ביקור אולפן: אורפנד לנד
להקת המטאל הישראלית 'אורפנד לנד' נמצאת בעיצומן של הקלטות אלבום רביעי ומורכב. קובי פרחי, סולן הלהקה, תורם מידע על הסאונד של האלבום המתקרב ועל המיקס של אחד סטיבן ווילסון, ג'נטלמן סבלני ונערץ
שתי גדות לחלון. אגבבה בפעולה צילום: ליהיא לסלו
זוהי שעת צהריים ביום האחרון של חודש מרץ, בה מתכנסים באולפן C פרחי ובסיסט הלהקה, אורי זילכה, מוכנים לקראת עוד מהלך טרום-לידתי בדרך לאלבום חדש ורביעי במספר. כוכב השעה ומוקד ההתרחשות הפעם הוא אבי אגבבה, מוזיקאי ואמן כלי הקשה שהשתתף גם באלבומה הקודם של הלהקה, "מבול". אגבבה ישוב מבודד בחלל שמעבר לחלון האולפן ומשתכשך, בכל מובן אפשרי, בתוך בריכה של כלי הקשה שהכין מבעוד מועד.
צמד האורפנדים מתמקם מעבור השני של החלון, מגובה ביניב פז, טכנאי ההקלטות של האולפן. ביחד הם משמיעים לאגבבה פיסות קטעי גיטרות מוקלטים, והוא, מצידו, מתאים להם את הכלי והמקצב המלווה. לפרקים עוצרת החבורה את התהליך ומתאמת עמדות בנוגע לגוון, מהירות וכיוונים; משעשע לראות שבנקודה מסויימת דווקא אגבבה הוא זה שמרשה לעצמו להעלות ל-11 ולקחת כיוון אגרסיבי מידיי לדעת היושבים בחדר, מה שמוביל לדיון קטנטן בנוגע לדיקצייה ההקשתית המתבקשת בקטע המוקלט.
- לגלרייה מתוך אולפן ההקלטות
קרן אור
שיכשוך נעים. צילום: ליהיא לסלו
"בזמן שאנחנו חיים חיים של ייאוש, אכזבות ועצבות, כולנו תמיד רודפים בחיים אחרי משהו וסוחבים שק שלם של תסכולים", כך מסביר פרחי את הבסיס למהות האלבום.
"לוחם האור הוא מעיין מאסטר שיודע שהעולם הזה הוא מגרש המשחקים שלנו. ברגע שהוא
מתעורר אנחנו מצליחים ליצור את המציאות. אם את מגשימה את עצמך, את עושה מה את אוהבת, את מצליחה ומוערכת על ידי אנשים ומרגישה סיפוק מזה, לוחם האור שבך ער. ברגע שאדם חי וסוחט את החיים בתוך מסחטה ולא הם סוחטים אותו, אז הלוחם שבו ער. ברגע שזה הפוך, הוא רדום."
"אצלי אני חושב שהוא ער", הוא ממשיך, "אני חי את החלום שלי מאז שאני בן 16, אני אוהב את אורפנד לנד ואני מצליח להגשים את עצמי בתוך אורפנד לנד בכל מובן שהוא. וזו המטרה של האלבום, כל מאזין הוא הגיבור שלו."
הטקסטים והרעיון באלבום מבוססים עליך?
"לא. הם מאד כלליים. אני תורם להם מהנסיון הרוחני שלי בחיים, אבל אני לא מספר את הסיפור שלי. אני מספר את הסיפור של לוחם האור, שהוא בעצם הסיפור של כל אחד, רק שאצל כל אחד הוא מתאפיין בוריאצייה אחרת בהתאם לחיים שלו."
ובמה הוא שונה מ"מבול"?
"כל אלבום שלנו שונה מבחינה מוזיקלית. שומעים שאלה אורפנד לנד בקומפוזיציה, בריפים ובחשיבה אבל זה תמיד שונה ברמת הסאונד, ההגשה והעיבוד. באלבום הזה אנחנו פחות פרוגרסיביים ממה שהיינו ב"מבול", יותר ברוטאליים אפילו בחלק מהקטעים, למרות שיש עדיין קטעים מלודיים. גם מבחינת השימוש בכלים, האלבום הוא יותר מזרח תיכוני. בתוך כל המטאל שלנו תמצאי יותר כלי הקשה, בזוקי, קאנון. ויש גם דגש מאד חזק על כינורות ערביים."
למה דווקא כינורות ערביים?
"כי לא התנסינו בהם במבול, אלא יותר ב"אל נורא עלילה". הרגשנו צורך לחזור לכינורות ערבים. כינור זה כלי מדהים, אנחנו תמיד אוהבים אותו. עשינו ב"מבול" שימוש בכינור, אבל כאלמנט יותר מערבי, והפעם החלטנו לעשות את זה באסכולה היותר מזרחית. אז מצאנו כנרים מהתזמורת הערבית של נצרת ואיתם שיתפנו פעולה."
