אח, נפלא: מנחם בן מסכם חודש בווילה
נכנסתי לבית "האח הגדול" כדי לטלטל את העולם בחשיפת אמיתות חדשות, אבל התברר לי שזיעזעתי בעיקר את חבריי לווילה. עכשיו, אחרי שהפכתי למגה סטאר מבוקש ואפילו יש מעריצות שרוצות לעשות קעקוע שלי, זה הזמן לחשוף את כל מה שעדיין לא הספקתי לומר (ותתפלאו, יש לא מעט) על הדבר הכי קסום שקרה לי בחיים, לא כולל הטריפים של האל-אס-די מ-1969
ככה נראית התהילה כן, אין ספק ש"אח הגדול" הפך אותי, נכון לעכשיו, למגה סטאר. אני הולך ברחוב ואנשים נעצרים לברך ולחבק ולנשק. מטלפנים אינספור מעריצים (ככה הם מגדירים את עצמם): מתים עליך, חולים עליך, עשית לנו את החודש, אתה גדול. והמילה הכי נפוצה: "תותח, אתה תותח" ו"היה מגיע לך לזכות במקום ראשון" (אני אגב ממש בעד דודי מליץ במקום ראשון, בחירה מעולה, והרבה יותר נוח לי שהוא זכה בתואר ולא אני. אני איש חסר תארים מטבעי).
מישהי צעירה ויפה מ"חוויה במדבר" שלקחתי טרמפ אמרה לי שהחברה שלה רוצה לעשות קעקוע שלי (לא ברור לי אם קעקוע מהשם או מהדיוקן); שתי עובדות ניקיון, נדמה לי, בבניין ג.ג. בנווה אילן הסתכלו עליי, זורחות בלי גבול, ואחת קראה בהתרגשות גדולה: "טוביה, טוביה" תיקנתי אותה שקוראים לי "מנחם" והיא אמרה "כן, כן, מנחם, בוא תצטלם איתנו". ושתיהן הצטלמו איתי בחום גדול ובאהבה גדולה. אחת ממש מזמזה אותי. היה נפלא. החום עבר.
עשרות כלי תקשורת פונים אליי יום-יום. כמעט מכל העיתונים, כמעט מכל תחנות השידור ותוכניות הטלוויזיה. לונדון וקירשנבאום וחדשות ערוץ 2 וליאור שליין ואברי
שלא לדבר על מבול הפרסומים והמשדרים שהיו קודם ושאני מת לצפות בהם ולקרוא אותם.
אבל אין לי זמן בינתיים. אני מת, למשל, לראות את הקטעים עליי ב"האחות הקטנה" באולפן שישי עם יאיר לפיד, בגיא פינס, בעיתונים, אבל אני לא פנוי לכלום: עוד לא הספקתי לנשום כמעט ולא הספקתי כמעט לקרוא ולצפות במה שרציתי (על פי הפרסומאי אילון זרמון שרואיין ב"מעריב" פורסמו עליי פי שלושה קטעים מאשר על כל משתתף אחר. ואשתי טענה שהייתי האיש הכי מפורסם במדינה במהלך חודש מארס. נדמה לי שזה די קרוב לאמת).
אגב, גם ממשרד הפרסום מקאן אריקסון פנו אליי לעשות פרסומת כלשהי. סירבתי על הסף, למרות שאני בהחלט זקוק לכסף. אבל אני ממש מקווה שאצליח לא להתמסחר. אם תראו אותי מפרסם משהו, תדעו שהידרדרתי, טוב?
פרק ראשון: איך בכלל הגעתי לבית "האח הגדול"?
הכל התחיל כששבי זרעיה, הקומיקאי הגאוני, ששפך אותי פעם על הרצפה בפסטיבל סרטים גנוזים בסרט קומי אכזרי גנוז שכיכב בו על משה קצב ואשתו גילה (שנים לפני שערוריות המין), טלפן במוצאי שבת אחד, לפני כחודשיים, ושאל אם ארצה להשתתף ב"האח הגדול VIP".
מדובר בהרבה כסף ובחשיפה עצומה, הוא אמר, ואני התאפקתי לומר לו שאני מת מת מת להשתתף בתוכנית הזאת, ולא ממש העזתי לקוות שיפנו אליי. הרי לא הייתי סלב בעיני עצמי (כשכבר זיהו אותי ברחוב, חשבו בדרך כלל שאני שלמה וישינסקי). לכן לא חשבתי שיפנו אליי. אבל הנה, פנו. רק אחר כך הסתבר לי שחלק מהמשתתפים האחרים הם אפילו פחות מפורסמים ממני. והזוכה הגדול מכולם היה בכלל בגדר אלמוני מוחלט כמעט.
