לא רק בלונדיניות: הדס פדרמן וענבל שלוי רצות למיליון
הן קפצו בנג'י מהמגדל הכי גבוה בעולם, התפלשו בצואה של בהמה טיבטית ואכלו ראש של כבש מדמם והכל עם פודרה על הלחיים, גלוס על השפתיים ובגד גוף בצבע ורוד. אז מה באמת בלונדיניות רוצות? בסך הכול מיליון שקלים. קווים לדמותן של ענבל שלוי והדס פדרמן, המתמודדות הכי לוהטות שרצות למיליון
הצלם לא התבלבל והוסיף: "אז שלא ישכחו את האפודות שלהם. סטטיסטית יש לה גם את זה". האנתרופולוג לעת מצוא לא פספס גם הפעם. לברונו הזכר יש בבית חליפה כחולה, למילי הנקבה יש ורודה, ושלא תעזו להפר את חוקי הטבע ולבלבל ביניהם. אמנם היום הם לא כל כך מסורקים כי המתוקים נוהגים להשתובב על החוף, אבל לפני יום הצילומים אימא מבטיחה לעשות להם פרנצ'.
הדה ז'ה וו המטורף במפגש עם הבלונדיניות לדמותה של אלי וודס, נשיאת מועדון הנשים ונערת חודש יוני מהסרט "לא רק בלונדינית", לא מסתיים רק בזה. דברי המתיקה הדביקים שהדס לוחשת לבן זוגה בטלפון לפני תחילת הריאיון עם השתיים ("אני אוהבת אותך, בבי") וערמת החסות שהגיש המלצר לענבל העלו חשד שלפנינו זוג בלונדיניות בנשמה, והג'דאיות שאנחנו רואים במירוץ עצמו הן שוב תולדת עריכה של ההפקה בתכנית ראליטי.
אלא שמהר מאוד החשש מסתלק לו לבלי שוב. כשהשתיים מספרות על חלומן הישן להיות בסיירת מטכ"ל, טוענות שיכלו לשבור קיר במירוץ למיליון אם נדרשו, ולאחר שענבל משתלטת על צלחת הפסטה שהוגשה באיחור, זה כבר ברור: הן אולי בלונדיניות, אבל זה רק אומר שהן יעקפו אתכם בסיבוב יותר בסטייל.
לפני כמה שבועות כתבנו כאן על צמד הגברברים של תכנית הטלוויזיה "המירוץ למיליון" (חמישי ושבת ב"רשת", ערוץ 2), שי כהנא וגיא אוסדון, אנשי עסקים צעירים ואושיות תל-אביביות. "גברים עם ביצים" ו"שווים מיליון" קראנו להם, בין היתר על בסיס ההנחה שצמד גברים חסונים, יוצאי יחידות קרביות, לא אמור להיתקל בבעיות מיוחדות במסע חוצה גבולות, עם משימות הדורשות לא פעם כוח פיזי כושר גופני ויכולת ניווט.
הזמן עבר והראה, כמו תמיד, שטיבן של קונספציות להישבר. שי וגיא עדיין חזק במירוץ, אבל את ה"ביצים", כמיטב הקלישאה, יש לשייך דווקא לצמד הצעירות המקביל אליהן, דל הפיגמנטים ודקיק הזרועות, הדס פדרמן וענבל שלוי.
בלי יותר מדי הצהרות (על עתידן במירוץ. על דברים אחרים יש להן הרבה מה לומר), הותירו הבלונדיניות את הגברים פעורי פה, כשפעם אחר פעם, ובצעד קליל, ניצחו אותם במשימות הקשות ביותר. כששי כמעט נפח את נשמתו כשנאלץ להרים נחשים בווייטנאם, הדס עשתה זאת בחפץ לב וברוח טובה ("אוי, מתוקים שלי") כשגיא התמהמה במשימת הנינג'ות ביפן ענבל דילגה ביער במהרה וכשהצמדים התבקשו לחצות אגם עם אבובים עגולים ומעצבנים היו אלה הבחורות שהצליחו כמו גדולות.
