ירון לונדון מחייה את השפה העברית
ירון לונדון, האיש שהביא לעולם את השיר "אליעזר בן יהודה", מנסה להגן על שפתו-אהובתו מפני קהל רב של רומסים ומסרסים, ולהציע חלופות למילה "כוסית"
ואז הכוסית הכניעה אותך.
"לאט לאט המילה איבדה את המשמעות המקורית שלה. אז אני מבין היום שכוסית זה בחורה יפה. אישה יפה".
ועדיין זה נורא בעיניי.
"עדיין נורא, נכון. אני לא אומר 'כוסית', ואשמח אם גם נכדיי לא יאמרו".
אתה יודע שלשניים שנראים מצוין כמונו הן קוראות 'כוסונים'".
"הנשים גמלו לנו. החפצנו אותן והן החפיצו אותנו. בסופו של דבר ייתכן שכוסית וכוסון יהיו פשוט חלופה ליפה ויפה".
נראה לך שאנחנו מתבהמים?
"הראשון שקבע את המונח 'כוסית' הוא פשוט חזיר. אבל במשך הזמן מצאתי בזה הומור מסוים, שכחתי שזה בעצם בא מערווה".
אז מה, במקום "כוסית" ו"כוסון" היית מעדיף "ערוותן" ו"ערוותנית"?
"בדיוק. לו היינו אומרים 'ערוותן' או 'ערוותנית' זה היה נשמע טוב יותר, כי זה בשפה עתיקה".
עילת התכנסותנו היא הסדרה החדשה "לונדון פינת בן יהודה" שתעלה ביום רביעי הקרוב ב-Yes דוקו (בשיתוף עם ערוץ 10 וקרן אבי חי), ועניינה העברית העכשווית.
טבור תודעתו קשור לעברית. מילדות שמע עברית במחלצותיה. אמו, אולי כדי לעורר רגשות אשם, הייתה נוהגת לומר "כרעתי על ארבעותיי וקרצפתי את הרצפות". על אביו, השחקן בצלאל לונדון, אסרה לדבר יידיש. על הילד המילים האהובות ביותר היו "רוח" ו"סכין". את שמו, לעומת זאת, אהב פחות.
"המשמעות של 'ירון' זה 'ישיר', ומפריע לי שבנו לי עתיד של זמר. מה פתאום לשיר? לא רוצה לשיר, לא מתיישב עם האישיות שלי".
אלא ששניים מבין ארבעת פרקי "לונדון פינת בן יהודה" שראיתי, דווקא אינם זעקת לב שותת, "העברית-אייך?". לא שלונדון לא שואל את עצמו לאיזה אוקיינוס מפנה העברית את חרטומה.
"יכול להיות שהעברית תמצא את עצמה כשפה נכחדת", אמר לי, "כמין לטינית כזאת, ורק רבנים יידעו לקרוא בה". מאיר שלו אומר בסרט שאם עכשיו כ-70 אחוז מהישראלים מבינים את שפת התנ"ך, בעוד 40-50 שנה רק 30 אחוז
בינתיים - חמוש בנכדיו, כרסו בין שיניו - התגלגל לונדון בנועם בדרכים. נווד בשדות המילים. לא טרחני כאבשלום קור, לא אפוקליפטי כפרופ' משה בר-אשר, נשיא האקדמיה ללשון. בכאב מדוד, באכזבה חייכנית ואולי כדינוזאור שלא נעים לו, הוא נושא בסדרה את צער העברית המתרדדת. זאת שנאנסת במרכזים מסחריים, בפרסומות, בסטים קולנועיים, בידי האנגלית האגרסיבית.
"ילדת שעשועים שלי", הוא מנסה לפרכס את לחייה הנפולות. לפני 40 שנה כתב בבלדה "אליעזר בן יהודה": "כמו הנביאים הקנאים לשם, הוא קינא לפועל ולתואר ולשם". בסרט, בדרכו להסרת הלוט מאנדרטה לזכר בן יהודה, הוא מודה "אני קנאי לשפה העברית".
קנאים מנהלים מלחמות. מה המלחמה שלך?
"אני קנאי במובן הסנטימנטלי, הרגשי. אני מנהל את מלחמתי בדרכי המקצועית, לא מוכן לוותר לעונות חולפות, להחניף לצופים, לקוראים. יש מגישים ועיתונאים שנכנעים לכל רוח לשונית חולפת, לכל ביטוי עכשווי. אני רואה בזה פחיתות כבוד. יש לי שפה משלי, שהיא חלק מאישיותי. לא מוכן לוותר על ניקיון וצלילות".
יש אנשים שלדעתו לא מבינים וטוענים שהוא שמרן. אבל לא הם שממש מרגיזים אותו, אלא בעלי העט הצעירים, או המשימים עצמם צעירים, "שמתוך רגש נחיתות אומרים 'הנאד הנפוח הזה', 'הפלצן הזה'. כי מה החוכמה להתנפל על נמושה? אז אם אני הקטן מאיזה מקומון מתנפל על פלצנותו של ירון לונדון עשיתי מעשה גבורה. הבר שלי ימחא לי כף בערב".