לתזמורת הגיע פרחי דרך חברתו של זילכה, שסבא שלה הוא "מין נצרתי עתיק כזה" וקישר בינו ובין מנהל התזמורת. החיבור נראה לו מושלם. חזרות התבצעו בחיפה, ולהקלטות הובאו הנגנים לאולפן כלאחר כבוד. "יצא מדהים. הקלטנו אותם ופשוט התעלפנו. הרגנו אותם, במובן המוזיקלי של המילה."
אז מבחינתכם האלבום הזה הולך להיות יותר כבד.
"הוא בין "אל נורא עלילה", שהיה מאד מורכב וקשה, ל"מבול" - שהיה מאד פרוגרסיבי ויחסית קומוניקטיבי וקליט."
ופחות אהבתם את זה?
"אהבנו את זה מאד. אנחנו פשוט חוקרים כל פעם מוזיקה, אז הולכים גם למקומות אחרים. גם אם אהבנו משהו אנחנו לא יכולים לחזור עליו, אלא תמיד לחפש את עצמנו בעוד מקומות, להתרגש מהעשייה ולהרגיש שאנחנו מחדשים."
תיאוריית הקשר
מבט מהאולפן. צילום: ליהיא לסלו
הקשר עם ווילסון נרקם עוד בשנת 2000, עת ביקר בארץ וקיבל דיסקים של הלהקה ישירות מפרחי. משם התחילו השניים להיות בקשר. "ואז, ב2005, הוא בא שוב. התיישבנו, שתינו קצת יין בדיזינגוף, השתכרנו והחלטנו שהוא יעשה אתנו את האלבום הבא. עברו השנים , לקח לנו זמן לעשות את האלבום והוא קצת התייבש, אבל בכל זאת הוא די האמין במוזיקה שלנו וחיכה בסבלנות."
אכן, סבלני אדון ווילסון. את "לוחם האור" כותבת הלהקה כבר שלוש שנים. מאז "מבול", אלבומם האחרון של אורפנד לנד, עברו חמש שנים. בהתייחס למרווח שבין אלבומם האחרון ובין אלבומם מ- '96, "אל נורא עלילה", ההמתנה לא נראית גדולה כל כך, אבל עדיין משמעותית. "זה תמיד לוקח הרבה זמן", מסביר פרחי, "אנחנו תמיד מביאים בסוף משהו פסיכי שהוא די מקורי במונחים של מטאל עולמי. אנחנו מאד פרפקציוניסטים, מאד חשוב לנו איך זה נשמע. חשוב לתת אלבום עמוק מבחינה קונספטואלית ומבחינה מוזיקלית"
"אם אפשר, נגיד, להכניס לדיסק 80 דקות, אנחנו נעשה אלבום של 79 וחצי דקות. גם ב"מבול" - אני יכול עכשיו לשבת ולהשמיע לך אותו ולהראות לך 30 דברים שלא שמת לב אליהם, כי יש הרבה רבדים שיוצרים את זה דבר עמוק ומורכב. חברת התקליטים (Century Media) שונאת אותנו על זה. סטיבן שונא אותנו על זה, המעריצים בטח שונאים אותנו על זה, אבל ככה אנחנו לפחות מרגישים שאנחנו נאמנים למוזיקה ולמה שאנחנו רוצים לתת."
ושל מי היה הרעיון שווילסון יקח את תפקיד הקלידים?
"גם שלו וגם שלנו. מאד אהבנו את עבודות הקלידים, המלוטרון וההאמונד ב'פוריקיופיין' ו'אופת'' בעיקר. הוא מוזיקאי, הוא יכול לשבת במיקס ולהגיד, 'שמע, אני חייב לנגן גיטרה'. יש לו 'פרי פאס'. מעבר לזה שאנחנו חברים, אנחנו מעריצים שלו, כל מה שהוא רוצה לעשות הוא מוזמן. לא היה לנו מישהו שיאייש את הקלידים והוא הסכים."
ואתם צופים שהעבודה איתו תאפשר לכם גישה גם לקהל שהוא לא מטאליסטי?
"יש לנו המון קהל שהוא לא מטאליסטי, בגלל שהמוזיקה שלנו היא, פשוטה כמשמעה, מוזיקה. אנחנו מנגנים מטאל שכל אחד יכול לשמוע. גם בהופעות שלנו, וגם אנשים שקנו את הדיסק שלנו, היו מג'אזיסטים עד לחובבי רוק מתקדם ועד לאנשים שאוהבים שוטי הנבואה או להקת שבע, וכמובן מטאליסטים."
"המטאל הוא נקודת מוצא אבל יש בזה המון מוזיקה מעבר. אני כן מקווה שהעבודה עם סטיבן תכניס אותנו כריקושט למעריצי 'פורקיופיין טרי', 'אופת' ורוק מתקדם ברחבי העולם. הן להקות יותר גדולות מאורפנד לנד בעולם אבל אני מאמין שהאלבום הזה יגרום לעוד מעריצים של שתי הלהקות להתעניין בנו, ולהכיר להקה שנשמעת דומה להם אבל מביאה משהו חזק מהמזרח התיכון."
נא להמתין לטעינת התגובות