"במשימה הזאת ראינו זוג גברים שזה אמור להיות 'פינאטס' בשבילם, פשוט לא מצליחים. שם הבנתי שאין דבר שאנחנו לא יכולות לעשות", אומרת הדס. "הצורך התחרותי של שתינו בוער מאוד,
ענבל מהנהנת ומוסיפה: "הדבר שאני הכי שמחה בגללו זה שנהניתי כל כך תוך כדי המירוץ. היה לי ממש כיף. כל הזמן היו צחוקים, והיינו מחויכות ומאושרות. ברור שהיו קטעים קשים, אבל כשכל אחת הייתה צריכה את העזרה השנייה תמיד הייתה שם לעזור לה. אם הדס לא הייתה מסבירה לי בצורה הכי סבלנית לשים את המשוט פה ואחר כך פה - לא היינו מסיימות כל כך יפה את המשימה".
ובאמת, דבר נוסף שמאפיין את הבנות, מלבד הבלונד הצועק, הוא ההומור העצמי ("אנחנו ממש לא בוב הבנאי"), המורל והרעות שהפגינו במירוץ או כמו שענבל מסבירה זאת: "אם הדס לא קוראת לי 'ממי', אני יודעת שעשיתי משהו לא בסדר". אחד הרגעים הכמעט יחידים שאחת מהן הראתה בהם חולשה עד כה היה גם אחד הרגעים המקסימים ביותר של השתיים: לפני שהדס החיוורת והרועדת נאלצה לגלוש 338 מטר מראשו של מגדל הסיכה במקאו, שלפה ענבל את ספר הילדים "אוזו ומוזו מכפר קאקרוזו" שהביאה מהארץ, והקריאה לה אותו.
מאפיין נוסף הוא התרומה השוויונית של כל אחת מהן להצלחה - מצב שונה לחלוטין מזה של הזוגות "המעורבים", שהגברים לוקחים בהם על עצמם יותר ומגלים לא אחת חוסר סבלנות ורגישות כלפי בנות זוגן.
יש הרגשה כאילו לא צריך אותם. אתן מסתדרות נפלא בלי גבר.
ענבל: "זה באמת מצחיק. אם הייתי הולכת עם חבר שלי למירוץ, אז היה לי ממש קל להיכנס לקטע של הפינוקי. כשהוא רואה עכשיו את התכנית הוא מופתע מהרבה דברים שאני עושה, אבל זה בדיוק העניין - את לא יודעת מה יש לך בפנים עד שאת לא נמצאת בסיטואציה לבד - בלי מישהו שאת מסתמכת עליו שהוא יעשה בשבילך".
הדס: "בגרסה הקלאסית של גבר ואישה, כל אחד הולך כביכול לתפקיד המסורתי שלו, אבל כאן שתינו מחזקות אחת את השנייה, אין לנו בררה. כל הזמן אמרתי לעצמי שברגע שאני מגיעה לארץ אני חוזרת להיות הנסיכה הקטנה בבית, אבל זה ממקום שאת יודעת מי את, ולא ממקום של נחיתות".
אולי זה אומר משהו על יחסי גברים-נשים בכלל?
הדס: "לגמרי. אני חושבת שאין כמעט דבר שאנחנו לא יכולות לעשות".
ענבל : "אני לא חושבת שאנחנו רוצות שוויון מוחלט, ואף אחת לא רוצה לרדת על הברך ולהציע נישואים לבן הזוג שלה. בדברים מסוימים אני רוצה את האפשרות לעשות כל מה שאני יכולה, ובדברים מסוימים בא לי להיות אישה".
הדס בחיוך: "אם נסכם את זה - אנחנו פשוט רוצות לקחת הכול לטובתנו".
קורות החיים הקצרים של השתיים יכולים לספק הסבר כיצד נותרו הבלונדות אחד מחמשת הזוגות האחרונים במירוץ ומועמדות בטוחות למדי לגמר. לשתיהן יש היסטוריה בהתיישבות העובדת, שמנערת את תדמית הצפונבוניות שדבקה בהן, עבר בחו"ל, המייחס להן שיק בין לאומי והווה בחדר הכושר ובכיתת המחול.
ענבל (24) היא בתו של תת-אלוף במיל' אודי שלוי, עד לאחרונה ראש מטהו של השר לביטחון פנים לשעבר אבי דיכטר. בשל עבודתו של האב נדדה המשפחה משכונת גילה בירושלים, שם נולדה ענבל, לקיבוץ יפתח שבגליל העליון, ומאוחר יותר לשליחות של שנתיים בלונדון. כיום המשפחה מתגוררת ביישוב הר אדר. ענבל סיימה את לימודיה בתיכון רנה קאסן הירושלמי, והיא עצמה מתגוררת עם בן זוגה במרינה של הרצליה.