אבל נחזור לרצף הכרולונוגי של האירועים. שבי, העובד מסתבר בקופרמן הפקות, מפיקת "האח הגדול" הציע לי "פגישה מצולמת" (לא קוראים לזה אודישן כי הסלבס הם עם רגיש), שפירושה בעצם מבחן בד. "מתי", שאלתי, "בהקדם", ענה לי, ואני תהיתי אם יום שני, כעבור יומיים, מספיק טוב בשבילו, כי אז אני אמור להיות בתל אביב ממילא בעוד עניינים.
"אני מעדיף קודם", ענה לי. "מתי", שאלתי. "הכי טוב עוד הלילה", ענה. אני גר בכרמיאל, מרחק של כשעתיים נסיעה מרמת החייל, שם ממוקמים משרדי קשת. והמכונית שלנו היא מדגם דייהטסו אפלאוז 93' שכבר עברה כמעט 400 אלף קמ"ש. זאת אומרת שאתה יוצא לנסיעות ארוכות רק אם אתה מוכרח, ואני מברך את עצמי (ותודה לאל), שהיססתי רק שנייה ואמרתי כמעט מיד: "אני בא", ויצאתי לדרך.
איך כתב פעם דוד אבידן בשיר שישוב ויככב בכתבה זו (כפי שכיכב גם בציטוטים שהשמעתי ב"האח הגדול": "לעולם אל תטען שאתה אדם עסוק / זכור תמיד: אתה עסוק מכדי להיות עסוק". שפירושו בעצם: צא לדרך ואל תהסס בטענה שאתה עובד/עסוק/לא יכול עכשיו. אתה תמיד יכול, בעיקר כשהמשימה היא תיקון העולם.
חוליי החינוך, שהולידו דור עברי עילג בחלקו; התפשטות התופעה ההומוסקסואלית המסוכנת להפליא (למרות שאני חוזר ואומר שוב ושוב שההומואים בחלקם הם, כמובן, אנשים מקסימים ביותר) ועוד ועוד. הנה הזדמנות חיי להגיד את כל זה בעוצמה המרבית בערוץ הכי נצפה. עדיין לא ידעתי כי במרכז הסערה שיעוררו דבריי בבית "האח הגדול" יעמדו לאו דווקא ולא בעיקר דעותי המהפכניות לכאורה, אלא משהו אחר לגמרי: כושר הריב וכושר חשיפת הנפשות שהפגנתי באינספור עימותים בבית. וכן, גם הכושר שלי לעורר אהבה. סליחה שאני מתפאר. עובדה שכולם אהבו אותי בסוף. טוב, אולי רק כמעט כולם.
אבל על הנושאים העיקריים שהעליתי, שערוריות העולם וישראל כפי שאני רואה אותן, והדרכים לתיקונן, לא שמעתי כמעט דבר בעיתונות. הן נדחקו מפני שערוריות הבית. ובכל זאת, העולם שמע. נדמה לי ששמע. נדמה לי ששמעתי אותו שומע. הנה חזרתי לפני כמה שעות מכנס מסכם ומצולם בענייני "האח הגדול" שוב בבית "האח הגדול" בנווה אילן, עם כל הדיירים הנפלאים שהיו איתי בבית, והנה במקבץ הטלוויזיוני המפואר המסכם של רגעי השיא בבית כיכבו כל מיני מריבות ועימותים ביני לבין דיירי הבית ורגעי צחוקים בלתי נשכחים למיניהם, אבל שום דבר מן השיחות הארוכות שניהלתי, בין השאר, כאמור, בענייני אלוהים ותנ"ך וסרטן (בין השאר, עם שני חולי סרטן לשעבר שהיו בבית) ואיידס ומחלות נפש וטמטום הוראת התנ"ך והדאווין של דארווין - לא הובא באותו מקבץ.
גם לא שיחות נפש מדהימות ביופיין בעיניי שהיו לי עם קורין אלאל, למשל, בענייני מוזיקה (היא השמיעה לי, בין השאר, שירים של אגי משעול שהלחינה להפליא. התפעלתי עד עמקי נפשי) או עם עדי נוימן, טיפוס מקסים במיוחד, שאישיותה הנדירה (תאמינו לי, ואני טיפוס ביקורתי) לא ממש עברה לצופים, משום שהביאו אותה באופן חלקי הרבה יותר מדי (דודי מליץ, אגב, התפעל ממנה לא פחות ממני, תשאלו אותו).
נדמה לי שנקב בשמותיהם של אלעד קופרמן, מנכ"ל קופרמן הפקות, ואבי ניר, מנכ"ל קשת. ואכן, כעבור יום-יומיים התברר לי שגם הם התפעלו. וכבר הוזמנתי לחתום חוזה, עם שכר נקוב גבוה מאוד, מותנה כמובן במספר הימים שאשהה בבית.
מה אמרתי באותה פגישה מצולמת? אמרתי שאני מעוניין להיות בבית "האח הגדול" כדי להפיץ את דעותיי, במטרה לחולל שינוי עמוק ככל האפשר במציאות. בשולי השיחה שאל אותי יואב איך אני בענייני מריבות ומה אני אומר כשאני כועס. כדי להישמע מתון ציטטתי לו משהו מינימליסטי למדי שאמרתי למישהי יום או יומיים קודם: "את היסטרית ולא יעילה". ראיתי חיוך אושר קל מתגנב על שפתיו של יואב. זה היה כל הרמז לכושר ההעלבה שלי, והיה ברור שכל זה יימצא רק בשולי הדברים.
עדיין אף אחד לא חשב כי בסופו של דבר יחשדו בי דיירי הבית כי אינני אלא מושתל של ההפקה כדי לערער את שלוות הסלבס. אבל לא. לא הייתי מושתל של ההפקה. באתי לגמרי מתוך עצמי, ואף אחד לא ידע שאהיה כזה. גם לא אני. הליהוק של קשת וקופרמן התבסס על מידה לא קטנה של כושר אבחנה אמנם, אבל גם על מזל גדול. אני הייתי המזל. כי בלעדיי, הבה נודה, העניין היה עלול ליפול לשעמום כבד. או שאולי אני טועה?
את ההמשך בשלב זה אתם יודעים, כמובן. נבחרתי, הכרתי את אנשי ההפקה המקסימים של קופרמן, מהילה היעילה להפליא עד המלבישה והצלמים והבמאים, כולם (באמת באמת) מעולים בסוגם, עברתי שורת בדיקות רפואיות, כולל אצבע בתחת לבדיקת מצב הערמונית ובדיקה פסיכולוגית נרחבת למדי.
אני שמח לבשר לכם שאין לי איידס ואין לי טיפת כולסטרול עודף, למרות כמויות החמאה העצומות שאכלתי בחיי. גם כושרי הגופני באופן כללי בהחלט טוב, בנוי למשימות אקסטרים, שבסופו של דבר לא התקיימו בבית.
אני מדגיש את זה לא כדי להתפאר בבריאותי חס וחלילה, אלא כדי להעלות את האפשרות שסוג החיים שאני חי (שעיקרו: לא ללכת לרופא, לא לשעות לאזהרות רפואיות שלא נראות לי, לא לקחת תרופות, לא לעבור בדיקות, ללכת הרבה ברגל, לאכול הרבה תפוזים ופירות בכלל) הוא סוג חיים שעשוי לאפשר לכם פעם להיכנס לבית "האח הגדול" בגיל 60 עם חבורת צעירים.
כדאי גם להשתמש בניסיון החיים של שימי תבורי: אביו חי עד גיל מאה כמעט בלי תרופות בכלל, אמו מתה בייסורים מוצפת תרופות אינסופיות. שימי עצמו הוא במצב גופני טוב מאוד, כמדומה, בזכות ראשי השום שהוא אוכל בלי חשבון ובזכות חצי כוס מיץ הלימון שהוא שותה בשלוק ובזכות צמח הגת, שאמנם לא הגיע לבית "האח הגדול".
בשבת שלפני הכניסה לבית "האח הגדול" (שנועדה למחרת ביום ראשון) נסענו אני ואשתי ובתי הצעירה לראות לראשונה את הנכד שנולד לנו בערב הקודם, וחצי שעה אחרי שראיתי לראשונה את התינוק (תודה לאל) כבר נלקחתי על ידי מונית מטעם ההפקה ישר לבית מלון בירושלים, שם הובלתי בחשאיות, עטוף בצעיף מכסה פנים כדי למנוע זיהוי. הוכנסתי לחדר מפנק במלון להסגר פרטי של 24 שעות בלי לראות אף אחד, להוציא כניסות חטופות של אנשי שירות כדי להביא מגשי אוכל שופעים.
אני יודע בדיעבד שעבור חלק גדול מן המשתתפים האחרים (יוסי מילשטין היקר והנוגע ללב, למשל), הייתה השהות בבידוד סיוט לא קטן. יש אנשים שמתקשים להיות עם עצמם במשך שעות ארוכות. אני לא. מבחינתי, הבידוד היה מושלם. ממש הבדידות והבידוד המרגיעים שהייתי זקוק להם, במעבר מן העולם והמשפחה אל בית "האח הגדול".
