קשמיר זה כאן
פיגוע ביום הראשון לצילומים. מרואיינים אחוזי אימה. וגירוש רשמי מהודו באמצע ההפקה. פעיל השלום אודי אלוני יצא למלחמה קטנה, כולל הוראות בימוי בטלפון מישראל, כדי להשלים את סרטו "קשמיר - הדרך לחופש". המסקנה : שם, בדיוק כמו בעזה וביישובי הדרום, צריך רק לייצר תקווה. עמוס עוז ודויד גרוסמן מוזמנים להרים את הכפפה
"יאסין מאליק, מנהיג התנועה המוסלמית בקשמיר וגיבור הסרט, אמר לי במהלך הצילומים'עשר שנים הייתי לוחם גרילה, וכל שבוע היה לי ראיון בבי?בי?סי ובסי?אן?אן. כל כלי התקשורת רדפו אחריי. אבל ביום שבו החלטתי לעזוב את האלימות ולהקים תנועת התנגדות של מאות אלפי אנשים שבחרו, כמוני, לעבור למאבק לא מזוין, אף אחד לא מראיין אותי יותר. אני לא מעניין".
אלוני, צעיר בניה של יו"ר מרצ לשעבר שולמית אלוני, ופעיל שמאל רדיקלי בזכות עצמו, דווקא גילה עניין. ההשוואה הבלתי נמנעת בין סיפורו העצוב של חבל קשמיר לאזור הדמדומים הישראלי-פלסטיני שבתה את לבו.
"המפגש הראשון שלי עם המנהיגות הצעירה הכניס אותי לשוק. יום הצילומים הראשון התחיל במופע תאטרון שמתאר את ההיסטוריה של קשמיר. אבל בדרך אל ההצגה הודיעו לנו שאח של הבמאי נהרג בפיגוע". עזבו את התאטרון והלכו ללוויה. וזו היתה הסצנה הראשונה שצילמו.
"להרוג קראו מוניר. הוא היה מאורס, שבועיים לפני חתונה, איש שלום שהזדמן במקרה לכיכר השוק, היכן שנפל הרימון. הצבא ההודי חשד בו שהיה המפגע, אסף אותו כשהוא פצוע לאמבולנס והרג אותו במכות רצח בדרך לבית החולים. בדיוק באותה שעה הגיעה אליי הודעה מחבר ברמאללה,'תיזהר בקשמיר, מסוכן שם יותר מאשר אצלנו'. ופתאום הבנתי איפה אני נמצא וכמה הדברים דומים".
אספו את ציוד הצילום והלכו אל בית האבלים. "ישבנו איתם ושמענו תפילות בקשמירית, במוסלמית ובהינדית. היינו יהודים, בודהיסטים ומוסלמים ששרויים באחווה גמורה וחשים עצב אוניברסלי. בגלל שאין חימום מרכזי, שמו לכל אחד מאיתנו גחל קטן מתחת לשמיכה. עשו'פתחא'-תפילה מוסלמית לעילוי נשמתו של מוניר, ומתוך הכאב הגדול עלה דיבור של תקווה. הרגשתי שאני מתחבר ומזדהה עם הקהילה הזו. אותו סוג קרבה שחשתי בפעם הראשונה שהגעתי לבילעין והתארחתי בבית של אב שהבן שלו משותק מכדור של צלף ישראלי, ושניהם מאמינים במאבק לא אלים נגד הגדר. גם בישראל, גם בקשמיר, הבנתי שדווקא מתוך הטרגדיה צומחת אהבת אדם".
אותה אהבת אדם שאלוני זיהה בקשמיר היתה המנוע לעבודה על הסרט שמתעד את התושבים, הצבא, הדיכוי והמלחמה השקטה
"ישבתי באולפן החדשות של ערוץ 10 והתעקשתי שאת הפיגוע בבית חב"ד לא ביצעו לוחמי החופש של קשמיר, אלא גורמים מיליטנטיים שתופסים טרמפ על המאבק שלהם. בדיוק באמצע הראיון הגיע מברק לאולפן שאישר את דבריי והמנחה שאל אותי בהפתעה,'איך ידעת?'", מחייך אלוני. "אמרתי, אם הייתם צופים בסרט, כמוני, גם אתם הייתם יודעים".
