איך פגשתי את ג'וש רדנור
אתם אולי לא יודעים, אבל ג'וש רדנור הוא הכוכב הראשי של "איך פגשתי את אמא", שחוזרת לעונה רביעית. כן, האיש שמגלם את טד מוזבי אולי חוסה בצלו של ניל פטריק האריס ("אני לא חושב שהייתי יכול להיות טוב בתפקיד של בארני"), אבל היי - לפחות מזהים אותו בהודו. ראיון
אז אמנם השיחה שלי עם רדנור היתה קצרה יותר מאלה שבפרק ממוצע בסדרה שלו (ועם הרבה פחות פאנץ' ליינז), אבל גם בטווח מוגבל כזה הספקתי להבחין שהוא לוקה באותה הפכפכות אישיותית ע"ש הארכיטקט. רוב הזמן הוא מוזבי קלאסי, חביב, מנומס ולא מזיק, אבל אז לרגע אחד הוא אדיש, לאחר מכן עוקצני ולשנייה קצת מנותק. לא משהו שהיה גורם לי להקים אתר בשם Ted Mosby is a jerk.com, אבל בכל זאת.
ואז פתאום נפלטה לו יציאה צנונית, כזו שהיתה גורמת אפילו למוזבי לתלות את עצמו מהעניבה שבארני הקיא עליה בפסקה הקודמת, אבל לזה נגיע עוד מעט. "לפעמים נוצרת הרגשה שטד הוא שתי דמויות שונות", מסכים רדנור. "יוצרי הסדרה כותבים אותו בטווח נורא גדול, ולפעמים קצת קשה לגשר על הפער".
איך אתה מתמודד עם זה?
"אני פשוט מנסה לשחק באופן מלא את מה שכתבו לי. הייתי רוצה לראות אותו חוזר לאספקט הרומנטי והאופטימי שלו, שראינו בעונות הראשונות. אני חושב שזה הולך לקרות במידה מסוימת בעונה החמישית (שצפויה להתחיל להצטלם בקיץ - ש.א)".
לדעתי בעונות הראשונות הוא היה יותר מדי חביב. קצת פרווה.
"אהממ, אני חושב שטד הוא פשוט בחור נחמד. לפעמים אני מקווה שהוא היה מרחיב את הפרספקטיבה שלו על דברים, אבל אין מה לעשות, זו קומדיה של 22 דקות בטלוויזיה".
הוא דומה לך באיזושהי צורה?
"האמת היא שאני מרגיש שטד הרבה יותר קרוב למי שהייתי לפני עשר שנים. אני לא שותה אלכוהול בכמויות כאלה, אבל פעם כן הייתי. ובעיקר אני חושב שהדאגות של טד בחיים יותר קטנות משלי. הוא ממש רוצה לפגוש את הבחורה הנכונה ושתהיה לו קריירה טובה ולהתמסד, ואין בזה שום דבר רע. אני נוטה לדאוג מדברים יותר גדולים ורציניים, למשל מה אנחנו הולכים לעשות לגבי כל בקבוקי הפלסטיק האלה".
לא שיש לי משהו נגד איכות הסביבה, אבל מבינים למה התכוונתי?
בימים אלה ממש עולה כאן ב־yes stars Comedy העונה הרביעית של "איך פגשתי את אמא", שבארה"ב מתקרבת לסיום. הפרק הראשון בינוני לחלוטין, אבל אחריו מגיעים כמה מצוינים, ולגמרי שווה להחזיק מעמד. העונה הקודמת נסגרה בסוג של קליף-האנגר: "האם סטלה הנודניקית תסכים להצעת הנישואים של טד וניאלץ לסבול אותה לנצח?". העניינים מתבהרים כבר בפרקים הראשונים. גם עלילת "בארני אוהב את רובין" - שגרמה למעריצי הסדרה לשטוף את הפורומים בטוקבקים זועמים על כך שהכותבים הפכו את בארני לטד - מבליחה פה ושם בעונה, אבל דועכת די מהר.
שאלת "מי האמא" המעיקה ממשיכה להטריד אותנו גם בעונה הנוכחית - הרי לא באמת חשבתם שתקבלו תשובה כל כך מהר, כשהסדרה חתמה על דיל עם סי.בי.אס לעוד שלוש עונות. בשבועות האחרונים החלו לצוץ ספקולציות אינטרנטיות שלפיהן סיום העונה הרביעית יביא עמו תשובות מהזן המשמעותי. "בסוף העונה הזו
"אני לא יודע כמה מספק זה הולך להיות", מהסס רדנור ומבהיר סופית שלא מומלץ לצפות ליותר מדי. "יעלו כמה רמזים, אבל נראה שדברים פשוט יהיו יותר בפוקוס בעונה החמישית. טד עובר כמה שינויי קריירה שנראים הרסניים עבורו, אבל בסופו של דבר מכוונים אותו לגורל שלו, אם את רוצה לראות את זה ככה. כבר צילמנו את הפרק האחרון לעונה, למרות שאנחנו עדיין מצלמים את העונה עצמה. אני לא יודע אם את יודעת, אבל היו לנו כמה הריונות השנה".
כן, כל הנציגות הנשית בקאסט.
"בגלל זה צילמנו את פרק הסיום מוקדם, כי אליסון האניגן לוקחת חופש לכמה פרקים כדי ללדת".
תירוץ גרוע. אגב, כל הרמזים האלה הם לא במקרה סימן שסוף הסדרה מתקרב?
"זה תמיד היה האתגר, לגרום לאנשים להמשיך לצפות בזמן ששומרים את התעלומה. אולי לא תעלומה, אלא יותר פאזל שבו מבררים איך החלקים מתאימים. הבחור הצעיר הזה אולי קצת מבולבל לגבי מה שקורה, אבל בסופו של דבר הכל מוצג מהפרספקטיבה של אדם מבוגר שמסתכל לאחור ויודע שהכל נגמר באופן מושלם. הבעיה היא שאם אתה חושף מי האישה הזו ואיך הוא פגש אותה מוקדם מדי, אתה מאבד מהמתח ומהמסתורין, ואני חושב שזה משהו שהכותבים עדיין משחקים עליו, אז אני לא ממש יודע".
לדעתי גם אם הייתי יודעת מי האמא הסדרה היתה יכולה להימשך.
"נכון, היא עובדת גם כסתם קבוצה של חברים שעוברים תקופה מסוימת בחייהם. אחד הדברים שאני אוהב בסדרה זה שהיא עוסקת בנוסטלגיה. זו הפרספקטיבה המבוגרת שמסתכלת על עצמה בגיל צעיר ולא מגובש, והכותבים מצאו דרכים נהדרות לשחק עם זמן, זיכרון ודברים כאלה".
עוד כמה זמן לדעתך אפשר למשוך את המסתורין בלי שהצופים יתייאשו?
"אני לא יודע, נדמה שיש קבוצה גדולה של מעריצים שקצת אובססיביים לגבי שאלת האמא, ויש מעריצים אחרים שפשוט נהנים מהסדרה. אני תמיד במחנה שאומר לאנשים 'פשוט תיהנו מהסדרה'. כמו שאמרת, יש דברים אחרים ליהנות מהם מעבר לתעלומה המרכזית של מי האישה הזו שהוא יגמור איתה".
כל שחקנית שמגיעה לתפקיד אורח מיד נחשדת כאמא פוטנציאלית.
"האמת שכן, ואולי הפרק האחרון של הסדרה יהיה כמו הפרק האחרון של 'סיינפלד', שבו הביאו את כל הכוכבים האורחים מכל העונות לסצנה אחרונה. אולי תהיה לנו תהלוכה של נשים שיגרמו לטד להשתגע. היתה לנו בדיחה בעונה הראשונה בפרק חג ההודיה - טד מסיים את הערב בשיחה עם חשפנית, ואז רואים אותו אומר לילדים שלו 'וזה, ילדים, הסיפור על איך פגשתי את אמא שלכם. לא, לא, אני רק צוחק'".
אתה והשחקנים האחרים יודעים מי האמא?
