קייט ווינסלט: הטיטאנית של הדור?
איך ההרגשה להצטלם לסצנת סקס עם ליאונרדו דיקפריו שמביים בעלך? תשאלו את קייט ווינסלט. בגיל 33, אחרי שהוכיחה שהוליווד זה לא עסק לשדופות בלבד, הפכה פתאום למגה בייב ובדרך ליקטה חמש מועמדויות לאוסקר, היא מקווה לקחת סוף סוף הביתה את הפסלון המוזהב. אולי אז כבר נדע אם באמת מדובר ביורשת של מריל סטריפ
זאת צריכה להיות מישהי שכבר הוכיחה את עצמה, אבל כזו שעתידה עוד לפניה. מישהי יפה מאוד כמובן, אבל אחת שהיופי שלה חוצה את גבולות הקוג מדיה הרומנטית. מישהי עם אישיות חזקה, שלא נכנעת לתג כתיבים ההוליוודיים. מישהי עם חיים פרטיים ומשפחה.
אז מי זאת תהיה? קייט בלנשט כבר עברה את ה-40, סקרלט ג'והנסן עוד לא בת 25 ושרליז ת'גרון, עם אוסקר אחד באמתחתה, נראית קצת טוב מדי בשמלת ערב. יש מי שחושב שהתשובה ברורה מאליה. קוראים לו ליאונרדו דיקפריו, ואם תשאלו אותו הוא יגיד לכם שאין בכלל ספק: השחקנית הגדולה של דורה היא קייט ווינסלט - מי ששיחקה לצדו ב"טיטאניק", הסרט שהפך את שניהם לכוכבים, ומי שמגלמת את אשתו בסרט "חלון פנורמי" (Revolutionary Road) שיגיע לאקרנים בארץ בסוף ינואר.
האיחוד בין ווינסלט לדיקפריו הוא מקדם מכירות גבוה כשלעצמו, אבל הפעם יש גם בונוס: סצנת סקס משותפת. ואת כל העסק הטעון הזה ניווט במיומנות הבמאי המוערך סם מנדס, שהוא במקרה גם בעלה של ווינסלט.
"בימוי של כל סצנת סקס הוא חוויה מוזרה להפליא", תיאר מנדס בראיון ל"אובזרבר", אבל כאשר זו סצנת סקס בין ליאונרדו דיקפריו לאשתך "זה כמעט בלתי אפשרי בשבילם כל עוד אני בחדר". בהתאם לכך, התיישב מנדס עם המוניטור בחדר אחר והחל לתת הוראות. ווינסלט ודיקפריו יכלו לשמוע אותו צועק מעבר לפינה "ליאו, על תדפוק את הראש שלה כל כך חזק בארון המטבח", או "אתה יכול לדאוג שזה לא יהיה כל כך ארוך הפעם?". מנדס מחייך כשהוא משחזר את הדיאלוג בינו ובין הכוכב.
דיקפריו: "מה, כמה זמן?". מנדס:"45 שניות ככה". דיקפריו (תוך כדי חיוך רחב): "באמת? רק 45 שניות?". "בחרתי להתעלם מהמסקנה המתבקשת", משחזר מנדס, "ואמרתי 'מה רע ב-45 שניות? זה המון זמן. כל גבר היה מת...'".
מה שנכון נכון. ומה שעוד נכון הוא שהמעמד שמייחס דיקפריו לשותפתו לסרט נשען על עובדות מוצקות: ווינסלט, יפהפייה עם אישיות בילט-אין, מחזיקה בשיא של חמש מועמדויות לאוסקר, השחקנית הצעירה ביותר אי פעם שהגיעה להישג הזה.
לצדה, במועדון האקסקלוסיבי (חמש מועמדויות לפחות), תמצאו שמות כמו אודרי הפבורן, אליזבת טיילור, סוזן סרנדון, גלן קלוז וכמובן - מריל סטריפ, שלדברי ווינסלט היא מושא ההערצה שלה. השנה האחרונה, שבמהלכה גילמה תפקיד ראשי גם בסרט "נער קריאה", תניב לה כנראה עוד מועמדות אחת לפחות, ואולי אפילו את הזכייה המיוחלת.