עד לפני שבועיים היה ברור לו שהדמיון בין מאבק העצמאות הקשמירי למאבק העצמאות הפלסטיני מהדהד בעוצמה שאין להתווכח עליה. ואז פרצה האש בדרום. נפגעי הקסאם בבאר שבע ואשקלון, לצד הגופות המרוטשות ברחובות עזה, מסבכים את ההקבלה הפשטנית ומבליטים את ההבדל המהותי בין מאבק שקט למאבק מזוין. אלוני מתוסכל מהעיתוי. עופרת יצוקה מוציא ממנו פרץ זעם דווקא על אנשי השמאל, יוצאי בית אמו. עיקר טענותיו על מנהיגי הרוח שהצטרפו מי בבירור, מי במעורפל, למפלגת השמאל החדשה. את שמה של זו האחרונה יורק אלוני בבוז כמסטיק שאיבד את טעמו.
"הטעות של השמאל שהוא אפוקליפטי כמו הימין", הוא אומר. "במקום לייצר תקווה, הוא מייצר שיח בתוך עצמו ומשדר איזה ייאוש. תמיד ביום הראשון עמוס עוז וא.ב. יהושע תומכים במלחמה וביום השביעי מתנגדים לה. בתחילה הם אומרים'אין לנו ברירה, אי אפשר להמשיך לספוג בשקט', ואחרי שמתבררים ממדי ההרג הם אומרים,'אולי זה לא היה נכון'".
מה רצית שיגידו בתחילת הפעולה? שצריך לשבת בשקט כשהחמאס מפגיז את הדרום?
"יש לי ביקורת מאוד חריפה על א.ב.יהושע, עמוס עוז ודויד גרוסמן, שמתנהגים כמי שרוצים להוביל את המוסר והמצפון של העם, אבל כל הזמן מסתכלים אחורה כדי לא לאבד את צאן מרעיתם, ולכן אף פעם לא מעמידים את המוסר הטהור מעל הכל ותמיד מתפשרים. בחיי כל אינטלקטואל ואיש רוח מגיע רגע שבו עליו לצאת למדבר ולקוות שאנשים ילכו אחריו. ולכן, כשגרוסמן קרא להפסקה של 48 שעות, ועוד כל מיני הצעות פוליטיות, אמרתי, זה לא התפקיד שלך.
"תפקיד אנשי הרוח לצאת באופן חד משמעי נגד המלחמה ולתת לג' ומס לנהל משא ומתן עם הפוליטיקאים. התפקיד שלהם הוא להגיד,'חרפה שלא נתנו אלף אסירים תמורת גלעד שליט'. על איזה אגדות אנחנו מדברים כשאנחנו מסרבים להחזיר מחבלים עם דם על הידיים תמורת שליט, לנו אין דם על הידיים במלחמה הזו? אני לא שומע את קול השמאל ההומני, הרוחני בתקופה הזו. קול שמהדהד, כמו מנהיגי ההתנגדות לכיבוש בחבל קשמיר, בתקווה, חמלה ואהבת אדם. אני מצפה מהם להסתכן באובדן הפופולריות, לא להתפשר ודווקא בימים האלה, להגיד אמת".
הסרט "קשמיר-הדרך לחופש" אכן דובר אמת. חומלת, עדינה, וגם מטלטלת ומצמיתה. הבימוי של אלוני, כדרכו, מעורב ורגשני מדי, לעתים בוטה בחד צדדיותו. על כך הוא מחפה בצילומי צבע נדירים ובדמויות מרשימות. השבוע יוקרן הסרט בסינמטק ירושלים, תל אביב וחיפה לצד עבודות קולנועיות קודמות שלו.
אודי אלוני (49), פרוד ואב לבת, נולד ביום זכויות האדם. "אמא היתה צריכה ללדתב?9 בדצמבר, אבל החזיקה בכוח וילדה אותיב?10", הוא צוחק. ממנה ירש את הכתיבה וההטפה הפוליטיים, אבל את משנתה הקצין וחידד. "כל הריבים שלנו סביב השולחן בילדותי לא היו על מי ירחץ כלים, רק על פוליטיקה. אחי דרור אל"מ במיל', נמרוד חבר בתנועת שיח ואני הרדיקלי והרוחני מכולם. תמיד התווכחנו איך מצילים את העולם, אף פעם לא היה לנו סמול טוק. נימי היה מכנה את הצעקות שלנו'דיאלוגים מעצימים'. עד היום אנחנו מתווכחים בלהט. מוכנים להרוג אחד את השני". ואמא שלכם? "מוקסמת מההצרחה. לא ממש עקרוני לה באיזה צד של הוויכוח היא. זה סוג של חידוד המוח. פעם נימי ואני באנו לבקר אותה בבית חולים. בדיוק מדונה יצאה עם קליפ שבו היא דורכת על גברים, ושנינו התחלנו להתווכח עליו מעל מיטת אמי המתייסרת מכאבים. הוא חשב שזו פגיעה בדיגניטי של האדם, ואני דווקא התרשמתי מהדרך שבה מדונה משנה את יחסי הכוחות של אדון ועבד בין נשים לגברים ועל הדרך גם מעניקה לגברים פנטזיה במתנה. מרוב ויכוחים שכחנו מאמא עד שהיא הרימה עלינו צעקה בריאה'אתם השתגעתם? !', ורק אז הפסקנו. זו המשפחה". את זמנו מחלק אלוני בין ניו יורק, רמאללה וישראל. בארץ האפשרויות הציג תערוכות ועבודות אמנות בגלריות ובמוזיאונים מרכזיים, השתלב בהצלחה בתעשיית הפרסום המקומית ועסק בכתיבה תיאולוגית?פוליטית. לפני כן הסתובב שם שלוש שנים כהיפי חסר דאגות, למד את שפת האינדיאנים והתחבר לצורות חשיבה פילוסופיות. "הייתי רזה וחתיך ועשיתי קפוארה", הוא מעיד על עצמו בגעגועים. "למדתי אמנות בניו יורק, ואחר כך חזרתי לישראל והקמתי את גלריה בוגרשוב, אחד המקומות הכי מדליקים בתל אביב, בשותפות עם המשורר חזי לסקלי. בשלב מסוים התעייפתי, ושוב חזרתי לניו יורק. רציתי אתגר. עזבתי את התנ"ך הישראלי של אמא והלכתי על קבלה, ההיפוך הגלותי.
"ניו יורק לימדה אותי צניעות, כי היו שם אנשים כל כך מוכשרים, וגם דיוק אסתטי ומקצוענות. כשהחלטתי לעבור לפרסום, המצאתי רעיון להדפיס תמונות ענק על קירות בתור פרויקט שחציו פרסומת וחציו אמנות. אנשים אהבו את זה ופתאום הכל נורא הצליח. ההצלחה הבהילה אותי. מאסתי בעוצמה שיש לכסף ונזכרתי בערכים היותר סוציאליסטיים שלי. החלטתי להעביר את חברת הפרסום לעובדים, לחזור לישראל ולעשות קולנוע שמחבר את הטקסט עם האמנות".
עבודות הקולנוע של אלוני נעות על סקאלת דת?תיאולוגיה. בין סרטיו, "מלאך מקומי", " שמאל", שלא הוקרן בארץ, ו"מחילות" המדובר, על חייל ישראלי השרוי במצב נפשי רעוע לאחר שירה למוות בילדה פלסטינית. בכולם הוא מקיים דיון אינטלקטואלי במהמורות האידאולוגיות והמוסריות של הפוליטיקה, הדת והכיבוש. והתוצאה בהתאם: חומרים רגישים ואסתטיים, אבל גם מטרידים בקיצוניותם הפסקנית. "אין לי מושג אם מה שאני עושה משובח או כישלון", הוא אומר בביישנות. "אבל כשעבדתי עם איתי טיראן על ?מחילות? הוא אמר לי,'שמע אודי, גם אם הסרט ייכשל, זה יהיה כישלון מפואר'. מאז עשיתי עוד כמה כישלונות מפוארים שאולי יהפכו לאמנות צנועה וטובה".
לעת עתה הוא נטוע בישראל. "היום אני כבר לא בורח", אומר אלוני בעייפות. "כשההצלחה באה בקלות, כמו קוסם, אפשר היה לעוף. היום, כשהכל יותר קשה, אני לגמרי מקורקע".