"למען האמת אני לא יודע אם הכותבים יודעים. לפעמים התוכניות שלהם משתבשות. למשל שרה צ'וק, שגילמה את סטלה, שהיתה מאורסת לטד. הם רצו שהיא תישאר בסדרה עוד קצת, אבל היה לה חוזה עם איי.בי.סי כי היא משתתפת ב'סקראבס', והם פשוט לא נתנו לה לקחת עוד זמן חופשי כדי לצלם אצלנו. בסופו של דבר הם כתבו בזריזות ובחיפזון עלילה שבה היא חוזרת לבעלה לשעבר, ואני לא בטוח שזה מה שהם מלכתחילה רצו לעשות. הם היו עם הגב לקיר.
אולי זה היה אמור להיגמר אחרת, אני לא באמת יודע. אני חושב שכמו שלטד הצעיר אין מושג מה הולך לקרות בחיים שלו, ככה הם גם כותבים את הסדרה. לדעתי זה שהכותבים מבולבלים כמו טד מוזבי הצעיר רק מעניק לסדרה ספונטניות וכנות".
זה כמו ב"אבודים", אפשר רק לקוות שמישהו יודע לאן הכל הולך.
"אני חושב שהם כן כותבים לקראת משהו, שהם יודעים איך הסדרה הזו מסתיימת. השאלה היא איך להגיע לשם".
אני שמחתי שסטלה היא לא האמא.
"באמת? אני ממש נהניתי לעבוד עם שרה. לא חשבת שהיא האישה הנכונה לבחור שלך טד מוזבי?"
מגיע לו יותר.
"הו, תודה לך".
עבור רדנור, 34, הג'וב ב"איך פגשתי את אמא" הוא התפקיד הטלוויזיוני הראשי הראשון, אם אתם לא מחשיבים כמה פיילוטים כושלים שלא הגיעו לשידור וכמה הופעות אורח. לפני כן הוא כיכב בעיקר על הבמה ואף ירש את התפקיד של ג'ייסון ביגס ב"הבוגר" גרסת ברודוויי, לצד קתלין טרנר ואלישה סילברסטון.
אנקדוטה מסעירה נוספת מהביוגרפיה שלו היא שאת שנות ילדותו באוהיו העביר בבית ספר יהודי בשם Columbus Torah Academy, ושבחודשים האחרונים הוא יוצא עם לינדזי פרייס, כוכבת "ליפסטיק" (ובעברה גם ג'נט ב"בוורלי"). תחליטו אתם מה יותר חשוב.
כשאני מנסה לברר איך עוברת עליו חוויית הכוכבות בסדרת טלוויזיה מצליחה, ג'וש מאבד את הריכוז. "אממ, קשה לי לומר כי... אמממ...", הוא מתחיל לפתע למלמל. "אוי, רגע, אני חושב שאני מקבל דו"ח. רגע, מה היתה השאלה? איך זה היה?".
אהה.
"זה היה נהדר, דברים תמיד הרבה יותר מסובכים ממה שאתה חושב שהם הולכים להיות, אבל זה לא אומר שזו לא היתה חוויה פנטסטית, ואני אסיר תודה על ההזדמנות ועל האנשים שאני עובד איתם, הם נהדרים. הרבה פעמים אתה מרגיש שאתה משוטט בערפל של השואו־ביזנס, והסדרה הזו לפחות נתנה לי משהו ש... אפילו אם אנשים לא צופים בסדרה, הם יודעים מי אני ומה אני עושה בחיים, וזה נותן להם מעין אישור שאם עשיתי את זה אני בטח יכול לעשות דברים אחרים. זה מצב של ווין־ווין".
איך זה לשחק לצד ניל פטריק האריס? המעריצים נורא אוהבים אותו ויש תחושה שהוא מקבל כמעט את כל תשומת הלב.
"אמממ, זו שאלה מכשילה?"
לא ממש. למה אתה צוחק?
"לא יודע, זה קצת פרובוקטיבי. (חושב כמה שניות) אני חושב שניל מבריק בתפקיד הזה. אני לא חושב שהייתי יכול להיות טוב בתפקיד של בארני, ואני לא חושב שהוא היה יכול להיות טד, אנחנו מגלמים את התפקידים שנכונים לנו. אני מודע מאוד לעובדה שהתפקיד של הדמות שלי הוא להיות מעין חלון שדרכו הקהל יוכל להיכנס לתוך העולם הזה, אז אני לא יכול להיות יותר מדי משוגע ומטורלל, אלא אם אני נורא משתכר או משהו.