הותר לנו אמנם לקחת עיתונים לתוך החדר המבודד, אבל אני העדפתי את התנ"ך בלבד, שהותר לי עוד קודם להכניסו לבית. אמנם כללי הפורמט קובעים כי אסור להכניס ספרים לבית "האח הגדול". גם לא ניירות. גם לא עטים. אבל התנ"ך נחשב, מסתבר, כאביזר קודש מסוג סידור התפילה ולכן הותר לי להכניסו. ברור שבלעדיו הייתי יוצא מדעתי או מתגלה כאדם עכרורי, עצבני ולא נעים. התנ"ך הציל אותי באופן מוחלט. מקור כוח רוחני ונפשי אינסופי שהאיר אותי מבפנים כל ימי שהותי בבית.
טיפ למתמודדים פוטנציאליים: אל תרשו לעצמכם אפילו לרגע להיות בלי תנ"ך ב"האח הגדול". אחרת תלכו לאיבוד. וצריך לקוות שכללי הפורמט לא יטילו איסור חדש כלשהו על מקור הכוח השמיימי והאלוהי הזה. ליאון הציע לכם לבוש חם לימי נווה אילן הקרים. אני מציע לכם תנ"ך (וגם מעיל חם אחד).
אני מדלג עכשיו משלב הבידוד בבית המלון לשלב בית "האח הגדול" עצמו. הנה אני מובא במכונית נסתרת, עובר אל היגואר, ומובל ויוצא אל בין קהל הילדים הצורח והמאושר בכניסה. על שטיח VIP אדום. איזה קיטש זוהר ומיידי. איזה כיף. אנחנו בתוך המשחק.
פרק שני:איך פרץ הריב הראשון
ההברקה הראשונה שלי, אם יורשה לי, ויורשה לי, הייתה בקטע מעיל הקורדרוי האפור והאלגנטי שלי, שאותו קניתי כמה ימים קודם לכן ואיתו נכנסתי לבית. בדרך כלל, אני לא קונה בגדים כמעט. אבל לכבוד בית "האח הגדול" קניתי. בעידוד אשתי. והנה, כשכבר היינו מכונסים כולנו לראשונה בסלון הבית, עם הכניסה הראשונה מן העולם, התלוננו חלק מן הבנות על הקור. רובן לבשו בגדים חשופים מדי למזג האוויר הירושלמי, ובכלל, נשים כידוע רגישות יותר לקור ומתלוננות על קור הרבה יותר מגברים.
דניאלה פיק החתיכה הקרה-חמה (חמה לכאורה ולמעשה, אבל נתונה מדי לעצמה מכדי להיות חמה באמת כלפי הזולת, נדמה לי) קיבלה איכשהו את המעיל של שימי, כדי להתגונן מהקור, אבל שימי התכעס פתאום כשהמעיל נפל על הרצפה במקרה. זה היה רגע קצת לא נעים של התכעסות, ואני נזעקתי מיד לבטל אותו, כשהצעתי לדניאלה את מעיל הקורדרוי האפור שלי, והבטחתי לה שהיא יכולה מצדי להשליך אותו על הרצפה. היא נראתה נפלא עם המעיל האפור. יותר מאוחר, אגב, אציע לה להתרכז במראה הכהה הסקסי ולהפסיק את האדום הנצחי שלה, שהופך אותה לבובתית מדי (כן, גם על אופנה יש לי מה להגיד, לא פחות משיש לדורין אטיאס וליאון, בפינות הלבוש שלהן בגיא פינס. תסלחו לי, אה?).
מועד ההתכנסות הראשון הזה של דיירי ה-VIP (תואר מגוחך בכל מקרה, צריך להודות, אבל אפקטיבי) על הספות בסלון היה גם הרגע שבו אמרה לי מאיה בוסקילה את המשפט ההיסטורי הבא, שעוד ידוסקס בו בבית "האח הגדול" כשהתנצלתי בנימוס הפולני שלי על היותי המבוגר מכולם, בקהל שרובו צעירים סקסיים, אמרה מאיה את המשפט הבא: "מנחם, חוכמה זה הדבר הכי סקסי, ולכן אתה הגבר הכי סקסי פה".
ולפני שאפנה לסיפור המריבה הראשונה בבית, שהתרחשה ביני לבין אמיר פיי גוטמן (זמר ומופיען והומו ובחור מעולה ביותר, שעוד אדבר כאן בשבחו), אספר כמה דברים על טבעו הפיזי של הבית שנכנסנו אליו ועל סדריו. אולי אנשים לא מכירים את הפרטים הבסיסיים. קודם כל, אני עצמי, שצפיתי פה ושם בקטעי "האח הגדול" הקודם, לא הבנתי שמדובר בעצם בבית טלוויזיוני. כלומר, לא בווילה אי?שם ברחבי הארץ, שהושכרה לצורכי הטלוויזיה, אלא בסוג של תפאורת אולפן, כמו מין בקתות קולנועיות בסרטי מערב פרוע בהוליווד.