"אני צבאית מאוד", היא אומרת, ומספרת בגאווה כיצד היא מוקפת ביוצאי יחידת העילית שלדג: אביה היה ממקימי היחידה ומפקדה השני, אחיה בן ה-26 היה לוחם ביחידה, ובן הזוג שלה השתחרר ממנה בדרגת סרן. עם גנים כאלה, לקפוץ באנג'י מגובה מאתיים מטר "באמת קטן עליי".
כשהגיע הרגע של הנערה הדקיקה להתגייס היא רצתה להיות לוחמת בסיירת מטכ"ל דווקא. "זה כבר הגיע למצב שאימא שלי אמרה לי: 'ענבל, אם את רוצה, אנחנו נלך לבג"ץ', אבל מהר מאוד חשבתי 'רגע, אני לא באמת רוצה את זה'. אמרתי לעצמי שיש בי משהו נשי בכל זאת, וכדי למצוא את עצמי בתהליך מטורף כזה, צריך להיות לגמרי אינטו איט, ולא רק בפנטזיה של להיות לוחמת".
בסופו של דבר היא התגייסה לקורס מדריכות חי"ר, ופיקדה על קורסים של חי"רניקים ואנשי יחידות מיוחדות שבאו ללמוד ממנה איך לפגוע במטרה.
"הייתי מדריכת צלפים. הצבא היה אחת הנקודות הכי משמעותיות בחיים שלי עד היום והכי כיפיות. אהבתי מאוד ללמד, לראות אחר כך איך הם משתמשים בזה אחר כך בשטח, וגם יצאתי משם עם חברות טובות. עד היום אני וחבר שלי חולקים ידע מקצועי שקשור לירי, כל מיני סוגי נשקים ותנוחות ירי ואיך הרוח משפיעה".
אחרי השחרור החלה לעבוד בתיווך דירות ("לא היה לי שום ניסיון, אבל התחלתי לעבוד ולתקתק עסקאות"), ולפני שנתיים הקימה עם חבר שלה חברה שקונה, משפצת ומוכרת דירות ברווח. "היא מנהלת את הכול, מההתחלה מעד הסוף, היא עושה הכול", מבקשת הדס להעיד על חברתה בגאווה פולנית.
גם בעסקים, מסתבר, הבלונד עוזר: "כשעבדתי בתיווך שמתי לב שההתייחסות אליי לפעמים קצת פחות רצינית ושהכול היה קל יותר אם הייתי גבר מבוגר יותר", אומרת ענבל. "עכשיו ההרגשה אחרת כי אני בעלת העסק, ואם מישהו לא רוצה, לא צריך. היתרון הוא שכשצריך לקנות דברים אפשר תמיד לקבל בחינניות איזו הנחה ודברים כאלה".
בזמנה הפנוי היא מבלה בעיקר בחדר הכושר ("אני מתאמנת שלוש פעמים בשבוע ורצה בים, בכלל אוהבת כל מה שקשור לספורט"), ועד העונה ראתה את מכבי תל אביב בכדורסל באדיקות. "השנה הם שודרו מול 'המירוץ למיליון', אז פעם ראשונה שרציתי שהם יודחו מהיורוליג ואכן זה קרה", היא אומרת. "כשפיני גרשון הגי , איזה אושר זה היה מבחינתי, אבל מה לעשות, לא יכולתי, אלה היו אינטרסים סותרים".
הדס (25) נולדה בחדרה, לאם תוניסאית ולאבא ממוצא נורבגי ("הצד התוניסאי דומיננטי מאוד אצלי"), ובילתה את רוב ילדותה בהוד השרון. בגיל צעיר התחילה לרקוד בלט, הייתה חלק מהלהקה הייצוגית של העיר, ומאוחר יותר אף רקדה עם האופרה הישראלית. חלומה הגדול היה להיות רקדנית בניו יורק ("כמו פיים"), אבל לאחר ניסיון קצר בבגרותה ויתרה על כך ("כשעושים את זה כמקצוע זה קצת הורס את הכיף").
בגיל עשר עברה לפרדסייה, "שם למדתי עם כל החבר'ה הטובים של הקיבוצים והמושבים, ביליתי שנים רבות של כיף וטבע גם גיליתי את האהבה שלי לחיות", היא מספרת בערגה. ערגה לא פחותה ודאי הסב לה מי שהיה חברה בשנים אלה ופליט ראליטי אחר - נועם טור. "את נועם אני מכירה מגיל 12, למדתי אתו, הוא אחלה גבר, אבל מעבר לזה - זה עניינים אישיים שלי ושלו", היא מבהירה.
