"הפמליה": הנוסחא עובדת גם בעונה 5
בניגוד לסדרות שנמאסות בעונות שאחרי הראשונה, "הפמליה" נותנת לצופה תחושה שלא מזלזלים בו. הדמויות מתפתחות, העלילה נראית כאילו נכתבה מראש על בוריה וכוללת גם ביקורת על תרבות הבלוף של הוליווד. וגם: צניעות לא תזיק למרוז ולוילנאי
אין הרבה סדרות טובות שמצליחות לעמוד במבחן העונה השלישית. פעמים רבות הן מאבדות את העוקץ כבר בעונה השנייה. בעונה השלישית הן כבר נגררות מכוח האינרציה. הרייטינג דועך, ההתלהבות פגה, הטאלנטים נוטשים, והתסריטאים מתפתים לבחור בשתי דרכי פעולה אפשריות: או דריכה עצובה במקום עד שקשה לומר מה זז בעלילה ב-30 הפרקים האחרונים, או התפרעות לכיוונים מופרכים, שהופכת את הסדרה לפרודיה על עצמה. "עקרות בית נואשות", " אבודים", " נמלטים", לא חסרות דוגמאות. כולן היו שם, כולן גרמו לך לחשוב שבדיעבד, אולי עדיף היה להסתפק בעונה קסומה אחת.
הפמליה צילום: מתוך התוכנית
"הפמליה", למרות חוסר הרצינות שלה, מדלגת מעל המבחן הזה בלי למצמץ. גם בעונה החמישית (שהחלה אצלנו אמש) היא סוחטת ממך בנונשלנטיות אנחת "אחח, תענוג" מהולה בשלושה-ארבעה פרצי צחוק טובים לכל פרק. איך זה קורה? מפתיע, אבל ייתכן שהסוד טמון בדבר הכי פשוט בעולם: המשכיות.
העלילה של "הפמליה" נראית לצופה כאילו היא נכתבה מראש על בוריה, וכאילו גם עתה לכותבים יש מושג ברור ביותר מה יקרה בעונה השביעית, השמינית וה-11. הסיפור שהתחיל בעונה הראשונה נמשך, מתפתח ומסתעף באופן הכי הגיוני גם עכשיו. אף אחד לא איבד את חדוות הכתיבה, אף אחד לא חש צורך מיוחד להעניק לדמויות את הטוויסט המופרך של החיים.
הפלופ הקולנועי המגוחך "מדיין" -אפוס רב רושם על תאגיד הסמים הקולומביאני - עדיין עימנו. הפרויקט הנורא מלווה כצל את חמשת הגיבורים. ווינס צ'ייס נמלט לגלות עתירת תענוגות בחוף נידח ויפהפה במקסיקו, ועימו גם טרטל האפס הנצחי. דרמה למוד הכשלונות ממשיך לבנות את הקריירה שלו - תמונת ראי של אחיו היפה והצעיר ווינס. אי הופך לאט אבל בטוח לשעתוק של ארי גולד שמצידו השתקם מהנפילה וחזר לשטיקים האכזריים (אך המענגים) שלו: התעמרות בכל מה שזז, ובמיוחד בעוזר הכנוע לויד.
הנוסחה עדיין עובדת: הפרקים הקצרצרים והדחוסים, ההתנהגות הקיצונית של הגיבורים (למשל, הרומן בשלט רחוק שמנהל דרמה עם דמותה של ג'וליה לוי-בוקן-שלנו! - הכלואה בתוך מקבוק דקיק), ההסתבכות הקבועה, שאיש לא צפה, שתבוא לקראת הרבע האחרון של כל פרק. ועם זאת, כצופה אתה חש שלא מזלזלים בך. שהדמויות מתפתחות לאנשהו. שהילדים המפגרים והמופנקים שחיים כטפילים על גבו של ווינס גדלים ומתבגרים לנגד עיניך. שבין צילומי מכוניות היוקרה והצעירות בביקיני (ובלעדיו), שזורה גם אמירה ביקורתית על תרבות הבלוף של הוליווד. בקיצור, תענוג.
הקופסה של גיא
לנצח את הסרטן, ערוץ 2
הרעיון הבסיסי טוב: לסקור באופן פשוט ונהיר את סוגי הסרטן העיקריים והמסוכנים ביותר, להסביר מהן הבדיקות שמאפשרות גילוי מוקדם של סוגים אלה, לפרט איך ואיפה אפשר לעבור את הבדיקות ובין לבין להפחיד באמצעות סיפוריהם העגומים של אלה שכבר אינם עימנו.
לכן, חבל שצמד הדוקו-אקטיביסטים וילנאי את מרוז לא כבש או לפחות צמצם ב-20 אחוז את חיבתו לעמידה במרכז העלילה. רווינו ביג-מאקים ובולדוגים ובולדוזרים ושופלים ושקשוקות. הרעיון, איך לומר בלי להעליב אף אחד, כבר הולך ומאבד
תנופה. באופן כללי, כבר לא הכי מעניין לצפות במישהו שמצלמה רועדת מלווה את פסיעותיו במסדרון, בדרך לעוד גילוי לא מפתיע: הממשלה לא עוזרת, המדינה מפקירה ו"דוד יכול היה לחיות עכשיו, אלמלא...".
ובאופן פרטני, איני חושב שהצופה הסביר נחשף לטלוויזיה תעודית מרהיבה באיכותה, כשהוא נאלץ להתחקות אחרי גיא מרוז המביא למעבדה קופסה ובה גלליו הטריים. וילנאי, מרוז, קחו נשימה: אתם כבר ידוענים, מעמדכם בעמודי הפפראצי מובטח. אפשר להיות קורקטים יותר. אפילו צנועים.
נא להמתין לטעינת התגובות
