הסופר העיראקי שהתאהב בנו
הסופר נג'ם ואלי נהנה לשחוט את הפרות הקדושות של העולם הערבי. פעם הוא חובט במנהיגים היהירים והמושחתים, פעם מותח ביקורת על האיסלאם הקיצוני והטרור, ופעם לא מהסס לכתוב על בגידות ומין. עכשיו העז לעבור על הטאבו הגדול מכולם: הוא ביקר בישראל, נהנה מכל רגע-וכתב על זה ספר שבו הוא מציע לערבים ללמוד קצת מהשכנים השנואים שלהם
מאז, כל פעם שהתגעגענו לרופא טוב, הזכרנו את ד"ר דאוד גבאי". הילד הצמא לערק בגר והפך לסופר ידוע. הוא העתיק את חייו לגרמניה, ומשם החל לפתח חיבה מיוחדת לישראל וליהודים. באופן טבעי, לא שכח את הרופא היהודי. לפני כשנתיים, כשה ?גיע לראשונה לישראל, קיווה לפגוש אותו ולשמוע ממנו את סיפור הצלתו. למרבה האכזבה, התבשר כי ד"ר גבאי עקר מעיראק ללונדון ונפטר שם לפני יותר משלושה עשורים. "הייתי שמח לפגוש את צאצאיו ולספר להם מיהו אביהם. הוא היה זיי אללה (כמו אלוהים). כל עיראק הכירה אותו. היה הרופא של ראש הממשלה, עבד אל?כרים קאסם".
שמו של גבאי המנוח מתנוסס בהקדשה לספרו הטרי של ואלי (52), "מסע אל לב האויב" (ספריית הפועלים) שיצא לאור בעברית בתרגומה של מיכל סלע. הספר הוא יומן מסע, המתאר את אוסף חוויותיו של ואלי בשני ביקורים שערך כאן לפני שנתיים. ואלי ביקר בחיפה, בקיסריה, אכל חומוס אצל אבו שוכרי באבו גוש, פגש לבנונים אנשי צד"ל, התרגש לישון במיטתה (הפנויה) של חיילת צה"ל אצל מארחיו בקיבוץ מזרע, וכמעט קיפח את חייו תחת גלגליה של משאית בשבילי רמת הגולן.
התוצאה מלמדת מעל לכל ספק כי הנוסע התאהב ביעד נסיעתו. "זו הפעם הראשונה שסופר עיראקי כותב באופן חיובי על ישראל בעקבות ביקור פה", אומר סמי מיכאל, ידידו של ואלי. "מבחינתי, החידוש החשוב ביותר בספר הוא העיסוק בקיומן של קהילות יהודיות בעולם הערבי לפני 48' על ההשפעה הרבה שלהן על המציאות בארצות ערב, במיוחד בעיראק ובמצרים. עד היום סופרים ערבים לא עסקו בזה, ומבחינה זו, נג'ם שבר טאבו".
לפלסטינים, כולל ערביי ישראל, הוא לועג על הסכסכנות הבלתי נגמרת. את יאסר ערפאת, סמלו של המאבק הפלסטיני, הוא מאשים באגוצנטריות, ואת הפת"ח מתאר כ"כנופיה של גברים שקיבלו שוחד". ואלי סולד מפיגועי ההתאבדות ואינו מסתיר זאת. על הנאדי ג'רדאת, המפגעת שרצחה 21 ישראלים במסעדת "מקסים" בחיפה, הוא כותב כי טרם מותה זעקה "אללה אכבר", כאילו היתה אחוזה אורגזמה פראית. את החשבון הנוקב ביותר הוא סוגר עם המשכילים הערביים, שכל אחד מהם הוא מאשים ביוהרה, "כאילו הוא עצמו המציא את הפניצילין".
"הם מפיצים בורות, פיגור, שנאה וגזענות ברוב העיתונים בערבית", כותב ואלי, "זאת כנראה הדרך הנוחה ביותר לכסות על כישלון אישי, על פיגור לאומי ועל ריק תרבותי המרקיב בתודעתם".
