ניר בן גל וליאת דרור חוזרים לבמה

בני הזוג היו כוכבי סצנת הריקוד בארץ בשנות השמונים. אבל אז הם עזבו למצפה אקולוגי בגליל והפסיקו לרקוד. לרגל חגיגות 20 לסוזן דלל הם חוזרים לבמה. "זה מפחיד מאוד"

יונתן אסתרקין | 18/2/2009 7:05

שנים רבות הם סירבו לרקוד זה עם זו. הם אוהבים. גרים ביחד. הורים לילדים. אבל השגרה לא אפשרה להם להופיע ביחד-והם גם לא רצו. "היו לנו כמה שנים לבדוק כל אחד לבד, את העצמי שלו כרקדן וכאמן ומבצע ודרך זה לבדוק גם את הזוגיות שלנו על הבמה ומחוצה לה", אומרת הרקדנית והכוריאוגרפית ליאת דרור על "דירת שני חדרים", המופע שתעלה בקרוב עם בן זוגה הרקדן ניר בן גל.

ליאת דרור וניר בן גל צילום: ארכיון

"במיוחד כשיש ילדים משותפים וחיים ובתי ספר ותשלומים וכל מיני כאלה, אז קל לשכוח את הזוגיות היצירתית. עכשיו חזרנו לרקוד יחד וזה מפחיד מבחינתי לראות מה יקרה ואם זה יצליח", היא מוסיפה.

בני הזוג יופיעו במסגרת אירוע הפתיחה של פסטיבל "גוונים במחול" 2009, שייפתח ב-18 במארס במרכז סוזן דלל. בנוסף ל"דירת שני חדרים" שלהם, שהוצג בפסטיבל ב-1987 וזכה בפרס הראשי, יופיעו גם להקת ורטיגו, רונית זיו, ברק מרשל ורבים אחרים.

"היצירה הזאת", אומרת דרור, "עוסקת קודם כל ביכולת של הגוף להגיע למקומות רחוקים, גבוהים וחזקים ומרשימים בלי כוח. בלי להפעיל כוח ובלי שתהיה התנגדות ממולנו. בדרך כלל אנחנו צריכים שמישהו או משהו יתקיף אותנו ויפעיל עלינו כוח כדי להפעיל עליו כוח נגדי ולהגיע כך לשיא שלנו, ופה הניסיון הוא להראות שאפשר להגיע לשיא גם בלי כוח".

זה מבחינה סגנונית. ומה מבחינה תוכנית?
"הרבה פעמים באמנות יצירות מראות את האדם הקטן מול המערכת והחברה הגדולה ופה אני חושבת שניסיתי לעשות משהו הפוך. איפה האדם הקטן מתחיל וכמה עוצמה וכוח יש לו לשנות מערכות גדולות בעצמו, בלי איזה קונפליקט או דרמה. להראות שהטוב שלנו יכול לצאת בלי שיהיו אסונות מסביב".

במסגרת החיפוש אחרי עולם טוב יותר, עזבו דרור ובן גל את העיר ואת מרכז הארץ ועברו לחיות ולגדל את ילדיהם במצפה רמון, שם גם הקימו בית ספר למחול ולהקה אשר עובדת במרכז ששמו "האנגר אדמה" הממוקם בהאנגר נטוש ליד העיר, ומתמקדת בסדנאות, עבודה אקולוגית לימודי מחול, הופעות ועוד.

"זה כאילו לקחתי צעד אחורה מתוך איזה מירוץ", היא מסבירה, "שבאיזה שלב אתה כבר לא יודע מי נגד מי בתוכו ולמה אתה רץ אותו. רציתי לדעת מה הכוח שלי אישית, בלי קשר למנהלי תיאטרון,

מנהלי להקות, רקדנים, אפילו בן זוג. ובמצפה יכולתי פתאום באמת לראות את זה לרגע בלי להיות מחויבת לדברים ולאט לאט נוספה גם היכולת ליצור ולהתבטא במרחב הזה".

לא מפחיד לעבוד בתחום הזה שמתרכז בתל אביב או במרכז ולחיות בדרום? לא פחדת שישכחו אותך? "פחד זה דבר נפלא. כל תוכניות הריאליטי מנסות לעבוד על פחד. רציתי לראות אם זה באמת כל כך חשוב הפחד הזה ואם זה באמת כל כך חשוב אם יזכרו אותי או לא".

המון זמן לא רקדת, לא רק עם בן זוגך, אלא בכלל. איך היה לחזור?
"לא רקדתי המון זמן כי רציתי לבדוק מה אני יכולה לתת לאחרים. ככוריאוגרפית, כמורה, כמדריכה והייתי צריכה להתנתק מהיכולות שלי ומהגוף שלי ומהטעמים שלי וממה שאני יכולה להביא לבמה כדי להרחיב את הגבולות ולתת מקום לאחרים".

תמשיכו לרקוד ביחד?
"יש כל הזמן פלירטוט עם זה. כן רוקדים לא רוקדים, כן רוקדים לא רוקדים. זה כל הזמן נמצא שם. בינתיים זה מביא רק טוב, אבל קשה לדעת נראה איך נזרום עם זה".