בצבא, כמה מפתיע, גם היא רצתה להיות לוחמת. "ראיתי ג'י-איי-ג'ין ואמרתי לעצמי - אין, אני עושה את הדברים האלה לגמרי. רציתי לתרום מעצמי ולעשות הכי טוב שאני יכולה", היא מספרת וממשיכה בלהט: "אני אוהבת חיות, ובגלל זה רציתי להיות ביחידת הכלבנים - 'עוקץ'. שנה הייתי בהתכתבויות וניסיתי להגיע לזה. אמרו לי תתגייסי לחיל כללי ומשם ימשכו אותך.
הגעתי לבקו"ם ואמרתי לקצין שם 'שלום, אני הולכת להיות כלבנית', אז הוא אמר 'אה, באמת, איפה הולכים להיות כלבנים?' הוא הסתלבט עליי, אבל אני לא זזתי מהכיסא. אני עקשנית, אין דברים כאלה. שלושת רבעי שעה הייתי שם, ראיתי את עצמי הופכת להיות פקידה - ואין מצב. בסוף הגעתי לנח"ל, עם כל הקיבוצניקים 'הצהובים' ועבדתי במשרד כוח אדם. הקצין שלי עשה פחות, אני עשיתי יותר. זה היה מגע עם חיילים, וזה היה נפלא".
את חלומה הנוכחי, להיות וטרינרית, ניסתה לממש בנורבגיה, שם מתגוררים היום הוריה, אבל לאחר שנה החליטה לעשות פניית פרסה - "לא יכולתי לסבול את הקור. אני אוהבת מאוד את הארץ, את השמש, החברים, כאן הבית שלי", היא מסבירה. כיום, בדרך להגשמת החלום, היא לומדת ביולוגיה באוניברסיטת תל אביב, וגם היא גרה בהרצליה עם בן זוגה "ממש קרוב לים".
סיפור חברותן של השתיים התחיל לפני ארבע שנים, כשהדס יצאה עם חבר של חבר של ענבל. אחרי כמה חודשים הם נפרדו, מה שלא מנע מענבל להתקשר אליה ולהציע לה חברות.
"הייתה בינינו כימיה מידית, והיה לי עצוב שאחרי שהם נפרדו אני לא אראה אותה. התגברתי על המוזרות, התקשרתי אליה ונפגשנו בפעם הראשונה בלי החבר דניאל".
איפה היום הדניאל הזה?
"אין לנו מושג. אף אחד לא יודע לאן הוא נעלם".
הרעיון להצטרף ל"המירוץ למיליון" היה של הדס. "היא אשמה", אומרת ענבל בחיוך. "היא הציעה לי, בהתחלה סירבתי, אבל לאט לאט זה התגבש והחלטנו ללכת על זה". הדס מסבירה: "זה הראליטי היחיד שהיינו הולכות אליו כי מדובר בתחרות ספורטיבית, בלי תככים ומזימות ובלי כל הטראש. אמרנו לעצמנו שבטח לא נתקבל, אבל תוך שבועיים כבר היינו בדרום אפריקה. בכלל לא היה לנו זמן לעכל את זה, נראה לי שהם עושים את זה בכוונה".
היה לכם ברור שתהפכו לקוריוז הבלונדיני?
ענבל: "אמרתי להדס שיש מצב שיקראו לנו ככה כי גם בגרסה האמריקנית כל הזמן המתחרים אומרים - 'דה בלונדס אר היר' (הדס וענבל, אגב, הן העתק מדויק של צמד הבלונדיניות התאומות, מריסה וברוק מהעונה ה-13 של הגרסה האמריקנית, ה"ק).
הדס: "יש קטע טלוויזיוני בזה, אין ספק, אבל לא ידענו מה וכמה ההפקה מצפה מאתנו - אם נעמוד בסטראוטיפ וניפול אחרי פרק אחד או שנפתיע את כולם. אנחנו נשארות נאמנות לעצמנו, ומזכירות שהאריזה לחוד והאישיות לחוד".
ענבל: "את גם רואה שאנחנו לא בדיוק הבלונדיניות ששמות כל היום קרמים. מבחינתנו לישון באוהל באחד הפרקים זה היה אחלה".
הדס: "זה היה אפילו נעים".
אתן יודעות מה השאלה המתבקשת הבאה. אמיתי או לא?