בחרפותיו וגידופיו כלפי עמיתיו שובר הסופר יליד עיראק את הקודים הנקוטים בעולם הערבי לגבי כתיבה ביקורתית. אינטלקטואל ערבי, הרוחש טינה לערפאת, לעולם לא יכנה אותו "דיקטטור רב?און", אלא ישתמש בביטויים רכים יותר. הוא לא ידביק למתאבדת פלסטינית תיאור ארוטי רגע לפני מותה. הוא יחשוש לבקר בישראל, אף אם יהיה מצויד בדרכון אירופי, שמא יוחרם בקרב קהל קוראיו. ואם ינחת כאן בכל זאת, יעשה הכל כדי שהדבר יתבצע בחשאי. נג' ם ואלי נהג להפך. הוא ביקר בארץ האויב-ורץ לספר לחבר'ה.
"לאחר שובי הביתה", מספר ואלי על מסעו, "התקשר אליי עורך מדור הספרות והאמנות בעיתון'אל?חיאת', כדי לברר אם נכונה השמועה שביקרתי בישראל. להפתעתי, הוא ביקש ממני לכתוב על הביקור. סיפרתי לו על כנסיית הקבר והוא ענה:'אני מקנא בך, נג'ם. אני כל כך רוצה לבקר שם יום אחד. זו המשאלה הכי גדולה שלי'".
"מסע אל לב האויב" יוצא לאור 15 שנה לאחר שיוצר
שניהם, המצרי והעיראקי, חיברו כתב ביקורת מושחז נגד הערבים. סאלם בחן את ישראל דרך סיפורו הקטן, האנושי, של האיש ברחוב. אצל ואלי יש הרבה מאוד פוליטיקה. סאלם חזר למצרים, ושילם בכיסו. הוא הוקע, הושמץ ונבעט מאגודת הסופרים המצרית. עד לשנים האחרונות, התקשה למצוא עיתונים שיסכימו להתהדר במאמריו, מהם התפרנס שנים ארוכות קודם. לואלי גם קל יותר. הוא חזר לחיקו החמים של המערב, ואולי אף ישלשל לכיסו מעט כספי תמלוגים.
אתה חצית קווים אדומים. הקורא הערבי מתקשה לקבל ביקורת מושחזת כמו שלך. אנשים יאטמו את האוזניים ואתה תפסיד.
"נכון שלעתים האוזן נאטמת, אבל אני רוצה לטלטל את הנרדמים. הקורא הערבי זקוק לטיפול בהלם. צריך לחשוף את הצביעות של שליטים ואנשי רוח. עדיין יש יותר מדי סופרים אופורטוניסטים, שקופצים מוועידה לוועידה, משמיעים סיסמאות מהפכניות, משרתים את אדוניהם, אבל בוגדים בקוראים שלהם. מצד שני, גדל היום דור צעיר של סופרים ערבים, שפיתח תפישה ליברלית. אני פוגש אותם בוועידות, מקבל מהם מיילים, קורא את היצירות שלהם, ומתעודד מאוד".
אין לך ביקורת עלינו?
"בוודאי שיש לי, אבל את זה אשאיר לספר אחר. שאלו אותי מה אני חושב על פעולות הצבא הישראלי בעזה. אמרתי שאני מותיר זאת לאינטלקטואלים הישראלים. תפקידו של כותב ערבי הוא לבקר את הערבים, לא את היהודים. הכי קל לכתוב נגד ישראל, במיוחד בעיתונות הערבית, אבל זו לא גבורה. קשה הרבה יותר להציג את ערוותם של המשטרים שלנו, וזה תפקידי".
מה כאן הרשים אותך במיוחד?