כמו בריטים רבים, ווינסלט נדמית לא רק אינטליגנטית יותר מרוב הכוכבות הגדולות, אלא גם נגישה יותר, אנושית יותר. אולי זאת נטייתה להשתמש במילה "פאק" בכל צורותיה-כשנשאלה לאחרונה אם היא רוצה לזכות באוסקר, השיבה: "!You bet your fucking ass I do" ;
אולי זאת העובדה שעיניה עשויות להתלחלח בקלות יחסית (בראיון אצל מייקל פרקינסון הבריטי כמעט פרצה בבכי מהתרגשות כשסיפרה על המחמאות שבעלה נתן לה אחרי שצפה באחד מסרטיה) ; ואולי זאת בעצם התחושה שהיא מעוררת, שלכאורה כל אחד יכול להפוך כוכב הוליוודי, גם אם היא, או הוא, היו מתבגרים שמנמנים שגדלו הרחק מאמריקה.
כי בניגוד, נאמר, לגווינת פאלטרו, בתם של אב במאי הוליוודי ואם שחקנית ידועה, נולדה ווינסלט בעיר רדינג שבאנגליה לזוג שחקני תאטרון מהמעמד הבינוני. המשחק אמנם זרם בדם-הורי אמה היו מנהלי התאטרון הרפרטוארי של רדינג-אבל הכסף לא היה בשפע וקולנוע בכלל לא היה על סדר היום. מלבד זאת, כמתבגרת סבלה ווינסלט מעודף משקל ומהצקות בנושא מצד חבריה לכיתה.
ווינסלט, ילידת 1975' החלה את דרכה בשואו ביזנס בגיל 11, אז רקדה לצד "מפלצת הדבש"-דמות בפרסומת לדגני בוקר. בערך באותו גיל היא החלה ללמוד משחק ובהמשך התקבלה לתיכון לאמנויות הבמה. במקביל, נרשמה לסוכנות שחקנים לתלמידי בית הספר. היא לוהקה לתפקיד קטן בסיטקום בריטי, ובכסף שהרוויחה שילמה חלק משכר הלימוד. כדי להשלים הכנסה עבדה גם במשרה חלקית בסנדוויצ'ייה מקומית.
באותה תקופה ליהק פיטר ג'קסון (לימים במאי "שר הטבעות") את סרטו "יצורים שמימיים". מנהל התיכון שבו למדה ווינסלט המליץ לה ללכת להיבחן. לדבריה, הוא אמר לה משהו כמו "כדאי לך ללכת, הם מחפשים מישהי כמוך-בת 17, בערך בגובה שלך, בלונדינית".
היא הלכה לסדרת האודישנים, ויום אחד, בעודה מכינה ללקוח סנדוויץ' פסטרמה, צלצל הטלפון בחנות ומעברו השני של הקו בישר לה מישהו שקיבלה את התפקיד. ווינסלט פרצה בבכי. "יצורים שמימיים", המבוסס על מקרה אמיתי, הביא למסך את סיפור חברותן הסימביוטית של שתי מתבגרות המתכננות לרצוח את אמה של אחת מהן. הסרט לא היה להצלחה קופתית אדירה, אך הוא לכד את תשומת לבם והערכתם של המבקרים.
בשנה הבאה, 95', עדיין לא ידועה, ניגשה ווינסלט, על גופה העגלגל וכפות רגליה הגדולות (מידה 44!), לאודישן המוני לגרסתו של אנג לי ל"על תבונה ורגישות". היא הותירה רושם מיידי על כוכבת הסרט-אמה תומפסון, וגברה על יותר ממאה נערות שהתחרו על תפקידה של מריאן דשווד. משחקה
ההספק המרשים הזה בגיל 21 עוד לא הפך אותה לכוכבת, אבל הוא סלל את דרכה לסרט שעשה את העבודה-אחד משוברי הקופות המצליחים בהיסטוריה, זוכה 11 פרסי אוסקר-"טיטאניק" של ג'יימס קמרון. ווינסלט גילמה את רוז הענוגה. ליאונרדו דיקפריו הצעיר, שמאחוריו כבר היו "רומיאו ויוליה", " מה עובר על גילברט" ו"יומן נעורים", גילם את ג'ק. הסרט הפך את שניהם לכוכבי על.