הדס, בעלת השורשים הנורבגיים, עונה ראשונה: "אני מחזקת, אבל אני בלונדינית לגמרי. בגיל 16 אפילו צבעתי לכחול קטיפה כי נמאס לי להיות בלונדינית".
ענבל יורה תשובה מוכרת קצת יותר (שלא לומר מוכרת אישית): "אני שטנית, כזה בלונד-חום, אבל יש לי אח עם צבע שיער בלונדיני כזה", וחברתה מוסיפה כמושיעה: "גם כל הנורבגיות עושות גוונים".
עד כמה הבלונד עזר במשימות?
הדס: "אני חושבת שהרוח החיובית והחביבות היא שעזרה לנו יותר". ענבל מסכימה: "זה נכון שהיינו חריגות בנוף. גם בדרום אפריקה, גם בווייטנאם, גם ביפן - ברור שהיינו סוג של אטרקציה, אבל בלי קשר, פשוט לא נתנו אופציה לאנשים לסרב לנו".
ולשאלת המיליון - למה באמת גברים אוהבים בלונדיניות?
ענבל מהססת: "צריך לשאול את הגברים, לא?"
הדס: "זו שאלה די כבדת משקל. אני לא נכנסת לראש שלהם - אני פשוט יודעת שזה עובד".
לא קצת מביך איך שמלבישים אתכן ככה בוורוד?
הדס: "לכל זוג יש צבע ולכולם ההפקה דאגה לסטים של בגדים, אבל אנחנו היחידות שזוכרים מה הצבע שלהן, גם כי אנחנו ממש לבושות אותו דבר. אמרנו שלא נהיה יותר מדי כבדות ושנתעקש - 'לא, אבל יש לנו אישיות וכזו אישיות'. ידענו בוודאות שהדמות האמיתית שלנו תצא החוצה והלבוש בוורוד הוא לא מה שישבור אותנו".
ענבל: "אם חשבו לקחת אותנו יותר לקטע של הבייבי דול, אז אנחנו ניסינו לאזן את זה ולקחת את זה לקטע היותר ספורטיבי. חוצמזה, זה היה חמוד, כמו כיתה ד' כזה שמתאמים מראש עם החברה מה ללבוש".
הדס: "בואי נגיד שלא היינו צריכות מראה כדי להתלבש בבוקר".
גם לא הייתן חסודות בלשון המעטה. זכור לי קטע של התמקדות די בולטת של הצלם על החזה של ענבל.
ענבל: "זה היה החזה של הדס".
הדס: "כן. החזה שלי. יש אומרים שמשופץ, אך לא. גם זה לא פגע בנו באיזושהי צורה. להכניס טוויסט סקסי לוורוד - זה אחלה. זה מוכר ואין בעיה עם זה. הם יכלו לקחת קטעים הרבה יותר סליזיים. לדוגמה, בקטע עם החבל - שהיינו שם עם חצאיות קצרצרות - הם היו יכולים לקחת כל מיני שוטים לא נאותים".
הצמד, כאמור, שמר על אווירה טובה כל הדרך, והתפלש גם בחרא של תאו בנפש חפצה, אבל משימה אחת כמעט שברה אותו.
ענבל: "באפריקה נתנו לנו ראש של כבש שחוט, היינו צריכות לסחוב אותו מהאוזניים, וראו את כל הדם נוזל. היינו אחר כך צריכות לאכול את זה כשזה מבושל. כשחזרתי לארץ ואכלתי אנטרקוט היו לי פלאשבקים איך הדס הרימה את הראש כבש הזה, והוא דימם מהאף והיא בוכה, ולא יכולתי לאכול".
הדס: "אני לא אוכלת אחרי זה בשר, וגם לא עוף".
שתי הקרבות נוספות שעשו השתיים במירוץ היו בתחום האיפור ("בהתחלה שמנו מסקרה וסומק, בכל זה טלוויזיה, אבל אחרי וייטנאם, כשהכול נזל מהלחות ויתרנו גם על זה") ובתחום צריכת הנוזלים. "ענבל חייבת פיפי בכל עשר דקות", רוטנת הדס. "הייתי אומרת לה בבוקר 'עכשיו את הולכת לעשות את כל מה שאת צריכה, וזהו. כי אין זמן'. היא הפסיקה לשתות בגלל זה קפה". באופן כללי היא
מספרת על החוויה: "זה לא היה קל. ישנים ארבע שעות בלילה, ובאיזשהו שלב את מרגישה שכמה שאת רוצה, הגוף שלך לא מאפשר לך. הגוף נהיה כמו מכונה והשמן שלו זה הראש, המחשבה החיובית ורוח הלחימה. אם יש משהו שקופצים ממנו - את תקפצי, ואם היה קיר - אין מצב שלא היינו שוברות אותו. גם הדברים הלא טובים הפכו את החוויה הזו לחוויה שלמה".