"ההצלחה שלכם, אזרחים מתרבויות שונות, לבנות מדינה דמוקרטית בתוך 60 שנה, וזאת למרות המלחמות והסכסוכים. לנו בעיראק יש היסטוריה של יותר מ-5,000 שנה , ועדיין לא הצלחנו לבנות מדינה מתוקנת".
נג'ם ואלי נולד בבצרה למשפחה ממוצא שיעי. אביו היה מכונאי ואמו עקרת בית, והשניים חינכו את שבעת ילדיהם, שני בנים וחמש בנות, באווירה חילונית. לשואלים למוצאו, הוא משיב "שוני", שיעי וסוני, ללמדך שההשתייכות העדתית אינה משחקת אצלו תפקיד. כשהיה פעוט, עקרה המשפחה לעיר הולדתה של האם, עמארה. עיראק של שנות החמישים והשישים, בניגוד למצרים, לא חינכה את בניה לשנאת ישראל, אבל חוללה בלבם סולידריות לסבל הפלסטיני.
"ציפו מאיתנו לדבר רבות על הנכבה", מספר ואלי, "האווירה היתה כזו, שאם המורה שאל אותך בפתח השנה, מה עשית בחופשת הקיץ, מצופה ממך שתשיב לו בסיפור הולם. אני זוכר שאחד התלמידים סיפר, כי יצא עם סבו לבית קפה, ובעודם יושבים יחד, התקרבה אליהם קבצנית.
"'שאלתי את סבא', סיפר הילד, 'מדוע היא מקבצת נדבות? סבא ענה, זו פליטה פלסטינית, היהודים כבשו את ארצה וגירשו אותה'. כשהייתי בכיתה ח', הועמדו לדין 31 יהודים באשמת מגע עם הציונות. אני זוכר שהמורה לאנגלית אמר לנו,'על כל יהודי שנתלה, תקבלו 10 נקודות בציון'. כך למדנו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא כל המורים נרתמו לכך, וכמובן שזה לא היה חלק מתוכנית הלימודים הרשמית".
כבר מגיל צעיר גילה הנער המתולתל אהבה לכתיבה. בגיל 15 פרסם את הכתבה הראשונה בחייו מעל דפיו של היומון המרקסיסטי "טריק א-שעב" (דרך העם). הכתבה עסקה במנקי הרחובות, ה"כראכה", על שמו של ה"כרכ", המטאטא הגס שהיה כלי עבודתם.
השנה היתה 69', ואת תפקידו של סגן הנשיא תפס אחד, סדאם חוסיין. בתוך שנים מעטות שקע סדאם, האיש החזק בצמרת, בעיצומו של מסע רדיפות נגד כל מי שאינו תומך הבעת', בהם גם קומוניסטים. הוא הוציא רבים מהם להורג וסגר את עיתוניהם. ואלי, כבר בן 18, נאלץ לחפש לו עיתון אחר. הוא עקר לעיר הבירה והחל את לימודיו בחוג לספרות גרמנית באוניברסיטת בגדד. בעיר הגדולה עבד תקופה קצרה ברדיו הממשלתי ובעיתון שהוציאה התחנה לאור, אבל מהר מאוד החל לחוש את החנק האינטלקטואלי.
"כל מי שלא היה בעת'י, סולק", הוא מספר, "הסיפורים שכתבתי פורסמו בקושי, או הוחזרו אלי בלי שפורסמו, כי עסקו בשבירה של טאבואים. כתבתי על המיליטריזם המוגזם, על סקס, על דת. אחת מגיבורות הסיפור שלי היתה אלמנה שנמשכה לגבר. רציתי לכתוב שהיא אלמנתו של גנרל, אבל לא יכולתי. אסור היה לכתוב על נערה שאיבדה את בתוליה לפני הנישואים, וגם לא על חייל שיוצא למלחמת הצפון (נגד הכורדים-ג'"ח) כשהוא מפוחד. ציפו ממני להלל אותו".