ווינסלט זכתה לשפע של תשומת לב תקשורתית, בזכות משחקה, בזכות המועמדות לאוסקר וגם, אין להכחיש, בזכות היותה נערה בריאה למראה. מיליוני מתבגרות יכלו להביט בה בהערצה שאינה כרוכה בבושה על גופן המלא, ולדמיין שגם הן היו יכולות להיות שם במקומה לצד ליאו. השניים, אגב, הפכו מיד לחברים טובים ונשארו קרובים עד עצם היום הזה.
בראיונות עבר אף הכתירו זה את זו בתור נשיקת המסך המוצלחת ביותר שלהם, בזכות הכימיה כמובן, אבל גם בגלל האלמנט הקומי: איפור הפנים של ווינסלט, בתפקיד רוז החיוורת, היה בהיר, בעוד איפור הפנים של דיקפריו, בתפקיד ג'ק-הנער ממעמד הפועלים-היה כהה יחסית. בכל פעם שהתנשקו נותרו על אפה של ווינסלט עדויות מרשיעות בצבע חום-כתמתם ואילו שפתיו של דיקפריו נתכסו בכתמים לבנים.
הבחירות הבאות של ווינסלט הן כנראה אלה שהגדירו אותה כשחקנית איכותית עם טעם עצמאי מובחן, ולא כוכבנית הוליוודית עם פוטנציאל התחלפות גבוה. במקום להשתתף בסדרה של שוברי קופות או קומדיות רומנטיות (לפי השמועות דחתה ווינסלט הצעה לשחק ב"שייקספיר מאוהב") היא העדיפה סרטים קטנים, בהם "מרקש אקספרס" ו"עד שיצא עשן" של ג'יין קמפיון ("הפסנתר"). למעשה, כל הסרטים שעשתה בשנים 1998 - 2001, גם אלה שכללו שחקנים כמו מייקל קיין וג'ודי דנץ', היו זניחים במונחים הוליוודיים.
גם בחייה האישיים הקפידה ווינסלט על בחירות צנועות. היא לא עברה להוליווד, לא השתוללה במסיבות ולא נלכדה בעדשות הפפראצי בסיטואציות מביכות. על הסט של "מרקש אקספרס" היא הכירה את ג'ים תריפלטון, עוזר שלישי לבמאי. השניים נישאו ונולדה להם בת, מיה. ב-2001 התגרשו.
ווינסלט המשיכה במקבץ מרשים של סרטי איכות. היא שיחקה בסרטו של אלן פרקר "החיים של דיוויד גייל", כבשה את המסך ב"שמש נצחית בראש צלול" של מישל גונדרי (עליו היתה מועמדת לאוסקר), הופיעה לצד ג'וני דפ ב"למצוא את ארץ לעולם לא", וב-2005 השתתפה לצד ג'יימס גנדולפיני וסוזן סרנדון בקומדיה המוזיקלית "רומנטיקה וסיגריות", שכתב וביים ג' ון טורטורו.
לאורך כל התקופה הזו הפכה ווינסלט לדוברת הלא רשמית של הנשים המלאות, כמי שסירבה בכל תוקף להיכנע לתכתיבי הרזון שכרוך באי אכילה. היא עצמה תמיד ידעה תנודות במשקלה ואף הודתה כי אחרי הנקת בתה, במשך כחצי שנה, אכלה משמעותית פחות מכפי שהיתה צריכה, ניסיון חד פעמי שגרם לה להרגיש חלשה ועייפה.
ווינסלט שבה ואמרה מאז שעקב היותה נערה שסבלה מעודף משקל, היא מאוד מוטרדת מהשפעתם של דימויים חזותיים כאלה על נערות. מעבר לכך, הוסיפה, היא לא מבינה את רצונן של נשים להיות רזות. "כל גבר שאי פעם דיברתי איתו על זה", סיפרה אז לבי-בי-סי, "אמר שהוא אוהב שיש מה לתפוס".