"אחרי המירוץ - החברות שלנו היא בליגה אחרת לגמרי", מוסיפה ענבל. "זו חוויה שלנו, ושלנו בלבד, אף אחד אחר לא יבין. זה באמת כמו להשכיב מארבים בצבא".
על התכנית הן מספרות רק דברים טובים ומתמוגגות מהצוותים האחרים. "לא יכול להיות קאסט טוב יותר ממה שהיה, אנשים עם ראש על הכתפיים, שהתחברנו אליהם מאוד", אומרת הדס. הקשר הכי טוב, לדבריהן, היה להן במהלך הדרך עם מיה ועמיחי (שעדיין ביחד, למי שהתעניין).
"הם היו נראים זוג רגיל ונחמד מאוד. הייתה אווירה טובה אתם", הן אומרות. זה תיאור קצת שונה מהחיכוכים והנזיפות ההדדיות שרואים בתכנית.
ענבל: "אי-אפשר לבקר אם לא נמצאים באותה סיטואציה. יש אנשים שכך זה הקשר ביניהם - רבים ומשלימים, רבים ומשלימים, ויכול להיות שסבבה להם. היה בגרסה האמריקנית זוג שכל הזמן צרח אחד על השני. זה אולי לא מתאים לנשיונל טיווי, אבל ככה הם חיים".
את רן אתן מבינות? או לחלופין - מה מיכל עושה אתו?
"נכון שחסרה לו רגישות חברתית, אבל בסופו של דבר הוא לא עושה דברים מכוונה רעה והוא בחור טוב. היא יודעת בדיוק עם מי היא התחתנה והיא חיה עם זה בשלום. היא, אגב, בחורה מדהימה וחמה".
ומה בנוגע לשי וגיא?
הדס: "האמת שלא ידענו איך הם מתפקדים במירוץ, למעט הפעם ההיא באבובים. עכשיו פעם ראשונה אנחנו רואות. העריכה של הקטע עם הנחשים הייתה קורעת - איך הראו את שי צורח מפחד ואותי עושה להם פוצי מוצי. אפשר לומר שאנחנו לא גבר-גבר כמוהם. אנחנו פשוט האישה החדשה".
יש אומרים שכשחנה ומרגלית כבר אינן - התכנית מעניינת פחות.
ענבל: "אני לא חושבת שזה נכון. חנה ומרגלית היו מדהימות והביאו רייטינג, אבל הן עשו את שלהן, היה להן מספיק זמן, ועכשיו מתמקדים בזוגות אחרים".
ובהן אכן מתמקדים. כבר זמן רב הן דיירות קבועות בטורי רכילות ובאתרי רכילות למיניהם, ביום הריאיון הן הוזמנו לערוץ הילדים, להעניק שיעור ביפנית למועמדים להנחיה בערוץ, וקרנן אף עלתה בעיני בני זוגן.
"חבר שלי גרופי של התכנית, את לא מבינה", מספרת ענבל. "הוא מתקשר אליי ואומר לי 'את לא מאמינה מה אלון גל אמר', וכל הזמן בודק טוקבקים. הוא בהלם ממה שאנחנו עושות, כל הזמן אומר - איזה תותחיות, איזה תותחיות".
לקראת סיום, ניגשות אליהן שתי ילדות מבוישות ומבקשות חתימה וצילום. "יש לי כמה חברות חדשות בנות שש ב'פייסבוק'", מעידה ענבל על התופעה החדשה בחייה. "אתמול לדוגמה לאופק היה יום הולדת".
עם הערצה כזו, אתן חושבות על קריירה ציבורית יותר?
ענבל: "לכל אחת מאתנו יש עולם משלה, שהוא לא הטלוויזיוני. אבל אם יהיו דברים קונקרטיים, נשקול את זה".
אז לא תתנגדו לתכנית אישית כמו לחנה ולמרגלית?
הדס: "לא, לא נפסול. כל מה שמעניין אותנו ושלא נהיה בו פלקט - יהיה מצוין".
נא להמתין לטעינת התגובות