כלומר, בית "האח הגדול" נבנה כולו מלכתחילה כדי לשמש כבית "האח הגדול" בעונות שהיו ובעונות שיהיו. מדובר אמנם בבית כיפי מאוד, מרווח, עם תקרות גבוהות וחצר נעימה, שכוללת שיחים טבעיים, דשא מלאכותי, בריכה וג'קוזי, אבל שגם נראה קצת כמו תפאורת פלסטיק, גבס וקרטון, עם חלונות בכל מקום (לצורכי צילום), שכולם כהים מבפנים ושקופים מבחוץ. כלומר, אנחנו לא יודעים שרואים אותנו כל הזמן כבמחזה שקוף. לא רק הצופים בבית רואים אותנו, אלא גם קבוצת הצלמים הממוקמת מאחורי החלונות הכהים, ומפעם בפעם שומעים את המצלמות הניידות שלהם (פרט למצלמות האוטומטיות הקבועות) הנעות על המסילות.
הכל נוח מאוד בבית, כולל המיטות (המתכווננות באמצעות שלט אלקטרוני שלא הייתי מודע לו, עניין שהוליד מתיחה נפלאה, כזכור. בהמשך אולי אפרט). ויש גם תא נעים ומואר, שבו האח הגדול עצמו (בדמות כמה קולות אנושיים מתחלפים) עומד לשירותך הנפשי 24 שעות ביממה, בכל רגע של מצוקה או לחץ או שאלה. מין פסיכולוג צמוד, חכם ונדיב, המופיע לפעמים בדמות גבר ולפעמים בדמות אישה. אני לא יודע אם מותר לי לנקוב בשמותיהם של האחים והאחיות הגדולים האלה, כולם בעלי איכות פסיכולוגית נדירה. לכן אגיד רק את שמותיהם הפרטיים, יורם המעולה, שהוא גם הבמאי והעורך הראשי של התכנית, אפק הצעיר במיוחד והמעודן, שתי ההילות המקסימות וענבל מקסימה אחת. תודה גדולה לכולם.
יש רק שתי בעיות ידועות מראש בתנאים הפיזיים של הבית: ראשית, מקלחת המים החמים מוגבלת לשעה אחת ביממה, עבור כולם (ותחילה היינו כזכור 13 אנשים בבית). מין ניסוי בהיסטריות רחצה למיניהן. בסך הכל, די פשוט להסתדר גם עם זה. שנית, דלת חדר השימוש איננה ננעלת, ממש כמו דלת המ?קלחת, למרות ששתיהן לא מצולמות (או לפחות לא משודרות, כי גם במקרה זה הושמעה טענה מטעם ההפקה, שהן מצולמות, אם גם לא משודרות).
בנוסף, אסור לשאת כמובן פלאפון, שעון, כסף, עט, ספרים או עיתונים כלשהם. במקרה שתרצו לדעת מה עושים כל היום - בדרך כלל לא עושים כלום, להוציא משימות מפעם בפעם. בשאר שעות היום אפשר לישון, לחשוב, לדבר, להתבודד, להכין אוכל, לרחוץ כלים. כל אחד עושה מה בראש שלו. העובדה שנמצאנו בלי שעון בכל ימי השהות בבית, מחזירה אותי שוב לשורותיו של אבידן מתוך השיר הנבואי ההוא, הכוללות הוראות קיום למיניהן הנעשות מחוץ לשעון (השיר נקרא "ייעוץ תעשייתי"):
"בשעות הפנאי שמחוץ לזמן השעוני / (שאיננו כידוע אלא ציור של אסכולה מיושנת ומיישנת) / פזם לעצמך ולאחרים אחד מאותם פזמים / שירססו בהדרגה את הסדר הקיים ואת כל הפגמים. משמע, תדבר את הדיבורים ואת המילים שישנו את העולם. בהדרגה. לא בבת אחת, בתהליך הולך ונמשך כמו הגאולה שב"עיתה אחישנה" כמובטח, ועד אז "תחילה היא קמעה קמעה ואחר כך מתגברת והולכת" משהו כזה.
וזו אכן הייתה מטרתי העיקרית, כאמור וכמסופר, בכניסתי לבית: להגיד את הדברים. ולא להפסיק להגיד אותם, ולהגיד אותם במלואם. זאת הייתה העבודה. זאת הייתה המשימה. ואני באתי לעבוד. בשכר גבוה מאוד ליום, אבל גם אילו הייתי נדרש להגיד את הדברים בחינם, הייתי בא באושר. הכסף רק איפשר לי להתפנות נפשית מכמה מועקות כספיות. חלק מהמשתתפים האחרים ורבי-השמחה בבית אמרו שהם באו ליהנות, שהבטיחו להם שיהיה כיף, כפי שטענה הזמרת מאיה בוסקילה, למשל, כוח טבע קולי אמיתי, שהתלוננה יחד עם אחרים שאני מקלקל את הכיף בבית.
