אנרגיה קוסמית: תופעת גאלה קוגן
גאלה קוגן יודעת בדיוק מה הביא אותה ממעמדה הלשעברי כברמנית בדיכאון לפסגות נחשקות דוגמת "דני הוליווד": שילוב אפשרי למדי של קבלה, אנרגיות, פלירט עם הבורא, התנזרות מסקס (!) וגו'. ראיון
אבל אז, פלאק, המחמצנת הפכה לחמצן. ההתחנחנות נהייתה חן, וכשבביטוי "אשטנגה יוגה" התפלקה לה שי"ן שורקת, לפתע אפשר היה לראות אותה. וכמו כולם, גם בה יש ילדה רגישה שנורא רוצה אהבה. שלא כמו כולם, היא לגמרי מקדישה את חייה בשביל האהבה הזאת. אבל לפני כל סוף טוב, יש התחלה קשה.
גאלה קוגן, 24, היא שחקנית עסוקה בעלת רקורד בלונדיני ("בובות", "תעשה לי ילד"), כולל סצנת עירום שמתועדת בגוגל לנצח תחת הכותרת "גאלה קוגן מזדיינת" ("די! אוי ואבוי"), ובתפקיד הבלתי נשכח של רותי מהפרסומת לדיוטי. חוץ מזה היא גם השתתפה בסדרה "גרי מנדלבאום בלש פרטי" (מ-4 במאי בערוץ הילדים).
אבל כל זה לא משנה, כי עכשיו היא לגמרי חזק בצילומים לעונה השנייה של "דני הוליווד" (מ-3 במאי בלוויין), עונת האייטיז, שם תגלם את אוסי, הסוכנת הביצ'ית של הלהקה של בנו של דני דנקר הוליווד, שגם היא, נו, בלונדינית. "אני לא ביצ'ית בלונדינית ותו לא, יש הרבה דברים מעניינים שאני לא יכולה לחשוף כי זה מקדם את העלילה", היא חולקת. "אבל הדמות צבעונית, משוגעת לחלוטין, כיפית לי בטירוף, מצחיקה. אני מאמינה שאני יכולה לעשות הכול. אני מחפשת עומק בכל דבר שאני עושה".
לא קיצוניות?
"אני לא רואה את מה שאני עושה כמשהו קיצוני, אלא כמשהו שהוא טיפה יותר מנופח, בעל עומק. קיצוני זה כאילו השיא של השיא של האקסטרים. כל דבר יכול להיות קיצוני".
רותי דיוטי זה קיצוני?
"זה משהו כיפי, זאת דמות, אז אין לי שום בעיה עם זה".
ואם תיצרבי בתודעה כאהבלה?
"אני חושבת שכל בנאדם רואה מה שהוא הכי מתחבר אליו. אם אנשים רואים בזה אהבלה אז זה שיקוף של משהו שקיים בהם".
טוב, אני די אהבלה.
"לא יודעת, אמרת את זה מהפרספקטיבה שלך, שזה הגיוני. אבל זה מפתיע, כי אני שומעת דברים אחרים לגמרי: 'משעשע', ' מצחיק', אולי כי אף אחד לא יבוא ויגיד לי את זה בפנים. כל מי שמכיר אותי מת על זה, ואני יודעת שאין בזה שום דבר פסול".
אבל ראית מה קרה לאורלי וינרמן.
"לא מסכימה שזה בכלל באותו כיוון, זאת גם לא אותה דמות, לא חשפתי את השדיים שלי ולא עשיתי משהו מיני".
שם לא.
"כמובן, איפה שכן צריך את זה. הפנטזיה שלי זה שאני אעשה תפקיד שיעורר תהודה של התרגשות עמוקה אצל אנשים שיראו את זה. שאני אוכל לשקף את העומק שלי, ובמשחק יותר קל לי. במלל לא מתחבר לי, זה סוג תדר שלא בא לי עליו".