אבל כל הופעותיה האחרונות של ווינסלט, בין אם על השטיח האדום בהקרנות הבכורה של סרטיה ובין אם על דפי "ואניטי פייר" בתמונות השערורייתיות שצילם סטיבן מייזל, יוצרות את התחושה המטרידה שהיא כבר אינה אותה בחורה צנועה שרגליה על הקרקע, ואף לא הדוברת נגד הרזון. על השטיח האדום לרגל צאת "חלון פנורמי" נראתה ווינסלט ככל בלונדינית קליפורנית גנרית, ולבכורת "נער קריאה" היא הגיעה בשמלה שחורה צמודה עם מחשוף עמוק שהבליט שדיים שזופים בדצמבר.
על כריכת "ואניטי פייר", ובתוכו , היא שרועה בעירום חלקי בגוף שמחשיד אותה כתאומה האבודה של ג'יזל ומעיד על אחד משניים לפחות-או שווינסלט נכנעה למשטר של דיאטת רצח ואימוני כושר מפרכים, או שהסכימה לכך שתמונתה תעובד דיגיטלית, כולל הצרת היקפים מאסיבית והחלקת עור.
וכאילו לא די בכך, לאחרונה התברר שהפרווה שעליה מתרפקת הברבי החדשה הזאת אינה פרווה סינתטית, כפי שחשבה, אלא פרווה אמיתית לחלוטין. ווינסלט טוענת שרומתה ושמדובר בשערורייה, טענה שגורמת לה להישמע כמו דיווה נבובה.
האם זה עצוב, או סתם בלתי נמנע? האם העידן של סרנדון, סטריפ ואפילו פוסטר הצעירה יותר, העידן שבו מידת החיטוב שלהן לא היתה נושא לדיון, חלף מהעולם? או שלווינסלט פשוט אין מספיק אישיות כדי לא לרצות להיות דומה יותר לקמרון דיאז, שלצדה שיחקה לפני שנתיים בקומדיה הרומנטית "החופשה". אולי חרף כישרונה הרב היא פשוט הנערה השמנמנה שרוצה, יותר מכל אוסקר, לגדול להיות כוסית אולימפית, מה שנדמה כיום כפסגת השאיפות של כל מתבגרת.
צפייה ברצף ראיונות שנתנה ווינסלט אחרי "טיטאניק", בגיל 22, ושוב לאחרונה, מדגימה היטב את השינויים שחלו בה, אך גם את איכויותיה שנותרו בעינן. אז היא הגיעה לאולפן כצעירה גדולת ממדים במונחים הוליוודיים, לבושה בחליפת מכנסיים שחורה וסתמית שתחתיה חולצת "וי" סתמית עוד יותר.
שיערה הפזור נראה כאילו נגזר בידי הספר השכונתי, באורך כתפיים, מסורק שביל באמצע ומאחורי האוזניים. היום היא מגיעה לראיונות בשמלות שחורות קטנות, באיפור מדויק ושיער עשוי היטב, ומפזרת אבק כוכבים בריח לנקום-החברה שהפכה אותה לפנים של הבושם טרז'ר, תפקיד שאותו מילאה בעבר איזבלה רוסוליני.
מצד שני, אז כהיום, היא נראית נינוחה וכנה, מצחיקה ונעימה, נטולת כל צנזורה עצמית. האריזה אולי השתנתה ונראה כי הביטחון העצמי שלה התחזק במידה מסוימת, אבל בכל מובן אחר-זו עדיין אותה בחורה. האם זה ייתכן? ווינסלט עצמה מספרת שהקיום שלה פשוט לא יכול להיות לגמרי נורמלי.
בראיון ל"ואניטי פייר" היא מתארת כיצד האמהות בבית הספר של ילדיה, גם הנחמדות ביותר, בוחנות אותה כשנדמה להן שהיא אינה רואה. ברור לה, היא אומרת, שבאיזושהי נקודה של הבוקר מישהי עשויה להגיד לה, "נו, תגלי מה הסוד של העור שלך".
