תמר קינן לא חברה
תמר קינן, הבחורה היחידה בין "החברים של נאור," היא שחקנית רצינית בתיאטרון הרפרטוארי, אבל אין לה שום בעיה עם הומור נמוך. רק תנו לה "סרטי קולג' מפגרים, בדיחות הפרשות וסלפסטיק פיזי." ריאיון שמתחיל בתאונה מבדחת ומסתיים בהצהרה על אימהות: "אני פשוט צריכה להתאפק לא להתפוצץ מצחוק"
היא מרימה בתנופה את המעיל היפה שקנתה בוודאי בחנות יוקרתית בחו"ל. המעיל מסתחרר סביב כתפיה הנאות, השרוך שלו מתעופף סביב צווארה בתנופה - ופוגע לה ישר בעין! אלו, בדיוק נמרץ, היו דקותיי הראשונות בחברת השחקנית תמר קינן, בריאיון שנערך לרגל עליית העונה השנייה של התוכנית "החברים של נאור" בערוץ .10 ונדמה שזו הפתיחה המושלמת לשיחה עם מי שנמנית עם סוג הבחורות הדי נדיר בנוף הטלוויזיוני - גם כוסית וגם מצחיקה.
"העונה הזאת של החברים של נאור היא יותר מהכול," אומרת קינן על הסדרה שבה היא אישה יחידה בתוך חבורת גברים, "יותר סיפורים, יותר לוקיישנים, יותר שאפתני ומושקע בכל הכיוונים. יש שחקנים אורחים כמו איציק כהן, עמוס לביא ויגאל נאור, והדמויות מקבלות טיפה יותר עומק. לגבי הדמות שלי, הכי מגניב לי להיות אישה בין גברים, כי זה כמו להיכנס לעולם שהיה סגור בשבילך עד עכשיו. יש לנו גם הווי מחוץ לצילומים, שבמסגרתו אם מגיעה להתארח בתוכנית איזו בחורה אחרת, אז לא משנה כמה הם מפלרטטים איתה ומקרקרים סביבה, זה ברור לכולם שאני בליגה משלי."
מה סוד ההצלחה של התוכנית?
"חלק מהעניין זה שחבורה כזו הדוקה ותומכת של חברים, זה משהו שכל אחד היה רוצה שיהיה לו, אפילו ואולי בגלל שאפשר להיות קצת דביליים איתם. מעבר לזה, הלוואי שיכולתי לפצח את הסוד, הייתי עושה תוכנית בעצמי. מדהים שהקהל שצופה הוא כל כך מגוון. מצד אחד, הקהל הנורא ברנז'אי, שלא סביר שהיה קונה כרטיס לסטנד אפ של נאור, ומצד שני, קהל שמגיע להצגות בידור ואוהב את הסטנד אפ שלו."
ומי לא צופה?
"מי שלא אוהב לא מדבר איתי."
על פניו, קינן נראית הכי לא מחוברת לסוג ההומור שמיוחס לנאור ציון. היא בוגרת "ניסן נתיב," שחקנית בתיאטרון "גשר," מקשקשת בצרפתית. הוא בנה קריירה מבדיחות על אנשים מבת ים. "לפני שהכרתי את נאור והגיעה הפנייה ממנו, באמת לא ראיתי הופעות שלו," היא אומרת, "אבל אחרי שנוצר החיבור הלכתי להופעה ואין מה להגיד, היה מצחיק. יש לו המון ניסיון והמון מיומנות, והוא יודע להצחיק אנשים. בהתחלה הייתי קצת מהוססת ופלצנית, אחת שלא נעים לה לצחוק בקול רם, אבל יצאתי עם כאבים בלסת מרוב צחוק."
מה איתך, את יודעת להצחיק אנשים?
"בכלל לא חשבתי שאני מצחיקה, עד שהגעתי לשנה ג' בלימודים בסטודיו של 'ניסן נתיב.' עשיתי איזו קומדיה שביים מיקי גורביץ' והיה שם תפקיד שלא היה לו שום קשר לשום דבר שעשיתי לפני זה. שיחקתי מישהי קלולסית לגמרי, קצת אהבלה, וזה יצא נורא מצחיק. איכשהו, משם זה התחיל להתגלגל ונוצר מצב שהכי קל לי היום לשחק את הטיפוסים הנשיים האלה.