קשמיר, עמק ואגם, ערפילי הרים ושוק ירקות צף על פני המים, אותו גן עדן קסום ומרתק שזוגות הודים מכל רחבי היבשת מגיעים אליו להינשא ולהתבשם מהצבעוניות הפסטורלית שלו, מצאה את אלוני במקרה. בדיוק הציג את סרטו "מחילות" בפסטיבל הסרטים בטוקיו והרצה על תפישות דו לאומיות. "המצווה הכי חשובה בעיניי כיהודי", אמר שם, "היא אהבת הגר, הלוא היא אהבת פלסטין שבשמה אני קורא לעם הערבי לחיות איתי במדינת ישראל בדו קיום".
חברת הפקה יפנית שמעה את הדברים ומסרה לעיונו חומרי צילום גולמיים, פרי עבודת תחקיר בת שמונה שנים בקשמיר. "הם אמרו לי, אנחנו לא במאי קולנוע, אבל יש לנו המון חומר שמתעד את ההתנגדות הקשמירית. שמענו אותך מדבר על יהודים ופלסטינים וחשבנו שאתה מתאים לעשות להם סרט". בבית ישב וצפה מוקסם לגמרי. היו שם ראיונות נוקבים של מנהיגי ההתנגדות ואנשים שהלכו בעקבותיהם, צילומים קשים של ההתעמרות הצבאית ותיעוד נוגע ללב של חלומות אבודים על חופש. "התקשרתי אל החברה היפנית ואמרתי, אני בא באקט של סולידריות אבל לא מתחייב לכלום".
ב?47' החליטו ממשלות הודו ופקיסטן לחלק באמצעות מלחמה את חבל קשמיר ולספח אותו לעצמן. בשם ההגנה על המיעוט הקשמירי, ההודים והפקיסטנים רצחו, אנסו, בזזו ודיכאו את התושבים שהעזו להתנגד לכיבוש. בכך יצרו קרע בין ההינדו הבודהיסטים ובין הקשמירים המוסלמים ופיצלו אותם. אלוני הגיע אליהם ושמע על עוני, מוות ופחד. אבל בעיקר על הכאב של אחים שהופרדו בכוח.
גיבור הסרט הוא יאסין מליק, שהחל את המאבק המזוין לעצמאות בגיל 16 עם כמה מחבריו. דווקא הקשמירים, עם ללא מסורת אלימה, הלכו בעקבותיו והפכו אותו למנהיג המהפכה. מליק נרדף ונתפס, נכלא ועונה. ואז ברח, החלים והחליט להעביר את תנועת המהפכה לשחרור קשמיר לפסים של הידברות. בשנים האחרונות הוכתר ביתר שאת לגיבור החזית לשחרור ג'אמו?קשמיר, וסחף אחריו מאות אלפי תושבים. בסרט הוא מתו ?עד צועד יחף מכפר לכפר, מכיכר לכיכר, וקורא לאי אלימות ולהפסקת הדיכוי הקשמירי בדרכי הידברות ושלום. התושבים מצפים לו בפרחים והנשים בסארי צבעוני. הם רוקדים ושרים ומתפללים ונושאים מצח עם טיקה לשמים ריקים מתקווה, ובכל זאת לא מפסיקים לקוות.
הסרט מציג את נופיה הקסומים של קשמיר ואת ססגוניותה כובשת הלב לצד הנוכחות הבלתי נתפשת בהיקפה של אנשי הצבא-חייל לכל שמונה תושבים; את הפיגועים שהופכים את הרחובות הירוקים?כחולים לבית מטבחיים אנושי; את ההיעלמויות המסתוריות מן הבתים והחטיפות הצבאיות של פעילים שנחשדים בהתארגנות פוליטית.
"כיום כבר לא ברור לנו בכלל אם אנחנו נאבקים על עצמאות", אומר אחד מגיבורי הסרט בכנות נוגעת ללב. "אבל בגלל שבכל הדיונים המדיניים בין הודו לפקיסטן על עתידה של קשמיר אף אחד לא שואל אותנו, אנחנו נאבקים לפחות על הנכונות של הממשלה לשתף גם נציגי קשמיר בהחלטות על הבית".