כמי שהעומק הוא שעווה לרגליה, קוגן היא מטפלת בהומיאותרפיה ובהילינג, שמקבלת בקליניקה הביתית שלה נשים בלבד ("עם נשים יש אינטימיות רגשית גבוהה, לא שחלילה אני מזלזלת במין הגברי, אבל לא מרגיש לי נכון להיכנס למרחב הזה"). חוץ מזה, היא ישות רוחנית בעלת אוצר מילים ששמעתם בפונה, כמו "תדרים", "אני באה מאהבה" ו"מחשבה יוצרת מציאות". יש לה גם הגיגים ששמעתם בבני ברק, כולל "קרבה אל האור", "אמת מארץ תצמח וצדק משמים ישקע" ו"התפתחות רוחנית זה כמו לידה מחדש".
כל זה יכול היה לגרום לה להישמע כמו נשמה שעברה גלגול אחד יותר מדי, ושלא תדעו מאיזה סוג. רק שהדבר הכי קרוב להודו שקוגן הגיעה אליו זאת פסטרמה מאלנבי, ופרוסות החלבונים הבריאות האלה מפתחות אותה אנרגטית יותר מכל סם. כבר שש שנים היא במסע ההעצמה העירוני הזה, והיא לוקחת אותו בשיא הרצינות. אבל המפתיע, במקרה שלה, הוא שהכול מגיע עם כיסוי. כיסוי שלעולם לא היה מתגלה אם קוגן לא הייתה קוראת את הפסוק בכתובים "יין ישמח לבב אנוש", ובהתאם חורשת על "מתושלח", בר היין החמוד של גל, בן זוגה זה שנתיים; ואלמלא עוררה בי השראה לפתח ז'אנר חדש של ראיונות עומק: ריאיון בטארוט. אושו זן טארוט.
"באמת הבאת את הטארוט של אושו?", שפנפנת הניסויים שלי כמעט נחנקת. "איזה מדהים, אני חולה עליהם, אני פותחת בהם. אבל אני ממליצה לך לתת לקלפים האלה מלא כבוד ולשמור אותם בקופסה, לא בשקית".
טוב, נעשה "עבר-הווה-עתיד", תפתחי שלושה.
"יש לזה עוצמה, לסיפור הזה. זה משהו מאוד אינטימי, זה משהו שמלבד גל בחיים לא העזתי לעשות ליד מישהו. זאת טכניקה
תערבבי, אני אשלח לך אנרגיות: גאלה, גאלה, גאלה.
"עכשיו אני רוצה שתהיי בשקט ותיתני לי להתרכז".
"מלכת הקשת היא כמו צמח מופלא שהגיע לפסגת פריחתו וצבעיו. היא מינית מאוד, חיה מאוד ומלאה באפשרויות. היא נוקשת באצבעותיה לצליל האהבה, פרחים צונחים עליה מלמעלה בהרמוניה עם הפריחה שלה, והמים של הרגשות מתערבלים בשובבות מתחת לפרחים שעליהם היא יושבת". (פירוש הקלף מתוך הספר "אושו.זן.טארוט")
קוגן מביטה בקלף ואישוניה הופכים ללוטוסים ספוגי טל לעת שחר, או משהו. "זה די מתחבר למה שאני מאמינה בו", היא מסכמת בהדר.
"מה שאני שואפת לו, שאני מאוד רוצה לחוות ולחלוק עם אחרים. הקלפים האלה נורא מדויקים, רסמי".
גאלה קוגן תמיד הייתה בבושקה. גם ביופי, גם באופי, בעיקר באופן שבו אחת לכמה זמן היא טומנת גרסה מיניאטורית של עצמה בגאלושקה אחרת, חדישה, אטומה, סנילית. קוגן יודעת שזכרת-שילמת, אז היא מנסה לא להסתכל לאחור, כי זה "מחזיר אנרגטית, לא כיף, עדיף להיות בהווה", והיא מתקשה לסמוך על זרים כי "לא מרגיש לי באינטואיציות". חבל, כי חמצון זה אולי אסתטי, אבל יותר מעניין בשורשים השחורים. ולקוגן יש כאלה, והרבה.
