עיתוי טלוויזיוני טוב למיליטריזם
האם "כן, המפקדת", המציגה חיילים צעירים שעוברים אילוף אגרסיבי על ידי נשים צעירות כדי להסתגל למערכת המטורפת של הצבא, היא סדרה על פמיניזם? ולמה מדאיג לראות את המילואימניקים ב"מדינה במיל'"
רפולית בפעולה צילום: מתוך "כן, המפקדת"
כמעט בבת אחת, החל שידורן של שתי סדרות תיעודיות המלוות יחידות צבאיות מבפנים (על השנייה: בקטע הבא). זה חייב להיות צירוף מקרים: סדרות כאלה מצלמים מבעוד מועד, על פני זמן רב, ושיבוצם ללוח המשדרים נעשה, בחלק מהמקרים, הרבה אחרי שהעריכה הסתיימה.
בכל מקרה, זהו צירוף מקרים שחבל להשליכו הצדה, שהרי הוא מאפשר לבנות די בקלות כמה מגדלים תיאורטיים פורחים באוויר. אפשר, למשל, למתוח קו בין התחושות אחרי מלחמת לבנון השנייה, לאלה אחרי "עופרת יצוקה", לבין ההצבעה הימנית במובהק. העם, לפי הקו הזה, רוצה עכשיו מנה גדושה ויפה של מיליטריזם ואהבת מולדת. ואת זה הוא מקבל בסדרות התעודה שלו, צירוף מקרים או לא צירוף מקרים.
"כן המפקדת" (במאי: איציק לרנר, עורך: תור בן-מיור) מעט מורכבת ממתיחת הקו הגולמנית שביצעתי בפסקה הקודמת. בשכבה החיצונית שלה, ההיא אכן טעונה ברגשות של אהבת המולדת וצה"ל. הסדרה, שעוקבת אחרי הנעשה בטירונות בחוות השומר, טירונות שעוברים חיילים מרקע בעייתי, בהחלט מספקת לא מעט רגעים של "פנינו היפות".
העם ככור היתוך, הצבא כמפלטם האחרון של צעירים שנכשלו בכל המסגרות - כל קלישאה שלא תזרקו, מתבררת פה לא כמילים ריקות, אלא כמציאות יומיומית שמושגת בסבלנות, אנושיות ומסירות אין קץ מצד הסגל שמעביר את הטירונות.
אבל זהו לא רק סיפור של חיילים שבאים מבתים הרוסים, והמפקדים המשקיענים שלהם. מכיוון שהמפקדים הם מפקדות. חיילות וקצינות, בנות 19 ו-20 ואולי קצת יותר, הן שמתזזות ופוקדות ומוציאות למסעות את הטירונים הבעייתיים. זהו חיבור נפיץ: צעירים שבאים ממקומות גבריים מאוד, מצ'ואיסטים כאלה, צעירים שראו הכל - רצח, סמים, אבות מכים - עוברים לפתע אילוף אגרסיבי כדי להסתגל למערכת המטורפת של הצבא. ודווקא ממי שבטח נתפסות בעיניהם כילדות קטנות.
הן מבצעות את המשימה בצורה מעוררת השתאות, מדובבות גם את הטיפוסים הכי עושי בעיות, הכי לא מתאימים לשירות צבאי (שאגב, מתוארים באור אמפטי מאוד בסדרה, וממש אפשר להבין את חוסר היכולת שלהם לתפוס את החוקיות חסרי ההיגיון שאליה הוכנסו בכוח).
אך האם זו סדרה על פמיניזם? אי שם, אולי בסאבטקסט עדין שבעדינים, צפייה בסדרה מעלה ספק קטן: למה השמשת בני הפריפריה לשירות בצבא צריכה להתבצע על ידי נשים? למה שתי קבוצות מקופחות משוסות זו בזו, כדי שלבסוף המנגנון הגדול, השולט, יקבל עוד חיילים טובים למכונה?
ועוד: ברור שהפרויקט, שפעם קראו לו "נערי רפול" על שם הרמטכ"ל המנוח, עושה טוב לרוב המשתתפים בו. האם דווקא הצבא הוא זה שצריך להציל נערים מחיים בשולי החברה? מדוע המדינה הותירה אותם בצד, עד שהצבא הוא זה שנזקק לקחת אחריות ולבצע זאת בעצמו?
מדור חריגים
מדינה במיל', חמישי , ערוץ 1
כמו "כן, המפקדת", גם "מדינה במיל'" מלווה יחידה צבאית יוצאת דופן. במקרה זה, פלוגת צנחנים במילואים שמתכוננת לתעסוקה מב? צעית. זהו הפסיפס המוכר - כור היתוך, פנינו היפות, שוב אותן קלישאות - שאותו אנחנו כל כך אוהבים לראות ולחשוב שכמו פעם, "כל העם צבא".
הנה היורד שמגיע אחת לשנה מחו"ל. הנה הבחור שמתנדב למרות הצרות בבית. והעצמאי שמתחנן בפני המפקד להשתחרר,
או לפחות לאחר, כי יש לו "שתי לקוחות חדשים". והנה הפן הכאילו אקטואלי: הדיון עם ותיקי הפלוגה, סביב השאלה מי בכלל עושה היום מילואים, ולמה.
הצבא לא יוצא בה טוב: המילואימניקים - שיש לזכור שהם מהווים את רוב הסד"כ - נראים נגררים מתוך אינרציה, בלי מטרת על גדולה - הם שם בעיקר בשביל החבר'ה - גם כשמדובר בחיילים עם הכי הרבה רצון לשרת. מדאיג.
נא להמתין לטעינת התגובות
