להסתער על הבמה ולצעוד לאיתקה
הפואטית, הציניקן, הפוליטיקאי והאופטימיסט ראו את "אודיסיאוס כאוטיקוס" בתמונע והבינו שהחיים נעים בין היומיום למיתולוגיה ושכל מיתוס הוא חבל לחידה שהיא אנחנו עצמנו
תיאטרון תמונע היה מלא. כשהאור נדלק גילינו משפחה איטלקית אקסצנטרית בבית צפוף: בעל חולמני, אישה קשוחה, סבא היפר אקטיבי ותינוק צווחני. הם מאכילים תינוק בכיין, הם מאכילים את הסבא, הם מנסים להרגיע את התינוק, הם קוראים ב'אודיסאה', מתווכחים על פרטים, מדברים בטלפון, שרים, מנקים אחרי הסבא, רוחצים אותו, מנשימים אותו עם בלון חמצן מאולתר, הולכים לישון מותשים, מתחרמנים רק לרגע, ושוב קמים, יוצאים בעקבות מסע התלאות של אודיסאוס מלך איתקה, מתווכחים, מחליפים נורה, מגלים את האור.
כשיצאנו, אמרה הפואטית: "זה כיף גדול לראות הצגה שהשחקנים בה עובדים בשבילך". הפוליטיקאי הסכים איתה ואמר: "השלושה הם פצצות כשרון אנרגטיות המעניקות מפגן מרשים של פעלולי אקרובטיקה וקסם אישי. ואיזה כושר - כי איך, לעזאזל, אפשר להתרוצץ ככה למעלה משעה ולא להתמוטט?"
האופטימי אמר: "היה לא קל להיות גוף יושב ואולי זה בגלל שהגוף המתקנא, חושב על הסטטיות שלו, ודורש לשנות את המצב".
"תפסיק להיות פואטי".ענה הצינקן "נמאס לי מתיאטרון תמונע שבאופן קבוע מוכר יותר כרטיסים ממספר המקומות באולם, ונמאס לי לשבת על המדרגות או במיקום שמבטל חלק גדול מחוויית הצפייה שלי. אני שמח על אולמות מלאים בערב בו הקיקלופ הגדול דורש את תודעתנו, אבל עכשיו כואב לי הצוואר, תתחשבו קצת בצופים שלכם".
הפוליטיקאי התעלם בדיפלומטיות ואמר: "דמותו של נעם רובינשטיין - אודיסאוס גרמה לי לרצות להסתער על הבמה ולצעוד איתו עד איתקה".
"בתיאטרון פיזי טוב הדגש לא רובץ על ראש המדבר" אמר האופטימיסט," אלא מחולק שווה בין כל מה שיכול לפעול. רואים על הבמה שירה, ריקוד, ומעברי ז'אנרים. המילה עצמה נעה בין ג'יבריש איטלקי, לאנגלית ואידיומים ישראלים.
ולא רק זה", המשיך נרגש, "הפוטנציאל של תיאטרון פיזי וחזותי רק התחיל לגרד את קצה החומר. זהו תיאטרון עם מסורת של קרקס, של ליצנות, המבטל את ההבדל בין הגבוה והנמוך, ומבקש עבודה טכנית מאומצת, הכל בו פתוח לחוסר מחוייבות לז'אנר, ומכאן לריבוי ז'אנרים, ולקהל משולהב בתיאטרון פרינג' מוביל".
הפוליטיקאי התלהב: "לא מעט הצגות לוקות בהבנייה כאוטית, בעוד שדווקא זו המצהירה בשמה על הכאוס יצרה בלגן רב קסם שזרוע בו סדר מופתי וכובש. מגיע להם שאפו על היכולת להחזיק את הקהל ערני ודרוך".
הפואטית חשבה רגע ואז אמרה: "הכוח של ההצגה נמצא באיכות הסוריאליסטית המטשטשת את הגבולות בין הריאליה החיצונית והפנימית, בין ההזוי לממשי, בין אמיתי ללא אמיתי, והכול אמיתי, כי הכול מתרחש במבטו הפנימי של אודיסאוס שלנו".
"פתאום במהלך ההצגה תפסה אותי התרגשות מחוץ לתמונת הבמה", הפליג הציניקן "תפסה אותי ההבנה שגם אני חי בין היום-יום למיתי, ההזדהות עם הגיבור היוצא למסע רוחני מיתי תחת ציעוף עיני השגרה, מאפשרת לי לקבל את הנעשה על הבמה ולהשתחרר ואפילו לציניקן שכמוני לצחוק".
"כל
"לא יודעת" אמרה הפואטית "אני בעיקר התרגשתי מזה שצחקתי. בצליל הצחוק עצמו יש משהו שדורש הצטרפות, יש בו כמעט קנוניה. הרי לא משנה מה קורה, תמיד יהיה מישהו שייקח את הדברים יותר מדי ברצינות. ומי שיש לו את האומץ לצחוק הוא אדון לגורלו".
"אני התרגשתי לראות את צמד האיטלקים הולכים לישון על כיסא אחד, עם הניסיונות החרמניים הבלתי נמנעים של הבעל, או כשאודיסאוס, שמריח את המסע, משוכנע שהוא ראוי לו, אוחז לפתע בגיטרה, עד שאשתו, בקול שני, מתפקעת, והוא נאלץ לסיים את הפרץ" סיכם האופטימיסט.
"צחקתי אז נדמה לי שלא באמת התרגשתי". אמרה הפואטית, "אנחנו חייבים להרדים זמנית את הרגש, על מנת לצחוק".
"נראה שהיוצרים שאלו שאלות מהותיות על הקשר בין תרבות לדימיון, ועל הקשר בין אדם למיתולוגיה של עמו. אותי מעניינים מרחבי תרבות מדומיינים המתאפשרים ממרחק היסטורי,שם נמצאים הרווחים החשופים של התרבות שלי, איתם אני יכולה להזדהות על בסיס כאוטיקה אישית".
"יש לי בעיה עם הנשים" אמרה הפואטית "הנשים שפוגש אודיסאוס במסעו חשובות. הן ריבוי פניה של האשה המלווה את גורלו. הן יינסו לפתות אותו אל אהבתן ולשכוח את מסעו. דמויות הנשים בהצגה סטריאוטיפיות לחלוטין- קליפסו האישה הנימפומנית, האישה-כבשה שרוצה מגע, האישה הקשוחה בבית. בהצגה שבה אודיסאוס הוא לא הגיבור הצפוי - הנועז, החזק והאמיץ הייתי מצפה ליותר".
הפוליטיקאי נאנח ואמר: "אפשר היה לוותר על כמה סצנות. אם כי מה אני מבין? הקהל נהנה מכל רגע, גם ברגעים שבהם נגמרה לי הסבלנות".
"לי היה חסר קשר עין", הוסיף הציניקן "זה תיאטרון שנועד לכיפת השמיים לקשר אינטימי יותר עם הקהל, למגע, אני קורא ל'תיאטרון איש' לצאת עם אודיסאוס לרחובות אולי תתווסף קצת שמחה לחיים הכאוטים שלנו".
"בקיצור, אוצו רוצו לצפות בהצגה". אמר הפוליטיקאי שמבין דבר או שניים בכאוס "הכאוטיקוס מעולם לא נראה טוב יותר".
"אני הבנתי" אמרה הפואטית "למרות המסע, המציאות היא הדבר הכי חזק. והמיתוס? המיתוס הוא זה המעניק לך חבל שיקשור אותך לחידה שהיא אתה עצמך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם