אותם לדירה שכורה בעיר, במסווה של נוצרים. זה נמשך עוד חצי שנה. "ואז באה משאית בהמות גדולה, שאמרו לנו שתיקח אותנו לשדה התעופה, משם נטוס לצרפת ומצרפת לישראל", הוא משחזר. "אבל המבצע נכשל, כשאחת המשאיות נשברה ונחצתה לשניים. זאת היתה אנדרלמוסיה רצינית ביותר.
"בשלב הזה איבדנו חצי מהמשפחה. אמא שלי הרחיקה אותנו כדי שלא ידרכו עלינו, ומרחוק ראיתי 600 איש על האדמה, כשאנשים דורכים אחד על השני ומרסקים אנשים למוות. בשלב הזה לא חשבתי שנגיע לארץ, חשבתי שזהו".
הם כן הגיעו לישראל לבסוף, והתמקמו בצפת. בירושלים לא עצרו. אביו, שהיה חקלאי ובעל בית קפה בגונדר, החל לעבוד כמאבטח, אמו עבדה במשק בית. ברו זוכר היטב את הרגע שבו התבונן באזרחים החדשים הנרגשים כורעים על הקרקע ומנשקים את הרצפה כאחוזי דיבוק.
"מה האנשים המפגרים האלה מנשקים את הרצפה?", הוא תמה אז בבהלה, "אבל ידעתי שזה המקום שלנו, ירושלים, ואני ליד אלוהים. שנים אחר כך ביקרתי בתאילנד, שהכל כזה יפה בה, ונזכרתי בבית. חשבתי שמה שמדהים בישראלים זה שהם טובים ביח"צנות. תראי מה היח"צנות עשתה לירושלים. אנשים חצו ברגל מדינה שלמה, הסתכנו בשודדים, בברד, בחייהם, רק בשביל להגיע לכאן. זאת עבודת יחצון מדהימה. שאפו!".
לכל אורך שנות ילדותו ונעוריו שהה ברו בפנימיות מרוחקות, דירות דלות, כוכים בצפת ובחדרה, שמתאימים לכיסם של המהגרים, הזרים, האחרים. נו, אלו שנזכרים בהם כשצריכים קולות רקע לשירים. "כילד אתה לא ער לדברים האלה", הוא מספר. "אוהבים אותך, לא אוהבים אותך, אתה לא יודע.
"באת למקום חדש, והיי, יש יהודים שהם לא שחורים, הם לבנים! חשבתי שזה סוג של חיות מחמד כאלה, הייתי בטוח שהלבנים זה המיעוט. לאט לאט אתה נהיה האתיופי היחיד בכיתה ואתה קולט שאתה ממש מיעוט של המיעוט".
חתיכת שוק.
"לגמרי. כי המושג הזה של גזענות לא קיים אצלנו, אתה מתחיל לפתח את התאוריות של הבדלי הגזעים ברגע שאתה מתחנך על פי קודים מערבים, ולומד את ההיסטוריה הקשה של השואה ואת המדרג של הגזע הארי. גם להורים זה מוזר.
רצית לא להיות שחור?
"לא, זה משהו שגם בתור ילד הייתי בסדר איתו. היתה מבוכה, כמובן, כשאמרו לי משהו שקשור בזה שאני שחור, כשלא רצו לתת לי לשחק כדורגל כי אני אתיופי. אבל ידעתי שזה ישתנה באיזשהו שלב. אחרי שסבלתי מספיק הרגשתי כעס. לא ניסיתי להבין למה לא אוהבים אותי, פשוט הבנתי שלא רוצים בחברתי. אבל מסכנות אף פעם לא היתה, הרגשתי מיוחד תמיד. ועדיין, זה לא היה אישיו להיות אתיופי בילדות".
מתי זה נהיה אישיו?
"כשאתה רוצה לעסוק במקצוע שבחרת. אתה פוגש אנשים ברחוב, אתה יוצא החוצה ורואה מה היחס של החברה הלא אתיופית כלפיך. חלק מהטראומה שעברנו במסע לפה עדיין מלווה אותנו. בגלל זה אי הקבלה כאן בחברה מעצים את העניין.
"מצד אחד, עברתי כל כך הרבה, וזה מה שאני מקבל? מצד שני, אם את זה שרדתי, מה זה בשבילי? בגלל זה כשאומרים לי 'לא למדת קולנוע, איך היה לך אומץ לעשות את הסרט?', אני לא מבין. מה זה לעשות סרט לעומת לחצות מדינה ברגל? זה שטויות, באמת שטויות".