בתיאטרון 'גשר,' בתפקיד הראשון שיצא לי לעשות אחרי הלימודים, שיחקתי את נטשה מ'שלוש אחיות' של צ'כוב, שהיא סוג של אישה טיפשה ופרובינציאלית. אני לא לגמרי יודעת למה, אבל סוג הדמויות הזה נדבק אליי יותר בקלות. זה לא שאני מפחדת לשחק דמויות אחרות, אבל איכשהו הבחורות הקלולסיות זה הכי קל לי."
למה? הרי את ממש לא בחורה כזאת.
"אולי דווקא בגלל זה. לפעמים יותר קשה לשחק משהו שקרוב למי שאת מאשר להעמיד פנים שאת מאוד שונה. לא יודעת מה להגיד לך, אני פשוט מתה על הומור וכמה שיותר פשוט. סרטי קולג' מפגרים, הומור הפרשות והומור סלפסטיק פיזי - שבמסגרתו הייתה לי הזכות להשתתף באחד הפלופים הגדולים של השנים האחרונות: 'אחורי הקלעים' מאת מייקל פריין, בתיאטרון 'הקאמרי.' ההצגה נכשלה באופן מוחלט אצל הקהל, אבל אני נהניתי מכל רגע. בעיקר נהניתי מזה שהייתה שם מערכה שלמה שמתנהלת בלי מילים, רק על הומור פיזי."
איך זה מרגיש להשתתף בפלופ?
"ראיתי את ההצגה בניו יורק וכאבה לי הבטן מרוב צחוק. כששמעתי שעושים את זה בארץ ושלוהקתי לשחק דמות של בלו־נדינית שאם אתה מוריד לה נקודת איי־קיו אחת היא אמבה, שמחתי נורא. שמחתי שזה תפקיד שממש אי אפשר לזהות אותי בו, מאחורי הפאה הבלונדינית, משקפי השמש הענקיים והמחשוף המטורף - שאומנם כולו שלי, אני מודיעה בגאווה, אבל בכל זאת, אני לא נוטה ללכת עם השדיים דבוקים לגרון. לגבי העובדה שזה לא הצליח, ברור שזה היה עצוב כי אהבתי את ההצגה, האמנתי בה. מצד שני, כשאתה עובד בתיאטרון גדול כמו 'הקאמרי,' אין הרבה זמן להתאבל וישר מתחילים לעבוד על הדבר הבא."
מה הכי מצחיק אותך?
"שני סוגי הומור נורא מצחיקים אותי. הראשון, זה הומור פיזי. כל הקטעים ב'יו טיוב' של אנשים נופלים על התחת, ילדים נכנסים עם הראש בקיר - זה גומר אותי. אני יודעת שזה מפגר, אבל אני לא מסוגלת להתאפק. הסוג השני זה הומור שחור. בבדיחות שואה, למשל, אני חזקה מאוד."
לכי על זה.
"אז תפסיק את ההקלטה."
קינן, ילידת ,1976 היא בתו של האמן והמוזי־קאי רפי קינן ואחותה של דפנה קינן, סולנית להקת '"דפנה והעוגיות." היא נשואה לבמאי הקולנוע איתן ענר ולפני כשנתיים ילדה את בנה הבכור, אורי. זמן קצר לאחר הלידה, כבר חזרה לבמה. למרות שבאמתחתה גם תפקידים דרמטיים רבים, היא התקבעה בתודעה כשחקנית של קומדיות ובישראל, בה קיים מתח תמידי בין מה שנתפס כתרבות גבוהה לבין מה שנתפס כתרבות עממית, לרוב מתויגות הקומדיות בקטגוריה השנייה.