אבל אני חשבתי שהכיף הזה מכסה על צביעות ועל מועקה ועל אי-יכולת להגיד לאנשים את האמת. אני בהחלט באתי להפר את השקר ואת השקט, כי "שקט הוא רפש", כפי שאמר ז'בוטינסקי והתכוון לסוג השקט המכסה על עוול, תועבה, זיוף, חנופה, מניפולציה לא ישרה. זה היה עיקר תפקידי בתוך הבית. חשפתי ונחשפתי. נלחמתי ולחמו בי. והמטרה הייתה האמת וחשיפת האמת. האמת הרוחנית על פגמי המציאות והאמת הנפשית על מה שנעשה באמת בתוך הבית.
פרק שלישי: הזכות להרגיש גועל ועלילת היותי מטריד מינית.
ואז, ממש בבוקר היום הראשון בווילה, בא העימות הראשון. זה קרה כששוחחתי בענייני טעם עם כמה מדיירי הבית (נדמה לי שהסברתי למה פירות עולים על ממתקים וסיפרתי איך קטלתי פעם את דויד גרוסמן שאחד מגיבורי ספריו זחל מתחת למיטה כדי להכניס לפיו סוכריית פטל ישנה ומעופשת ומצץ אותה עד שהגיע לשכבת הפטל, יענו), ואז הגיע אמיר פיי גוטמן. בחור יפה מאוד, חכם מאוד, איכותי מאוד, זמר ששר בין השאר שירי עומק אמיתיים, כפי שאדגים בהמשך (בצד כמה נטיות שטחיות ובדרניות מדי למופעי קיטש) וגם הומו (בהחלט זכותו הדמוקרטית והאנושית על פי החוק הנהוג כיום במדינת ישראל שביטל מזמן את האיסור על ההומוסקסואליות).
ואז, תוך כדי שיחה בענייני טעם, התהפכתי עליו בנועם ובנדיבות, ואמרתי לו: "הנה, גם ענייני מין הם לכאורה עניינים של טעם וריח, וגם עליהם מותר להתווכח". כי לכאורה הומו הוא הומו, ואין על מה להתווכח, ובכל זאת יש. שם, על הספה ההיא בבית האח הגדול, עם כמה מדיירי הבית, צמח העימות הראשון, שבו טענתי כי בהקשרים מסויימים תגובת גועל היא התגובה הטבעית הנכונה היחידה, ואין מה לדחוק אותה מנפשנו.
ובכל זאת, אמרתי, אני עומד על זכותי להרגיש גועל. זו זכות בסיסית של אדם להרגיש מה שהוא מרגיש ולבטא את ההרגשה בהקשריה הנכונים. מי שמוותר על הרגשת הגועל שלו או על ביטוי הגועל שלו דומה לאדם שוויתר על אחד הרגשות הבסיסיים ביותר. הנה, סיפרתי, הוצגה ב"הבימה" לא מכבר הצגה בשם "העז או מי זאת סילביה" (שנכתבה אגב על ידי מחזאי הומו גדול, אדוארד אולבי), ובמרכזה ארכיטקט אמריקאי שהתאהב בעז, כולל הכל. אשתו מריחה איזשהו ריח עיזים מפתיע שנודף מבגדיו כשהוא חוזר ממעשה האהבה, ולא מבינה בדיוק מה זה וממה זה. האם מותר להיגעל ממעשה אהבה עם עז? אני שואל. כן, אני אומר, מותר להיגעל. יותר מזה, אין מילה אחרת שמבטאת את התחושה הזאת, פרט למילה "איכס".
כאן דחקתי באמיר פיי גוטמן היפה לומר מה תחושותיו הטבעיות כלפי מעשה בעילת עז, וגוטמן נפל לתוך המלכודת ואמר ש"זה לא מפריע לו. כל אחד ייעשה מה שבראש שלו". משהו כזה בערך. טעות גמורה. מאוחר יותר, במהלך אותו חודש בבית, הודו בפני שני גברים צעירים ומצודדים, גיא לובלצ'יק הספורטאי ודודי מליץ, הזוכה הגדול, כי למרות שהם עצמם מתנגדים נחרצות לדיעותי החשוכות בעיניהם על ההומוסקסואליות, בכל זאת, המחשבה על שכיבה אפשרית שלהם עם גבר, מגעילה אותם. לובלצ'יק הצעיר הבהיר כי גם תמורת 10 מיליון דולר הוא לא היה שוכב עם גבר. ודודי מליץ הבהיר והודה כי אכן המחשבה על עצמו באקט מיני עם גבר מגעילה אותו. עובדה. והרי על הזכות להגיד את זה היה כל המאבק.
