הסרט רוקנרולה הוא נובו ריצ'י
"רוקנרולה", מהתלת הפשע של גאי ריצ'י, האקס הטרי והעשיר של מדונה, ממחישה מה אי אפשר לקנות ב-76 מיליון דולר: נשמה, תשוקה, תחכום והומור אמיתי
שני אירועים גדולים נקשרו עד כה בשמו של הנובו ריצ'י הזה. האחד, כמובן, הנישואים למלכת הפופ, שקרו לפני כשבע שנים. האחר, מסעיר לא פחות, אירע שלוש שנים קודם לכן, כשסרט הבכורה שלו, "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים", חולל סנסציה של ממש באי הבריטי, טרף שם את הקופות והתבסס בטבלת סרטי הקופה של הממלכה המאוחדת כמספר שלוש בכל הזמנים. בהחלט כניסה רועמת למי שלא למד אף פעם קולנוע (בעצם, הוא לא למד כלום, אפילו לא בבית ספר תיכון), וכל ניסיונו הפילמאי נצבר בבימוי סרטוני פרסומת, טריילרים ופיסות פרומו.
אין הרבה בסרטי ריצ'י, להוציא מקצב חזותי ואלימות. הקצב בסרטים אלה (שחלקם כלל לא הגיע לבתי הקולנוע בישראל) הוא תרגום חזותי מיומן לפעימות סאונד של שירי רוק, וכל עורך וידאו מתחיל ודאי לא מרשה לעצמו להחמיץ הזדמנות לצפות בעבודות של ריצ'י, המיטיבות ליישם את החידושים הטכניים בתחום העריכה הדיגיטלית.
בנוגע לאלימות שבוקעת תדיר מסרטיו ניתן להעיד שאין בה נשמה. על סרטי קוונטין טרנטינו, למשל, אפשר לומר הרבה דברים שליליים. אך דבר אחד אין ליטול מקיסר הקולנוע העכשווי - האלימות אצלו מלווה בשמץ של הומור ואפילו בקמצוץ של תשוקה. ריצ'י, תלמיד וחקיין, לא השכיל להשחיל את אותם אלמנטים אל אותם רגעים מרובים שבהם ניתז דם גיבוריו על הבד. מה שמעיד אולי כי גם את הבימוי, ולא רק את העריכה, עושה במקומו מכונה קרה ומשוכללת.
רוקנרולה", סרט עלילתי חמישי שריצ'י מביים בעשר השנים האחרונות, מאיים להיות חוליה פותחת בטרילוגיה קולנועית, שעלולה ללוות אותנו זמן רב. הסיפור, נניח שמכנים זאת כך, מתחולל בתחתיות לונדון ומחבר בין אוליגרכים רוסים, מחסלים צ'צ'נים, בוסים מושחתים, פשע מאורגן, רוקרים מסוממים ופושעים שעושים מה-בראש-שלהם.
אוליגרך ושמו יורי אוברומביץ' (קרל רודן) שואף להקים אצטדיון בלב לונדון. לשם השגת רישיונות בנייה הוא נזקק לסיועו של לני (תום ווילקינסון), יהודי קשיש שאינו אלא מלך המאכערים של לונדון, שבלעדיו אפילו עכבר לא מניע את זנבו בעומק המחילה.
לני עומד בקשרים עם מושחתי השלטון המוניציפלי, ותמורת תשלום של שבעה מיליוני דולרים הוא מבטיח לרוסי, ששמו ומראהו מזכירים באופן חשוד את רומן אברמוביץ', שהעניין מסודר. אברמוביץ', פרדון , אוברומביץ', מתלהב מהסידור הנוח, וכאות של אחווה וידידות משאיל לגנגסטר ציור יקר ערך שהוא מאוהב בו.
וכאן העסק מתחיל להתחמם. טנדי ניוטון, רואת החשבון המשועממת של יורי
עוד אלה מתעסקים עם הכסף הגדול שמיועד ללני, הרי שהוא עצמו נופל לתוך סיפור משנה, שהוא בבחינת צרה גדולה. הציור היקר שיורי השאיל לו נעלם ואיננו, ובלעדיו האוליגרך לא יוסיף לעשות עימו עסקים. ועוד כהנה וכהנה. ריצ'י, שאף חיבר את התסריט ל"רוקנרולה", הניח על העלילה הראשית עוד שני סיפורי משנה העוסקים בזמר רוק המכור לקראק ובמחסל מקצועי שכרוך אחר גברים.
ואלה הם השמות של אנשי "חבורת הפראים": בוב היפה, אחת-שתיים, מאמבלס ופרד-דה-הד. הם יודעים לשבור עצמות, לעקור עיניים, לחנוק ולירות, ופורשים את כישוריהם המגוונים כל כך על הבד. דומה שמאז סרטי הפשע "במעגל הנקמה" ו"האחים קריי", הקולנוע הבריטי לא ידע להפיק מעצמו מנות כה מוגדלות של אלימות נפשעת.
אילו הקולנוע של ריצ'י היה מעט יותר מתוחכם, אפשר היה לומר ש"רוקנרולה" הוא סרט חתרני ממש. שכן הטיפשות וקהות המוחין, המאפיינות את גיבורי העלילות השונות בסרט, יכולות בהחלט להיתפס כסוג של התבוננות סאטירית בהתנהגויות הפליליות של הגזע האנושי.
ריצ'י מצעיד על הבד סדרה אינסופית כמעט של קלישאות, שנספחו עם השנים לתיאור הפושעים, המסוממים והרוקרים. בשל גודש הקלישאות מתגנב לא אחת החשד שריצ'י לא עושה זאת בכוונה תחילה, ואלה הם האופקים האינטלקטואליים האמיתיים של סרטו.
אבל יש גם צד שני, המציג גישה משעשעת של הסרט לחיבור בין נטייה הומוסקסואלית לעיסוק בפשיעה אקטיבית. בוב היפה (טום הארדי), חבר בכיר בכנופיית הרוצחים וחביבן של דוגמניות, הוא הומו, ועמיתו אחת-שתיים (ג'רארד באטלר) מבוהל מכך.
באחת הסיטואציות המלחיצות בסרט, מצליח בוב לשכנע את אחת-שתיים להזדחל אל תוך מאורת גייז ולרקוד עימו ריקוד צמוד. הסתירה בין מושגי המאצ'ו המסוקס לתשקיפים ההומוסקסואליים שלו יוצרת בסיס לרגעים המוצלחים היחידים ב"רוקנרולה", אך גם אלה, למרבה הצער, מוגשים בצעקנות נטולת רסן.
נא להמתין לטעינת התגובות