" ישבנו לארוחה עם הלוחמים של חבל קשמיר, ועל המפה הרקומה בסמל חצי הסהר המוסלמי ראיתי מגן דוד", ממשיך אלוני בהקבלה בין ישראל לקשמיר. "חשבתי שאולי זה סמל ההינדו, אבל הקשמירים אמרו לי שלפי אמונתם הם שייכים לשבטי ישראל האבודים. ולכן גם המילה קשמיר נגזרת מהמילה כשר, טהור. נקי. הם כל כך התרגשו לדבר איתי על המסורות החופפות בין הדת היהודית למוסלמית".
קבלת הדת האחרת היא אחד הסימבולים הבולטים בסרט. "העובדה שההינדו עזבו את קשמיר בגלל המהומות היא כמו חור בנשמתם של המוסלמים שנפלו קורבן לחלוקות דתיות שמנוגדות לטבע הקשמירי. הם כל כך רוצים לחזור לחיות בדו קיום. כשמאליק המוסלמי הזכיר בפניי את בודהה, הוא תמיד קרא לו האדון, ראשון המיסטיקנים, בזמן שבני הדודים שלו בטאליבן פוצצו את הפסל של בודהא. עד החלוקה, המוסלמים בקשמיר לא אכלו פרות מתוך כבוד להינדו. וזה המקום שחיפשתי שם. האמירה של המוסלמי להינדו,'בוא תחזור להיות אח שלי, בוא נקים משהו יחד, למרות הסכסוך'. הקריאה הזו שמהדהדת בסרט מבטאת את השאיפה שלי שיהודים ופלסטינים ינפצו את מיתוס השנאה הבלתי הפיכה ויתחילו תהליך תיקון".
שהייה ממושכת בקשמיר וקירוב הלבבות בין הצוות של אלוני למנהיגי תנועת החופש הניבו שבועיים של ימי צילום ממוקדים ואינטנסיביים. "לכל אורך הצילומים הרגשנו שהבולשת ההודית עוקבת אחרינו", מספר אלוני. "ולכן נאלצנו להסתיר את המצלמה עד לנקודת השיא, וכשהיא מתרחשת, בום, להפציע ולצלם. עבדנו כמו צלמי גרילה. בחשאיות. בסודיות. בניסיון נואש לא לבלוט. לאט לאט התחלנו לשים לב למעקבים ויותר גרוע, גם המרואיינים שלנו הרגישו. קבעו מקום מפגש ושינו אותו ברגע האחרון. אבל למרות הפחד, רובם שיתפו פעולה. כי הם ראו בסרט ניסיון של שישה מיליון קשמירים להגיד כן לחיים מתוך מציאות שנראית חסרת תקווה".
כשהסתיים מחזור הצילום הראשון, אלוני שב לישראל לזמן קצר ותכנן לחזור להודו לחודשי עבודה נוספים. אבל אז קיבל טלפון משגרירות הודו שבישרה לו כי נאסר עליו להיכנס לתת היבשת. "נסעתי לפגוש את שגריר הודו בישראל. מאחורי הגב שלו היתה תמונה גדולה של מהאטמה גנדי, ועל שולחנו מופז או יעלון. אמרתי לשגריר,'סוחרי נשק אתם מקבלים בכבוד, ואני, שבא להמשיך את הדרך של האיש שתלוי מאחוריך שהטיף למאבק לא אלים, לי אתם לא נותנים יותר להיכנס? עדיף כבר שתוריד את התמונה שלו מהקיר'".
בלית ברירה יצר קשר עם צוות הפקה וצילום מקומי, קישר בינם ובין נציגי התנועה לשחרור קשמיר והמשיך לביים בשידור חי, באמצעות הטלפון. הקלטות האחרונות נשלחו אליו בכמה עותקים, במטוסים נפרדים. חלק מהן הוחרם על ידי הממשל ההודי. חלק אחר הגיע בשלום כדי להשלים תמונה קשמירית חיה, שוקקת, סוערת, מלאת תאווה לחיים. במרכזה רכב ממולכד מתפוצץ מול המצלמה ומעיף בבהירות מצמררת גופות עוברי אורח מרוטשים לארבע כנפות שמים, ולעומתם ילדות יפות, שחורות שיער ועין, מחוללות בשדות פורחים בסארי צבעוני. "ככל שהודו הופכת ליותר ויותר אלימה", אומר אלוני בעצב, "כך הצבע בה הולך ופוחת".