אגב, פעמיים במהלך השהות בבית הצליח אמיר פיי גוטמן לרגש אותי עמוקות בשני שירים מופלאים באיכותם ששר (אחד מהם גם חיבר בחלקו). האחד הוא שיר בשם "דבש בכוורות", המופיע בתקליטו האחרון, והשני הוא שיר שאת מילותיו חיבר יחד עם אייל שוהם, ואת המוזיקה שלו חיבר בעצמו. והוא גם שר.
הנה בואו תשמעו חלק ממילות השיר שלו, שהיו עד כדי כך חשופות ומדוייקות והמוזיקה שלהן היתה עד כדי כך עמוקה ונוגעת, שחשבתי שהתחברו ונוצרו ממש תוך כדי השהות בבית האח הגדול ועסקו ברגשות החשופים שעוררה השהות הזו: "אנשים תמיד מתחבאים / עד שזה כואב והם מתפרצים / הם נחשפים ומשתנים / וגם אני בניתי סביבי חומות הגנה /ולא הייתי אני עד שכאב לי / והסתכלתי לעצמי בעיניים / ועכשיו / אני מרגיש / עכשיו אני מרגיש". כמה מדוייק. כמה ריגשי. כמה חכם ואמיתי. אמיר, אני אוהב אותך.
ואני חוזר לשערוריית השיחה המתפרצת ההיא על הספה המרובעת (ליד פסלי שלושת הקופים המוזהבים המצויים בסמוך: הקוף שלא שומע, הקוף שלא מדבר והקוף שלא רואה. יש אנשים שמסרבים לשמוע, לראות, לדבר את האמת). כי אכן, בינתיים, בבית האח הגדול ההוא, בשלב הצגת העז בהבימה, איבד גוטמן את עשתונותיו. הוא הגדיר אותי כמפיץ שינאה ואת עצמו כמפיץ אהבה, ופרש מן השיחה בכעס.
ומכאן ואילך נהג כלפי בשלושה סוגי טקטיקות: ראשית, בתוקף כושרו המנהיגותי הטבעי (מעניין מה ואיך שירת בצה"ל, כי הוא מ"כ טבעי) הוא ניסה להחרים אותי ולצרף קבוצה גדולה ככל האפשר לחרם. זאת מתוך מחשבה כי כשלא יהיו לי בני שיח, לא אוכל לדבר. ואז לא תהיה לי במה ("אל תיתנו במה לדיעותיו המסוכנות", חזר וטען).
שנית, הוא ניסה לעורר עליי שנאה בתוך הבית, במטרה להעמיד אותי להדחה מוקדמת ככל האפשר. שלישית, הוא ניסה להשחיר את דמותי בכל מיני אמצעים, ולמעשה עמד מאחורי העלילה שנרקמה נגדי כאילו הטרדתי מינית קבוצת בנות בבית. טענה שהתבססה על כלום (הרי הכל צולם), ובכל זאת, נתנו לה יד בדרך זו או אחרת גם מאיה בוסקילה, גם עדי נויימן וגם דניאלה פיק, הכל בתיזמורה של כוכי מרדכי, עורכת הדין (ובעלת עבר טרגי בתחום העבירות המיניות שבהן הורשע למרבה הצער בעלה לשעבר, מגיבורי מערכות ישראל, איציק מרדכי).
איך יכולות ארבע נשים לחבור לעלילה? זהו, שזה קרה מול המצלמות ואפשר בדיוק לראות איך זה התרחש ולמה ומה היה המניע. כך, למשל, כשהתחפשתי לאסלה, היה מושב האסלה מתנודדד לפני, ואז כשראיתי את עדי היפהפיה (אלא למי אציע? לשימי?) הצעתי לה לשבת על האסלה, שהתנודדה סביב מותני, כחלק מאותה מהתלת פורים. אלא שעדי נרעשה וטענה בהשמצה מובהקת, כי הצבעתי על איזור החלציים שלי, עניין בלתי אפשרי טכנית, כי איזור החלציים שלי היה מוסתר באסלה שהתנודדה מעליהם.