כשהגיע ללשכת הגיוס כבר הכירו אותו קציני המיון כסופר הצעיר והבעייתי. "הכינו עליי תיק על אחזקת נשק, ודרשו שאודה באשמה", הוא מספר וצוחק, "ככה זה במשטר דיקטטורי. כל הזמן בודים האשמות על אחרים. הבעיה היא שאינך יכול לצחוק אפילו, כי הקצין אומר לך,'מה, אתה צוחק על סדאם?' שלחו אותי לשישה שבועות בכלא, ומשם היישר ליחידה.
במשך 23 חודשים שירתתי בבגדד, בבצרה, בחילה, בכורדיסטן. בגלל שהוגדרתי כבחור בעייתי, לא הרשו לי להחזיק נשק. התפקיד שלי היה חפר קאעה (תורן לילה), זה ששומר על שנתם של החיילים באולם השינה. אצלנו בחטיבה לא שאלו אם אתה בעת'י, אלא אם אתה חפר קאעה. היה ברור לכולם שמי שהוא תורן לילה, איננו תומך הבעת'".
ואלי נזכר, כי הרודנות בשכבה האינטלקטואלית הגיעה לשיאה במערכת קאדסיה, הכינוי שהעניק סדאם למלחמה נגד איראן. "לכותב היו אז שתי אופציות-לשתוק או לעזוב את המדינה. אם פתח את פיו ואמר מה שרצה, היה מוצא את דרכו אל מתחת לאדמה. אחרי כמה שנים, גם זה לא הספיק. מי ששתק, שליחי הבעת' התלוננו בפניו שכך נוהגים מתנגדי משטר, ותבעו ממנו לשבח את השליט. אני לא רציתי להיות גיבור מצד אחד, ולא משרתו של השלטון מצד שני. רציתי לצאת ולכתוב כאוות נפשי בחו"ל.
שישה חודשים אחרי שהסתיימה המלחמה, לקחתי את האוטובוס לזאחו, המשכתי לטורקיה, וממנה לגרמניה. הייתי בן 24 והשארתי את המשפחה מאחור. השנה היתה 88', ורק ב-2004 חזרתי אליהם לביקור ראשון".
שמונה שנים אחר כך, פגש נג'ם ואלי את אינעאם בטאט, שחקנית וזמרת מפורסמת, שגלתה מעיראק לאחר ששליחי הבעת' תהו בפניה, מדוע איננה שרה לכבודו של הראיס. בשנת 2000 נישאו, והם חיים כיום בברלין ויוצרים כל אחד בדרכו. בטאט, כיום ואלי, היתה לאישה הראשונה מבין הזמרות בעולם הערבי, המלחינה את שיריה בעצמה.
"הגלות היא ביתי. אני גולה נצחי", הוא מספר בהשלמה, "הגלות נותנת לאדם חירות. אני חושב שזה מאיר את היצירה. אם תחזור להיסטוריה, תמצא שכל ההישגים הספרותיים והאמנותיים נוצרו בגלות. הדתות המונותאיסטיות, הנביאים, כולם פעלו בגלות. משה במצרים. ישו חי חלק משנותיו בגלות. מוחמד גלה לאל?מדינה. גם הפוליטיקאים הגדולים באו מחוץ למולדת. תראה את לנין, חומייני, וכמובן אלה שלכם. בן-גוריון נולד בישראל?".
בפולין.
"אתה רואה. איני מייעץ לאיש לגלות מארצו, אבל טוב לסופר ואמן לכתוב, לצייר, לפסל ולחיות כאילו הוא בגלות. לכן אני אומר שהגלות היא המולדת שלי".
"כל ספריי אסורים להפצה בסעודיה, בגלל העיסוק במין, והעיסוק בדת, שנראה להם כפירה", מספר ואלי בחיוך, "את'סיפורי מסבאת מכה' סירב המו"ל בביירות להוציא לאור, כי הוא טען שזה מבזה את העיר הקדושה. אמרתי לו, שמדובר בכלל בקפה בבגדד. הוא לא השתכנע, ולבסוף התפשרנו על'מסבאת אל-מדינה' (מילה בערבית שפירושה "העיר" אבל גם שמה של העיר השנייה בקדושתה למוסלמים-ג'"ח) ".