בעצם, עד שהגיע לעולם המשחק ברו התכחש לחלוטין להיסטוריה שלו. למשל, לא הוציא מפיו מילה באמהרית. הוא קבר במחילות הכי סודיות של המוח כל פלאשבק אילם מהחיים ההם. ביי ביי לשומייה, הילד שלא היה לו חלום. שלום לשמואל, זהותו החדשה, זה שאין לו עבר, יש לו הווה, והעתיד שלו נראה, ובכן, שחור. "מי שלא היה שם לא יכול להבין את זה, ואולי בגלל זה החברה האתיופית הסתגרה", הוא מציע ניתוח. "רק הם יכולים להבין את זה. אני יודע שאומרים שאתיופים הם אנשים עצלנים ולא חרוצים, ויש בזה משהו נכון, שהם לא מספיק יוזמים. אבל מה אתם רוצים? האנשים הלכו פאקינג ברגל, חוו שם טראומות ששום פסיכולוג לא יכול לפתור. עכשיו הם פשוט נחים, הם צריכים להתאושש. גם בינינו לא מדברים על זה יותר מדי, כולם מדחיקים. אנחנו מאוד דומים לפולנים בקטע הזה".
הצברים האורגינלים לא ידעו איך לעכל את הילד המופנם שלא מכיר את עצמו, אז הם קראו לו "בעייתי". בתגובה , מיהרו הוריו הנסערים לשלוח אותו לישיבה התיכונית במעלות. זה לא עבד. "בישיבה התנפצו לי כל התקוות על ישראל", מספר ברו. "לא רציתי להיות שם ולא רצו לשחרר אותי. הפרעתי, עשיתי המון בלגנים, ואחרי שנתיים הצלחתי לצאת משם".
הוא עבר לבית ספר דתי מעורב, אבל מהר מאוד נזרק גם ממנו. הוריו היו מיואשים, הוא שקע בדיכאון, כמעט הצטרף לכנופיות עבריינים. ואז, מתוך הכלום, החל ברו לחלום. "נמאס לי שאומרים לי מה לעשות", הוא מסביר, "אז החלטתי שאני רוצה לקחת את הגורל לידיים שלי. חלמתי להיות משהו חשוב ושלא יגידו לי מה לעשות. שאני אהיה אדון לעצמי, שזה יהיה משהו שאני אוהב, ושזה ישים אותי בעמדה. הייתי צריך להיאחז במשהו. ואז התקבלתי לפנימייה, ודווקא שם באמת הרגשתי שייך. לא ידעתי שיש שם הרבה חבר'ה ממשפחות הרוסות. היה מגניב כזה, היו לי הרבה חברים מכל הסוגים, ואתה רחוק מההורים, אז אתה לא צריך להתמודד עם האכזבה שלהם כשאתה עושה בעיות. אתה מרגיש שלא משנה מאיפה אתה בא, כולם ביחד".
או שזה הכוח של המיעוט.
"גם. כמו שבטירונות בצבא הרגשתי מין חיבור מדהים עם רוסים. מאוד אהבתי את הפנימייה מבחינה חברתית. וכבר לא הייתי זר. כולנו היינו זרים".
בעקבות עצות חבריו נרשם ברו ללימודי עתודה בחוג לתאטרון עיוני באוניברסיטת חיפה. למגמת משחק הוא לא התקבל, אז הוא כתב הצגת יחיד לתיאטרונטו. שני תפקידים בהבימה אחר כך, ושירות קצר בתאטרון צה"ל, הבהירו לו שהוא שחקן. ההורים נרגעו: לבן יש דיפלומה. ברו לא ממש. "לא הספיק לי להיות שחקן", הוא אומר. "רציתי ליצור. כשאתה רק שחקן והולך לאודישנים, באמת כל הסטריאוטיפים עולים. כשאני יוצר ככותב וכבמאי אני מקבל ביטוי. אבל כשהייתי הולך לאודישנים תמיד זה היה לתפקידי ביטים כאלה, של אתיופי או שוטר. זה קשה. לא מעניין. לא אכפת לי אתיופי, אבל שיהיה משהו שאפשר לעבוד איתו. מי שמפסיד זה בעיקר היוצרים, שאמורים להיות הכי מודעים חברתית".