לדבריה, זה גורם לה לחשוב "אלוהים אדירים, אין פה שום סוד, אני פשוט עם מייק אפ". "ואגב", היא מוסיפה, "מאז שהגעתי לגיל 30 יש לי בעיית אקנה בסנטר. אני בדיוק כמו כולם-אני פשוט יודעת איך להסתיר את זה". אבל האם מועמדת לחמישה פרסי אוסקר, עם בתים בלונדון ובניו יורק, שנשואה לסם מנדס, באמת יכולה להיות "כמו כולם?". האם אישה שבעלה מביים אותה בסצנת סקס עם ליאונרדו דיקפריו יכולה להיות כמו כולם?
כבר שבע שנים שווינסלט ומנדס יחד. הם הכירו ב-2001 כשהוא, במאי תאטרון בריטי מוערך שזכה באוסקר על סרטו הראשון, "אמריקן ביוטי", התרשם מאוד מהופעתה בסרט "איריס וג'ון". מנדס רצה ללהק אותה לשני מחזות שביים באותה עת בלונדון - "הדוד וניה" ו"הלילה ה-12".
ווינסלט ידעה שאין לה זמן להופיע בתאטרון, אבל חשבה שלא אומרים לא לפגישה עם מנדס. הם אכלו יחד צהריים, והיא התעלפה ממנו. או במילים שלה, "לא רציתי להשתתף במחזות, כן רציתי את מספר הטלפון שלו".
מי שבסופו של דבר תפרה את השידוך היתה חברתה הטובה אמה תומפסון, שארגנה "על האש" בביתה ודאגה שהשניים ייפגשו שם בשנית. הם התחתנו ב-2003 בטקס שכלל רק אותם ואת מיה, בתה של ווינסלט מנישואיה הראשונים. בהמשך נולד בנם המשותף ג'ו.
נראה שתוצאות השנה שחלפה יסייעו להכריע בשאלה-ווינסלט, השחקנית הגדולה של דורה או עוד כוכבת הוליוודית למרחקים קצרים? היא בת 33. כשמריל סטריפ, שפרצה בגיל מאוחר יותר מווינסלט, היתה בת 33, כבר כלל הרזומה שלה את "צייד הצבאים" המונומנטלי, שמיד אחריו הגיעו "מנהטן" של וודי אלן, "קרמר נגד קרמר" ו"בחירתה של סופי"-על שני האחרונים זכתה סטריפ בפסלון המוזהב (עד היום היא היתה מועמדת לאוסקר 14 פעמים).
עד כה, למרות ההשתתפות ב"טיטאניק" ולמרות שעבדה עם מגוון במאים מוערכים ועשתה לא מעט סרטים טובים, עוד לא נרשמו לזכותה של ווינסלט סרטים בעלי משקל משמעותי. שני הסרטים שאליהם הצטלמה השנה אמורים להיות סרטים שכאלה, סרטים שבונים קריירה של שחקן.
הראשון מביניהם הוא "נער קריאה", המבוסס על הרומן השנוי במחלוקת בן אותו שם מאת ברנרד שלינק. את הסרט ביים סטיבן דאלדרי ("בילי אליוט", "השעות"), ובו נכנסת ווינסלט לנעליה של גרמנייה שמנהלת רומן עם נער בן 15, ולימים הופכת לשומרת אס-אס במחנה ריכוז. ניקול קידמן היתה אמורה לגלם את התפקיד הראשי, אך פרשה מההפקה עקב הריונה.
הסרט השני, כאמור, הוא "חלון פנורמי", שבו מגלמים היא ודיקפריו זוג נשוי, אפריל ופרנק ווילר, באמריקה של שנות החמישים. גם כאן, כמו ב"ילדים קטנים", משחקת ווינסלט דמות של אישה מתוסכלת הכלואה בנסיבות חייה. לקראת האוסקר, ממשיך הסרט לצבור מומנטום עם ארבע מועמדויות לפרסי גלובוס הזהב-לבמאי, לשחקנית ראשית, לשחקן ראשי ולסרט הטוב.