גם דניאלה פיק הצטרפה מצידה ברגע אחר למזימת השמצתי כמטרידן מיני, ואחרי שנהגה לתת לי נשיקות לילה טוב חמות ומקסימות, ואף קפצה עלי יום-יומיים קודם, ונתלתה עליי מאחור, כששתי רגליה באוויר, היא איכשהו הצטרפה לטענה כי נגיעה קלה שנגעתי בקצה אצבעי בשפתה התחתונה, כחלק ממחוות פרידה (כי בדיוק הלכתי משם), וזאת בנוכחות כמה מחברי הבית, כדי להגיב בסלחנות על איזשוהי מחאה שהשמיעה נגדי בעניין נטייתי לפגוע באנשים אחרים או משהו כזה - יכולה להתפרש כסוג של הטרדה מינית. כוכי מצידה הגזימה לחלוטין את הנגיעה הזאת והפכה אתה למין מישוש שפתיים שלא היה ולא נברא.
גם מאיה בוסקילה, שבסך הכל החמאתי לה על איזושהי שימלת מחשוף שלבשה, צירפה את השבח שלי למסכת ההטרדה המינית שאני נוהג בה. תודה, אלוהים, שהכל היה מצולם ומתועד ואפשר היה להוכיח את הדיבה. אחרת מי יודע לאן היו הדברים מתגלגלים.
הייתי בשלב שבו ניסו להוציא עליי דיבה רעה. כך, למשל, ברגע מכריע מסויים, כשניהלתי במטבח מול המצלמות (תמיד מול המצלמות) דיון ער עם פנינה טורנה בעניין ההומוסקסואליות (היא רצתה להבין את עמדתי לעומקה), טענתי בין השאר ש"אמיר יכול להיות אבא נפלא" (כי היו שמועות שהזוג ינאי-אמיר מתכנן אימוץ. ואני לגמרי פירגנתי), אלא שמאיה בוסקילה שמעה משום מה את הדברים הפוך (ושוב: הדברים כזכור מצולמים כולם. זה כל החסד), ויצאה בוכה אל קהל המחרימים שלי כדי לספר להם ששמעה ממש מפי, בשיחה עם פנינה, שאני חושב ש"אמיר יהיה אבא לא טוב", דיבה מוחלטת. כי הרי אמרתי את ההיפך.
כאן התייצבה פנינה באחד מרגעי גדולתה ואמרה: "והרי הוא אמר את ההיפך. הוא אמר במפורש שאמיר יכול להיות אבא נפלא". העובדה היא שכל מי שחבר אלי בעניין הצדק הראשוני ההוא, נשאר במשחק עד הסוף. ולעומת זאת, חדר המחרימים הודח ונעלם, פרט לקורין, שגם היא היתה ראשונה להיות מודחת בין החמישה האחרונים. אז מה ניצח פה. הצדק האלוהי? לך תדע.
נכון שאני מצידי נכנסתי בינתיים לעימותים קשים עם כל השלושה - עם דודי ועם פנינה ועם שימי - אבל למרות המריבות הגדולות (כולן עקרוניות ביסודן) אף אחד מאיתנו לא שכח שהיינו גרעין צדק ברגע מסויים.
פרק אחרון: מי היא הזוכה האמיתית?
הכי מקסימה בבית היתה כאמור עדי נוימן. היא היתה המועמדת שלי לזכייה באח הגדול, ובשלב מסויים שקלתי להציע אותה לזכייה במקום את עצמי, אלא שהיא הודחה בשלב קודם. משהו בהפקה או בעריכה נדפק לגביה. מאוחר יותר הבנתי, מפי מי שצפה, שעדי לא היתה נוכחת מספיק במישדרים המרכזיים. והצופים פשוט לא ראו אותה מספיק כדי להיווכח בקיסמה הגדול. בחורה יפה מאוד, זוהרת, מצליחה, בעלת קריירה בינלאומית, שהתנהגה בסך הכל באופן מופתי בחיי הבית.
דמות מופתית, תאמינו לי, גם אם היו לה כמה היתקלויות איתי, אבל בלילה שלפני האחרון קיימנו שיחה נפלאה שארכה כארבע שעות (ומי שראה אותה-התפעל. שמעתי כמה תגובות), ובה דיברנו על שירה ועל תנ"ך ועל המשיח ועל גאולת העולם ועוד עוד והקראנו זה לזו שירים שכתבנו בחיינו (השיר השני שלה היה ממש יפה. את הראשון קטלתי). תאמינו לי, שיחה שיכולה להיפך כשלעצמה לסרט קאלט מפואר. אולי מישהו העלה אותה ליו-טיוב. ואולי מישהו יתרגם.
***
מה עוד? יש עוד הרבה. אבל אני כבר לא אספיק לכתוב את יתר הדברים. אני מצידי די מתגעגע לשקט שלי. אני יוצא לרחוב חמוש במשקפי שמש כהים ובכובע כדי שלא יזהו אותי מהר מדי. יש כיף גדול בלהיות לא-סלב.
נא להמתין לטעינת התגובות