סמי מיכאל אומר, שכתיבתו של ואלי מזכירה לו את ההומור היהודי המריר. "זו כתיבה מודרנית, שניכרת בה השפעתה של הספרות האירופית, ובפרט הגרמנית. נראה שהוא הפנים את עוצמתה של הפרוזה האירופית בכתיבתו הערבית, יותר מכל סופר עיראקי אחר שאני מכיר", אומר מיכאל. "הוא אינו מביט על עיראק מבעד לצעיף רומנטי, כשם שסופרים מהגרים רבים נוטים לעשות. כתיבתו משקפת גישה חילונית כנגד הזרם הדתי הסוחף את המזרח התיכון".
מיכאל ועמיתו העיראקי הכירו לפני כשנתיים וחצי בכנס בינלאומי על יצירתו של הסופר הישראלי, שנערך באוניברסיטת סטנפורד. ואלי נשא הרצאה על הרומן "ויקטוריה", שאותה קרא בגרמנית. להפתעתו של מיכאל סיפר ואלי, כי הרומן שינה את חייו והשפיע עליו עמוקות, מאחר ששפך אור על תקופה חשובה בעברה של עיראק, העוסקת ביהודי הארץ, ולא נמצא לו הד ביצירה העיראקית.
מיכאל, מצידו, סבור כי "תל אל?לחם", שטרם ראה אור בעברית, הוא רומן חשוב, ומביע צער על כך שנחשף לו לאחר שהשלים את כתיבת הרומן האחרון והמצליח שלו, "עאידה", שיצא לאור לפני כחצי שנה.
ברב שיח בהשתתפותו, שהתקיים לאחרונה ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים, סיפר ואלי לקהל השומעים, כי חלומו הוא להוציא לאור בעיראק את יומן המסע לישראל.
"ניסיתי למצוא מפיץ במדינות ערב, אולם הדבר אינו קל", סיפר בפרץ של חולמנות, "החלטתי שאני רוצה לפרסמו לא בקהיר ולא בביירות, אלא בבגדאד. הלכתי עם הפרובוקציה עד הסוף, ולפני כחודש פניתי למשרד התרבות העיראקי. כתבתי שסדאם כבר איננו, ואנו מצויים בשלב של דמוקרטיה חדשה. כתבתי זאת מעומק לבי, ואני מצפה שמשרד התרבות ירים את הכפפה".
אתה באמת חושב שהם יילכו על זה? קצת נאיבי. לא מתאים לך.
"זה לא חשוב. אם ייתנו לי תשובה חיובית, זו תהיה מהפכה. אם יסרבו, לא הפסדתי דבר".
הערב ירד על תל אביב, השבת עמדה בפתח, ובבית הקפה התמעטו האורחים. ואלי התוודה, כי השבוע שבילה כאן הפעם איפשר לו לברוח מהכפור של ברלין לקיץ הישראלי. אין צורך לתקן אותו. הרי מדובר בסופר, ובידיו החירות לקרוא גם לשמש ירח. שעת בין הערביים של ערב שבת מספקת אווירה מלנכולית לחלומות בהקיץ. זה בדיוק המועד לשאול אינטלקטואל עיראקי לדעתו על סיכויי השלום עם לישראל.
"אני חושב שיש לכך קרקע פורייה", השיב, "בעיתונות העיראקית כיום, ישראל איננה נתפסת כאויב. גם בספרות מתייחסים לישראל בעניין. לעיראקי הממוצע אין בעיה ביחסים עם ישראל. אם מישהו ישמע את השאלה הזו, הוא יחשוב שהיא מאוד נאיבית, אבל כל החלומות נולדו מרעיון תמים".
נא להמתין לטעינת התגובות