לזכותה של ווינסלט, שמעידה על עצמה לעתים קרובות כאדם שאינו מרבה לקרוא, ייאמר שהיתה זו היא שקראה במקור את התסריט המבוסס על הרומן מ-61' מאת ריצ'רד ייטס. היא התרשמה מאוד ושיתפה בכך את בעלה, שהתפעל לא פחות. במקביל סיפרה על התסריט לדיקפריו, ואחרי שהוחלט שמנדס יביים את הסרט פנו אליו בני הזוג בהצעת עבודה. תוך שלושה חודשים החלו הצילומים.
ישנן ציפיות רבות מהשילוש הזה: ווינסלט, דיקפריו, מנדס. "הייתי ממש חסרת סבלנות לעבוד איתו. כבר הגעתי לשלב שבו הרגשתי'נו עם זה כבר, אני רוצה לדעת מי אתה באמת, כל דבר קטן", אמרה ווינסלט ל"גרדיאן", בהתייחסה לעובדה שזו הפעם הראשונה שמנדס מביים אותה. גם הוא היה נרגש מהחוויה, ודיווח שהחברות וההיכרות בין ווינסלט לדיקפריו חסכה לשלושתם ימים שלמים של חזרות.
הוא גם היה נרגש ממה שלמד על אשתו. "גיליתי עליה די הרבה דברים למען האמת", סיפר לכתב ה"אובזרבר", "שזה הרבה ביחס למישהו שאני מכיר מאוד מאוד טוב. אתה מוצא את עצמך מסתכל על הפנים שאתה חושב שאתה מכיר, ופתאום יש עליהם הבעות שבחיים לא ראית. זה מאוד... מסעיר".
מנדס היה מופתע גם ממידת המחויבות של אשתו. ואכן, ווינסלט ידועה בקרב במאים כמי שעושה עבודת הכנה דקדקנית לקראת תפקידיה. דיקפריו סיפר ל"ואניטי פייר" שעותק התסריט של ווינסלט "מלא בהערות חידתיות וסימונים בצבעים שונים. כל עמוד עמוס בנקודות התייחסות אפשריות במטרה להעשיר את הדמות. היא ניגשת אל הדמויות שהיא מגלמת כמו שבלש ניגש לזירת הפשע. קייט היא השחקנית המוכשרת ביותר של הדור שלה".
ההכנה של ווינסלט לקראת תפקידיה באה לידי ביטוי גם בקריאה מרובה של חומרי רקע. כחלק מההכנה לתפקיד אפריל ווילר, היא קראה את ספרה של הפמיניסטית בטי פרידן, "המיסטיקה הנשית". הספר התבסס על סקר שערכה פרידן לקראת כנס המחזור ה-15 של הקולג' שלה.
הוא בדק את שביעות הרצון של משתתפיו מחייהם, והצביע על הפוטנציאל המבוזבז של הנשים, שבחברה המתועשת היו לעקרות בית במשרה מלאה וחוו תחושת מחנק בחייהן. פרידן כתבה שורת מאמרים בנושא, תחת הכותרת "הבעיה שאין לה שם", ובהמשך הרחיבה והעמיקה אותם לכדי ספר שיצא ב-63' והיה לרב מכר.
קירה קוצ'ריין, כתבת ה"גרדיאן" שניסתה לפצח את דמותה של ווינסלט, העלתה בפניה את השאלה המתבקשת בעקבות גילום דמותה של אפריל ווילר וקריאת ספרה של פרידן, "האם את פמיניסטית?".
תשובתה של ווינסלט רק מוסיפה לבלבול באשר לדמותה. "נראה לי שכן. לא? (...) אני מניחה שכן. זאת אומרת, לא במובן של שריפת חזיות. אבל נראה לי שאני פמיניסטית. כן".
קוצ'ריין ניסתה להכיל את הפרדוקס ותיארה את ווינסלט כך: "יש לה פני שחקנית מושלמים: נאים מספיק כדי לגלם יופי רב, ומספיק נינוחים בשביל תפקידי אופי". ייתכן שווינסלט היא פשוט שחקנית מספיק טובה כדי לגרום לנו לחשוב שהיא לא סתם עוד פרצוף יפה. טקס האוסקר הקרוב יגלה אם חברי האקדמיה השתכנעו גם הם.
נא להמתין לטעינת התגובות