כשהוא שומע את העברית מסתרסת הוא ממש סובל. "אני כל הזמן קופץ, כל הזמן רועד", הוא מתאר. מאיר שלו מתאר את התחושה הזאת כ"חריקת גיר על זכוכית". שפה שהשילה מעליה חלק ניכר מעיצוריה, הוציאה לגמלאות את תנועותיה, ויתרה על שירותיו של חיריק, הדביקה לכול סגול וגם הזמנים - "היו זמנים".
העברית היום, הוא מסביר, ויתרה למשל על שירותיו של 'נראה' בהווה. במקום 'אני סבור', נאמר 'נראה לי', אבל עם קמץ מתחת לאל"ף, כלומר לא הווה, אלא עבר. והוויתורים על צורת התבנית נוקמים בתוכן. גוזרים עילגות, כובד פה, גמגמנות, על מי שאמורים לבטא רעיונות.
גם בית המשפט העליון לא יוצא זכאי. "יש רק שופט אחד, אהרון ברק, ששפתו היא זהב פרוויים (מילון ספיר: זהב מובחר, סמל לדבר משובח - מ"ח) ואני קורא את פסקי הדין שלו כספרות. אחרים אינם שולטים בשפה".
בפרק הראשון של הסדרה שואל לונדון תיכוניסטים מה פירוש "ידע השור קונהו וחמור אבוס בעליו". והם לא מבינים כי הם לא יודעים מהו אבוס, הם לא בקיאים בתחביר התנ"כי כי הם לא יודעים של"ידע" יש כמה פירושים. "זאת אבדה נוראית, אין בכלל ספק", אומר לונדון.
זאת רק אי שליטה בשפה או אובדן צלילות מחשבתית?
"זאת כמובן שאלה. האם בכלל אפשר לחשוב ללא שפה? האם אבא אבן היה חכם גדול מפני שהתבטא נפלא? לא בטוח. אשכול, למשל, הפיק משפטים מפותלים ולא בהירים, אבל היה איש חכם מאוד. עניין נוסף הוא שבגיל 69 השמיעה שלי חדה פחות משהייתה. והצעירים מדברים מקדמת הפנים, מהמסכה, לא מבית החזה, לא מהסרעפת. ואני פשוט לא מבין מה אומרים.
לא אומרים יותר 'אהבה' כי אין הבחנה בין אל"ף לה"א, ואני לא מבין אם זה מדהים או מדים. זה מכביד עליי, דורש ממני מאמץ הבנה גדול. כשאני בבית קפה ושומע אנשים צעירים מדברים, אני צריך לחדד את האוזניים. לפעמים זה נשמע לי כמו שפה זרה".
מה עמדתך כלפי "חבל על הזמן"?
"נפלא. ראשית, הוא ביטוי עברי. יש בו צבע. על אף שהשימוש רב משמעי, אתה יכול להבין למה מתכוונים. הוא מחליף מצד אחד את ה'אוי וויי' ומצד שני את ה'פנטסטי'".
אחד הפרקים בסדרה בודק את השפה הפוליטית. כמעט כל שמות המקומות, מתברר, הומרו מערבית לעברית. אפקה הייתה שייח' מוניס, רחוב אבן גבירול היה סומייל, וקריית יובל בירושלים הייתה בית מזמיל. רק למקומות שמעלים ניחוחות חמצמצים הושאר השם הערבי.
למזבלה נשמר השם "חירייה" ובית הכלא הוא שאטה, כשממולו מתנוסס קיבוץ בית השיטה. האם ייתכן שהפנייה לשמות בעלי צליל זר נובעת מתחושה שהעברית אינה מספקת די אפשרויות? הלוא גם בתחום האהבה טוענים נגד מוגבלותה. מטיחים שאין בה גמישות, שובבות, חנחון, שהיא משוללת אותה אלסטיות ארוטית שמאפשרת לאוהבים אנגלים או צרפתים ללהטט בלשונם.
בצרפתית אתה יכול לומר לה "אוצר שלי", "מלאך שלי", "יקרה שלי". "בעברית, חוץ מ'מאמי', אין כלום", מצהירה בסדרה בצער נערת קניונים אקראית. "שפת האהבה מושפעת מהחברה הצבאית שבה אנו חיים", קובע שם הסקסולוג ד"ר דריי. "פגז, תותח, טיל, דגמתי אותה, תקעתי אותה, הרמתי אותה, עשיתי אותה. יש מטופלים שאני מזכיר להם שהם הולכים לעשות אהבה, לא מילואים".
בפרק השני יוצא לונדון לבדוק אם מילות האהבה עדיין עומדות לו. אם הוא מסוגל לכתוב בלשון עכשווית שירי כמיהה כפי שכתב לפני 35 שנה. הוא מקבל שיעור אצל תמלילן הזמר המזרחי יוסי גיספן ואצל המלחין יוני בלוך. בלוך חיבר מנגינה, לונדון מילים, והתוצאה שקטה, קטנה, מינורית, המון אירוניה עצמית.
בלוך שר: "בית קפה בצהריים, שתי מלצריות רזות/ לקוחות שוטפים עיניים/ גם בזאת וגם בזאת". ולונדון עונה לו: "ואני לוגם אספרסו/ ומביט במביטים/ ותוגה קטנה נפרשת על פניי המקומטים".
נא להמתין לטעינת התגובות