היא נולדה בעיר ניקולאי באוקראינה, ובגיל חמש עלתה משפחתה ארצה והתמקמה בחולון. אחיה הבכור הוא היום מטפל בשיאצו, הוריה הם בוהמיינים מוזיקליים, "רוסים מגניבים ורוחניים ששמעו ביטלס", כמו שמכנה אותם קוגן, שאת עצמה מגדירה כ"רוסיה מרוקאית, מלכת החריימה".
מאוקראינה היא לא זוכרת הרבה, רק קירות עטורי טאפטים ודג מלוח. ובכל זאת, פסטורלי לא היה שם. "כשהייתי בת ארבע, הייתי עם אמא שלי במכולת", היא מספרת, "ומישהו בא ואמר לה'יא יהודייה מסריחה, לכי מפה', ונפגעתי בטירוף. לחוות אנטישמיות ולא רק לשמוע על זה זה סרט אחר לגמרי. זאת אחת הסיבות שהזיקה ליהדות כל כך חשובה לי. למשל, כשאני בחו"ל, אני חייבת שיהיה לידי איזה חב"ד או בית כנסת".
כך או כך, בילדותה קוגן לא הייתה בכלל בענייני מזוזות. "הייתי ילדה מאוד מרדנית", היא נזכרת. "הייתי אנטי דת, אבל ההורים שלי עשו איתי את המיטב שהם יכלו. בכל מובן. בהתחלה הם נלחצו כשהם חשבו שאני חוזרת עכשיו בתשובה, אבל עד מהרה הם הבינו שזה לא קשור למציאות. אני רחוקה מלהיות דוסית, אני פשוט משתדלת ללמוד פניני חוכמה מהדבר הקדוש הזה. אני אוהבת להשיג דברים בדרך שלי, לא בדרך של הכלל".
מה לא בכלל אצלך?
"הכול לא בכלל אצלי. מאז שאני ילדה אני לא בכלל. תמיד הייתי כותבת מאסות פילוסופיות כאלה, שזה לא בכלל. הדבר הכי בכלל שעשיתי זה להיות מגניבה באופן ויזואלי, אבל האידאולוגיה שלי לא הייתה נהוגה בחברה שהייתי בה. היו מצבים שהרגשתי זוועה, הרגשתי שאני רוצה להגיד משהו ואין באפשרותי, וגם אם אני אגיד את זה, אנשים לא ייקחו את זה ברצינות. עד שהבנתי שמי שצריך להבין את מה שאני אומרת, מבין, ומי שלא, בסדר. הקבלה עוזרת לי להיות יותר מודעת לאמת לאמיתה".
מה עוד?
"הקבלה מבהירה שהכול שיעור, שכל סיטואציה מתרחשת בשביל לקרב את הנפש שלי יותר להגדרה הרוחנית שלי, יותר בקרבה שלי לאור, לבורא. מה שהבנתי בעיקר מהקבלה זה שכמה בנאדם חושב שהוא יודע משהו, הוא לא יודע כלום, שזאת באמת תובנה חזקה. הבנתי שלמילים יש הרבה מאוד משמעות, וחשוב לבוא בכוונה טובה. וזאת עבודה מפרכת, שלפעמים מרגישה כמו ללכת עם הראש בקיר, בסביבה של אנשים שלא חווים את המציאות כמוני. נאמר עכשיו, לא נראה לי שאת ממש מבינה את מה שאני מסבירה. זה נשמע לך הגיוני?".
"המאסטר בזן אינו מאסטר של אחרים, אלא מאסטר של עצמו. כל מחווה שלו וכל מילה שלו משקפות את מצבו המואר. החניכים שלו נאספים סביבו לא כדי ללכת אחריו, אלא כדי לספוג את הנוכחות שלו ולקבל השראה. המאסטר מקדם ברכה את החניכים משום שיש לו כל כך הרבה לחלוק".