בארני, לעומת זאת, הוא מעין יצירה היפר-ריאליסטית שמשמרת מינימום של אנושיות כדי שהוא עדיין ירגיש כמו חלק מהעולם הזה. הם גם יצרו דמות שיכולה להגיד כמעט הכל. הרבה פעמים אנחנו שואלים את עצמנו 'וואו, למה אנחנו חברים של הבחור הזה?'. הוא עושה דברים די מתועבים, הוא מעין השמחה לאיד של הסדרה. זה תפקיד כל כך שונה מכל מה שהוא עשה בעבר וכל כך שונה ממי שהוא באמת".
נפ"ה שונה לחלוטין בחיים האמיתיים?
"וול, הוא יכול להיות מלוכלך, אבל הוא בנאדם חביב, הוא לעולם לא יתייחס לחברים שלו בצורה כזאת. הוא לא כמו בארני, ולמזלנו הרב אין הרבה אנשים כמו בארני בעולם".
כנראה.
"אולי אנשים הגיעו לצפות בסדרה כי ניל קיבל כל כך הרבה חשיפה תקשורתית מהתפקיד הזה, אבל אני חושב שיש עוד הרבה דברים בסדרה שאפשר ליהנות מהם, העולם של הסדרה מאוד מעניין ברגע שאתה נכנס אליו".
זה כנראה הסיטקום המסורתי האחרון ששווה לצפות בו.
"מן הסתם אני משוחד, אבל אני חושב שזו סדרה ממש טובה, ואני חושב שאם אנשים שלא צופים בה ייתקלו בקטע או בפרומו הם יחשבו 'אוי, זה סתם עוד סיטקום'. אבל האנשים שבאמת צופים בסדרה מבינים כמה היא חדשנית וכמה היא מתוחכמת, וכמה הכתיבה חכמה. אני אוהב לחשוב על הסדרה כסיטקום מסורתי שהתחלק על הראש.
הייתי נוהג לומר פעם שקרטר וקרייג, היוצרים, לקחו אוצר מילים קולנועי ויישמו אותו על סיטקום, והתוצאה היא נרטיב שבור ומקוטע, והרבה אלמנטים קולנועיים שהובאו כדי לשבור את המונוטוניות של סיטקום מולטי־קאמרה שמתרחש בסלון שבו אנשים אומרים דברים מצחיקים. אנחנו מודעים לקלישאות של סיטקומים, למשל שכל האנשים האלה אומרים דברים נורא מצחיקים ולמרות זאת אף אחד לא צוחק. אז אם אנחנו יושבים בבר ורוב מה שהדמויות אומרות מיועד לגרום לחברים שלהן לצחוק, אז אנחנו צוחקים. אני חושב שזה יוצר תחושה אמיתית, כאילו אנחנו באמת מנהלים את השיחה הזאת".
אתה עדיין מרגיש צורך לשכנע אנשים לראות את הסדרה?
"הפסקתי לדאוג מכל זה, כי המספרים שלנו רק עולים. בשבילי הסדרה הזו תמיד תהיה סוג של שמועה שעוברת מאחד לשני. אין לי שום דבר נגד הרשת הנהדרת שלנו, סי.בי.אס, אבל הם לא מפרסמים את הסדרה יותר מדי.
אני חושב שיש להם הרבה צופים בבלוק הקומדיות של שני בערב, והם פשוט מניחים שאנשים יגלו אותנו. הרבה אנשים גילו אותנו באמריקן איירליינס או בקווי תעופה אחרים שמשדרים פרקים שלנו, וגם ברשת.
ממש עכשיו טסתי להודו לחתונה של חברה וזיהו אותי שם לא מעט, מה שהיה ממש מוזר, אבל זה מוכיח לי שאנשים מצאו את דרכם לסדרה. יש לי הרגשה שזו אחת הסדרות שאנשים יגלו בסינדיקציה, אחרי שלא נהיה באוויר, וגם הדי.וי.די של הסדרה ממש מצליח. אני כבר לא מרגיש צורך ללבוש חולצות 'איך פגשתי את אמא' ברחוב ולהגיד לאנשים שהם מחמיצים סדרה נהדרת, כי נדמה לי שמספיק אנשים לא מחמיצים אותה".
נא להמתין לטעינת התגובות