לקינן אין שום בעיה עם הקיטלּוג הזה. "ברור שלעשות קומדיות, שהן לא תמיד שיא העומק גם בטלוויזיה וגם בתיאטרון, זה סוג של מס. זה מה שמאפשר לעשות מדי פעם דברים עמוקים," היא אומרת. "אם כי לקומדיות הקלילות והמסחריות יותר בפירוש יש מקום, עובדה שאנשים רוצים לראות אותן. נכון שהייתי מעדיפה שבארץ תהיה חלוקה יותר ברורה בין תיאטרון רפרטוארי שעושה דברים עמוקים ומורכבים, לבין תיאטרון פרטי שעושה דברים מסחריים יותר. כשחקנית, הייתי רוצה להיות שייכת לתיאטרון העמוק יותר, אבל זה המצב."
זה מה שהיית רוצה, למרות הצלחתך בז'אנר הקומדיות?
"גם קומדיות יכולות להיות עמוקות. אני מחליפה את מירב גרובר בהצגה 'הרטיטי את לבי' וזה תענוג. זו הצגה שיש בה המון צחוק, בכל זאת, חנוך לוין. מצד שני, יש בה רגעים נורא כואבים. וזה בדיוק התיאטרון שחלמתי עליו כשהלכתי ללמוד משחק - משהו שגם מרחיב וגם מכווץ את הלב."
ואם כבר כיווצי לב, זכור לי רגע כזה בדיוק, שקשור בקינן. בהצגה "שמנה" בתיאטרון "הקאמרי," העוסקת בשאלות של דימוי גוף מול מוסכמות החברה, גילמה קינן בחורה המצויה במאבק בלתי פוסק עם גופה וחיה בדיאטות נצחיות. במציאות, קינן רחוקה מלהיות שמנה ולמרות זאת, בסיום ההצגה, כשקינן השתחוותה לקהל כשהיא לבושה בבגד הים אותו לבשה בתמונה האחרונה - היא הכניסה את הבטן בתנועה בלתי רצונית, מכמירת לב ומקסימה.
"נו ברור שהכנסתי," היא צועקת עליי, "הלוואי שהיינו חיים בעולם שבו הייתי מרגישה שאני לא צריכה להכניס את הבטן, אבל אנחנו לא - אז אני מכניסה. יש דברים שאי אפשר להילחם בהם. אני אישה, על במה, בבגד ים - אני אכניס את הבטן. אני לא חושבת שיש אישה נורמלית בעולם שלא תעשה את זה. חוץ מגלית גוטמן, אבל היא לא אישה נורמלית. ראיתי אותה פעם מטיילת עם הילד שלה בשדרות רוטשילד. שתינו ילדנו בערך באותו זמן והיא נראתה מדהים. וזה בעודי נאבקת בכל קילו שעליתי בהיריון. מאוד מתסכל. לפני שזיהיתי את הפנים, זיהיתי רק גוף ועגלה של תינוק, ואמרתי לעצמי: 'אני חייבת לדעת מי זאת הבת זונה הזאת שיש לה כזה גוף אחרי לידה!' וכמובן שכשהיא הסתובבה הבנתי שמי זו, אם לא גלית גוטמן."
ומה דעתך על ניתוחים פלסטיים?
"למרבה השמחה, כרגע לפחות זה לא מעניין אותי. אולי בעתיד אגיע לשם, אני לא פוסלת קטגורית. אני לא בת ,17 ילדתי ילד, יש לי שערות לבנות פה ושם, אין לי שום בעיה עם הזמן שעובר. הייתי מאוד שמחה לראות בחורות שנראות רגיל, כמוני, יותר שלמות ושמחות עם הגוף שלהן."
איך את מסכמת את חוויית ההורות?
"במקרה שלי, מדובר בעיקר בלהתאפק לא להיקרע מצחוק. אורי בן שנתיים, וזה הגיל שבו ילדים מבינים שהם ישות עצמאית ושיש דברים שהם יכולים לעשות, לשנות ולדרוש - אז הוא בודק גבולות. בכל הקטעים האלה אני פשוט צריכה להתאפק לא להתפוצץ מצחוק."
בגיל שנתיים נשכבים על הרצפה בסופרמרקט וצורחים, לא?
"כן, אבל אורי ילד נורא זהיר, אז גם את זה הוא עושה נורא מצחיק. הוא מתיישב בזהירות, רואה שאין שום דבר שיכול לסכן אותו או את ניקיון מכנסיו, ואז, בשיא הזהירות, מתחיל לצעוק."
נא להמתין לטעינת התגובות