קלף המאסטר, שעליו מתנוסס דיוקן של אושו המואר בעצמו, הוא קלף המדיומים. הקלף הכי קסום שקיים, שהופך את קוגן, הבחורה שחתומה על הסלוגן "אין חרטה ואין חארטה", לאנדרטה . קוגן מביטה בקלף בסיפוק ומזמינה "כוס מים חצי חמים, בסדר? זה מאזן". לפי אושו, האיזון המשונה הזה אכן עובד לה. מצד שני, לפי אושו, קוגן עצמה היא אושו.
"זה מה שניסיתי להסביר לך!", קוגן מתלהבת. "אבל לא יצא לי טוב במילים, אז פשוט תצטטי את אושו".
אבל את אושו.
"אולי. זה בדיוק מה שהוא מנסה להסביר לך: שום דבר לא יכול להסביר לשום דבר מה זה, זה פשוט קיים".
מעורר מחשבה. יש לך כוחות?
"לכולם יש. יש כל מיני דברים שאני חולמת עליהם והם מתגשמים, אבל אסור לי לדבר על זה, כי זאת ההדרכה שקיבלתי בחלום".
דברי.
"טוב, סתם דוגמה פושטית, אני לא רוצה להיכנס למשהו יותר מדי עמוק, כי זה קצת מאגי. אבל חלמתי שהחתולה שלי ברחה, ובבוקר קמתי והחתולה שלי ברחה. וחתולה זאת חיה מאוד ביתית".
זהו?
"בואי נגיד שכשהמלחמה האחרונה נגמרה, אז ארבעה ימים לפני זה ידעתי שזה הולך להיגמר. ממש הרגשתי את זה, בחלומות. אצלי תמיד היה קול פנימי שלא ידעתי איך בדיוק לקרוא לו בשם. עדיין אני לא יודעת איך לקרוא לו, חוץ מאהבה ענקית והרבה תודה".
אושו לא תמיד הייתה אושו. אבל בגיל 16 נמאס לה להיות הנימפה התמהונית של חולון, אז היא עברה לחיות עם חבר שמבוגר ממנה בעשור בדירה בתל אביב, נטשה את התיכון לטובת לימודים אקסטרניים ומימנה הכול בעצמה בעבודה כברמנית במועדונים. "זה היה בלתי נמנע", היא אומרת. "אם לא הייתי מצהירה שאני עוזבת את הבית, ההורים בחיים לא היו נותנים לי ללכת. הייתי ילדה מאוד עקשנית, והיה להם קשה עם ההחלטה הזאת. אבל הם לא יכלו לקשור אותי באזיקים בבית. והם המשיכו לאהוב אותי. הם אפשרו לי להיות".
שלוש שנים החזיקה מערכת היחסים הקטלנית הזאת, ובתומה קוגן נראתה כמו שארית הפליטה. "הייתי באובססיה שמאוד קל להתבלבל בינה לבין אהבה. הייתי בטוחה שהתאהבתי, שאני הכי מאוהבת בעולם, אבל הלכה למעשה מה שהרגשתי זה רק פרנויה, פחד גדול, כאב חזק, ודברים שהיו ניסיון של ילדה בת 16 להיכנס לנעליים של מישהי הרבה יותר בוגרת. זה היה מאוד אינטנסיבי. ואז שחררתי אותו, ונשארתי בחושך מוחלט".
יש הרבה דברים שאפשר לעשות בחושך, נניח, לראות את האור. צבא הוא לא אחד מהם.
"לא רציתי כי לא האמנתי בזה וקיבלתי פטור על פציפיזם", פורקת קוגן בגילוי לב. "אגב, באותה תקופה יכולתי לצאת מהמון סיבות אחרות בקלות, לא הייתי מוכשרת לצבא, האובדנות, הכול, לא הייתי במקום הזה בכלל, גם לא רצו אותי שם. תרמתי למדינה בדרך אחרת, ואני מעריכה חיילים, אבל קשה לי להרוג יתוש. המערכת כובלת בגלל שאנחנו מנסים בכוח להגן על עצמנו ואין לנו ברירה אחרת, אבל קשה לי עם זה נורא".