ברו לא נכנע לייאוש. במשך שנתיים הוא כתב את התסריט של "זרובבל". הוא רתם להפקה את בני משפחתו ואת חבריו מחדרה, כולם משחקים בתפקידים שונים בסרטו. הוא פנה גם לדב נבון, שהכיר מהעבודה בהבימה, וזה עזר לו להרים פיילוט של עשר דקות.
אחרי שנשפכו עוד לא מעט גלוני זיעה, קיבל לבסוף הסרט תמיכה כלכלית מקרן הקולנוע הישראלי, מקרן "גשר", וממפיק העל מרק רוזנבאום, שהכיר כששיחק בתפקיד קטן (של אתיופי, ברור) בסרט בהפקתו. אחרי שכל חייו החליטו בשבילו, ברו התחיל להחליט בשביל עצמו. המטמורפוזה הושלמה: מסוס פרא הפך ברו לחד-קרן. עכשיו הוא יכול לעוף.
"רק כשהגעתי ליצירה ההורים שלי התחילו לראות אותי", מסכם ברו. "זה מבאס, אבל אני מבין אותם. גם אני התחלתי לקבל את עצמי רק אז. והנה, שם אני מובן. וגם פחות זועם. ואם אני זועם, אני מתעל את זה לשם".
"אני כן ספייק לי, ברמה של חשיפה של סיפורים מהמקום שלו, חשיפה של הדימוי של הקהילה ממנה הוא מגיע, השכונה".
אבל הילד רק מתבונן מהצד. איפה כל המטען הרגשי שלך?
"נראה לי שהמטען הרגשי שלי הוא יותר ביחסים של גילי, הבן שמנסה למצוא את עצמו, במקום הזה שכל הזמן הוא בקונפליקט עם ההורים שלו. זה מאוד אני".
ולקראת סוף הסרט בחרת שיקרה לו משהו נורא. אולי כי הגילי ההוא זה מי שהיית, מי שאתה כבר לא יכול להיות.
"מעניין. אלו דברים שלא חשבתי עליהם. יש בזה משהו. אבל המסר שאני רוצה להעביר זה מה שהילד אומר לאבא שבוכה בסוף הסרט:'אתה מנסה לחנך אותי להיות חזק ולא לבכות, תעשה את זה בעצמך'. אל תגיד את המשפט הזה ולא תתנהג ככה. וגם אתם. אתם מבינים שהשואה היתה הדבר הכי נוראי בתולדות העם היהודי, אז אל תנסו לחפש הצדקה לאי הקבלה של הזר.
"בואו נהיה יחד, ואל תחפשו למה זה בסדר. ויש גם מסר להורים שלנו, שנקראים דור המדבר. כמו שבמדבר אין כלום, הם באים לפה ויודעים שאת מה שהם מחפשים הם לא ימצאו. הקשר שלהם זה הדור הצעיר, והם חיים את החיים שלהם דרכם. אני עזרתי להם להגשים חלום, ובתור ילד זה לא מעניין אותי. אנחנו לגמרי קורבנות. יש לנו למה לחיות, אבל אני לא חלמתי את החלום הזה של להגיע לירושלים. אז אל תגידו'קשה לנו'. עכשיו תורכם לחיות את החלום. זה לא פשוט, אבל זה מה שצריך לעשות".
חשבת פעם מה היה קורה אם לא היית חי את החלום של ההורים שלך ובא לירושלים?
"בטח, אני חושב על זה הרבה. אם לא הייתי עולה איתם היו לי חיים כמו החיים של אבא שלי. אבל מאוד קשה לי לדמיין את זה כי אין שם ציוויליזציה, הכללים והשאיפות לא קיימים. זה מה שמתסכל בתרבות המערבית. אין שובע לשאיפות. החליטו בשבילי לפתוח את העיניים, ועכשיו זאת כבר לא בחירה שלי אם לעצום אותן. אתה בתוך המשחק הזה, ונשפט בכלים מערביים, ולכן נכשל כל הזמן".
לאתיופיה הוא לא חזר. "אני באמת לא יודע להסביר למה לא", הוא מתפתל. "אבל אני יודע שמתישהו אני אהיה שם. להגיד שפה יותר טוב משם זאת השוואה לא נכונה, כי אתה מנתח את זה בעיניים מערביות. זה מה שהיה שם, והיה בתוך הדבר הזה חיים מגניבים, ואין לך למה להשוות את זה. אין יותר ויותר ויותר. אתה עובד על התבואה, עושה קניות בעיר מדי פעם, חי".
נא להמתין לטעינת התגובות