בשנים האחרונות ביסס אלוני את מעמדו כקולנוען מוערך אך שנוי במחלוקת. אחרי שנפרד מאשתו חי במשך שנתיים בתל אביב וברמאללה לסירוגין, לצד מתנדבת הסהר האדום המתגוררת בצד הערבי. כיום הוא פועל להקמת חברה דמוקרטית ערבית?עברית שנקראת "ברית שלום" ומבוססת על אמנים ויוצרים שיקימו תרבות פלסטינית בערים הגדולות המעורבות למען תיקון, סולידריות ושוויון. "כמו שהיה פעם ייהוד הגליל, אבל ההפך".
במקביל , התפרסם לאחרונה אלוני כרב אלטרנטיבי המחתן את חבריו. "חתונה יהודית עם טקס אזרחי התחילה מאמא שלי, שהחליטה להחזיר עטרה ליושנה ולהחזיר את ניהול הטקס לידי נשים האמונות על האהבה עוד מימי קדם", הוא מתפייט. "לצערה הרב, היא לא זכתה לבת, אלא לשלושה בנים, לכן העבירה את ניהול הטקסים אליי, הצעיר, השמנמן והנשי שבהם. אני הבן של הרבעצן וההמשכיות הזו מוצאת חן בעיניי. עשיתי כמה חתונות של אנשים שמאוד קרובים לי, כמו יוסף סוויד ויעל רונן, חברים שלי שאני לומד איתם יהדות וקורא איתם טקסטים ומדרשים, למרות שיוסף הוא נוצרי פלסטיני".
איך מצליחים לחבר בין טקס חילוני לקדושה דתית?
"האסתטיקה שלי רוחנית. אני לא אוהב את החילוניות הלוחמנית שלא מזדהה עם החסד שבדת. כשאני מחתן זוגות בטקס חילוני, אני מדבר על אברהם אבינו כמי שהיתה בו מידת הכנסת אורחים שאין לה שיעור ואף פעם לא בדק אם האורחים יהודים או גרים או פלסטינים. ומצד אחר, אברהם הוא אותו אחד שגירש את ישמעאל והיה מוכן לרצוח את בנו. הוא אפילו לא התווכח על זה. זה בדיוק מה שקורה לנו פה, אנחנו מגרשים את ישמעאל ומקריבים את בנינו. בשפה הדתית יש חומרים רעים וחומרים טובים, מלאי עוצמות, ואני רוצה לפעול מתוכם. לזהות את הכוחות הדתיים, לדחות את אלו שלא נראים לי ולקרב את מה שנשאר".
למה אתה מחתן בעיקר סלבס?
"איתי טיראן ומלאני פרס הם לא רק נורא יפים ונורא מוכשרים, הם חברים טובים שלי. הוא היה השחקן הראשי בסרט'מחילות', והעבודה איתו היתה חוויה מכוננת. הוא אישיות מבריקה. אני זוכר שבא אליי לילה אחד, בשתיים לפנו בוקר. עוד לא היינו חברים. דפק על הדלת, נכנס ושאל, איפה הפסנתר? וניגן את היינה ושומאן. שאלתי, איך בחור בן 26 מכיר את היצירות האלה? והוא אמר,'תשתוק, אתה לא מבין שזה מה שדוד, הגיבור של הסרט, מרגיש כלפי אבא שלו?'".
השבוע חיתן גם את גיא מרוז ואורלי וילנאי. "בעצם הם רצו שאמא שלי תחתן אותם, בגלל שהרגישו שהם ממשיכים את דרכה בתוכנית הרדיו על זכויות האזרח שהתחילה את הקריירה שלה. לאמא לא היה כוח. אז היא באה כאורחת, ואני הבאתי את הטקסט. היה מרגש ויפה. פגשתי שם את שלומי שבן, שאני פוגש ברוב החתונות שאני עורך. אמרתי לו, בוא נצא יחד לסיבוב הופעות חתונה ".
נא להמתין לטעינת התגובות