"הדמות הזאת ללא ספק על גג העולם ברגע זה, וכל העולם חוגג את הצלחתה. בזכות נכונותך לקבל את האתגרים האחרונים של החיים, בקרוב תיהנה מרכיבה נפלאה על נמר ההצלחה. תחגוג, כן, ותמשיך לרכוב על הנמר".
איך אומרת קוגן? "בן פורת יוסף עלי עין". היום יש לה את גל, שף עם שיער באורך שרוואל ("הוא הזיווג שלי"), יש לה קריירה פוטוגנית ("כשאני בדמות, אני מרגישה שהבטן שלי הופכת לשמש"), ויש לה את הבורא, שכנראה נותן אנרגיה למי שאין לו מכשירי חשמל בבית ("לקח לי מלא זמן להכניס מכשירי חשמל הביתה. יש הבדל ענקי בתדר שקיים בלי חשמל, זה טירוף"). קוגן , מצדה, נכונה לדהור בחושניות על נמר ההצלחה של הטאו. רק לא בשבת.
היא הרוויחה את זה בדם. כשגרה לבד ("בדירה בגודל רחם"), למדה משחק בסטודיו "הדרך", הצטרפה לסדנה טיפולית בשם EMF ("שדה אלקטרו-מגנטי"), עבדה כפסל אנושי בנחלת בנימין ("נורא מתיש") וחיכתה שירצו אותה.
"הרבה זמן חשבתי שלא מגיע לי כלום, שאני כלום", היא אומרת. "ולקח לי זמן להבין שכן מגיע לי, שאני כן ראויה, שאני יכולה להיות טובה ונאהבת. הסדנה פשוט חילצה אותי לחלוטין. הייתי בתקופה של דיסטנס מגברים. היו לי כמה התנסויות, ואז הייתי צריכה להבין שסטוצים לא מעניינים אותי, לא רוצה להתפשר, לא מרגש אותי, לא בקטע שלי, והייתי לבד. תקופה די ארוכה. אם כי זה לא נשמע לוגי, ואני מודעת לזה".
למה?
"כי הרבה אנשים, כפי שהם רואים אותי, ברמנית בלונדינית, זה נראה להם לא הגיוני. פעם הייתי נורא נעלבת מזה. זה מעליב שאיך שאתה מצטייר זה לא מי שאתה. הרבה אנשים יכלו לפרש את זה כמוזר, כי זה לא נורמלי בשיא העיר ובשיא החיים להימנע מגברים. אבל בחרתי להימנע מגברים. הייתי במצב לא טוב, ורציתי להוכיח משהו, בעיקר לעצמי".
מה?
שאני יכולה. ולא היו לי אלטרנטיבות. הייתי בהישרדות, שלא אפשרה לי להרגיש, וככה הובלתי ללימודי הקבלה. הייתי ברמנית מלא זמן, לא אהבתי את זה, ורציתי להיות משהו אחר. היה שלב שוויתרתי לחלוטין על המשחק, חשבתי שמשם לא תגיע הגאולה שלי, והיה לי כואב כי זה לא קרה. ואז הרפיתי, שחררתי, וואלה, לא קורה".
ואז מה קרה?
"ואז התקבלתי לסרט 'חומר למחשבה'. מזל שזה בא, כי זה נתן לי אור. זה משהו שאמר לי כן, נתן לי מלא תקווה. הנה, זה קורה. סוף סוף אני יכולה לעשות משהו שהוא לא לברמן".
אני מראה שוב לקוגן את הקלף האחרון, קלף העתיד, ועל פניה נמרח חיוך נעים. "זה החרא שלי", היא אומרת בקריצה, "הוא פשוט מצופה בזהב, כרגע".
נא להמתין לטעינת התגובות
