תיאוריה וביקורת: על ספרו של גדי טאוב
"אלנבי" הוא רומן שאפתני עם הישגים נדירים, כמו העלילה הבנויה היטב, אך גם עם מוגבלויות, כמו הטענה הלא מבוססת שהשוליים יותר אותנטיים מהמרכז
גדי טאוב. צילום: ענבר זעפרני
במועדון חשפנות באלנבי מכה גבר אלמוני את מיקה, חשפנית ממועדון אחר. בעל המועדון, אריק, מעלים את הקלטות של התקיפה מהמשטרה, כטובה לחבר של מיקה, דימה, מאבטח מועדונים אימתני, שסוגר עם התוקף את החשבון בעצמו. אבל אז העניינים מתחילים להסתבך: הגבר המכה נכנס לקומה ומתברר שהוא אחיה של מיקה, שמצידה משקרת וטוענת שמי שהכה אותה הוא דימה. לאריק יש כרגע אינטרס לשכנע את מיקה לבטל את התביעה השקרית כי אחרת דימה יבקש לחשוף את הקלטות, או אז יתברר שאריק העלים ראיות. והעניינים מסתבכים יותר: אריק מתאהב במיקה.
זהו ציר העלילה המרכזי שמסביבו נעים סיפוריהם של שלושה חברים בשנות ה-30-40 של חייהם ואהבתם לשלוש נשים יפות בשנות ה-20 של חייהן. עידו, בן העשירים המתלהב ושותפו של אריק למועדון, מתאהב בסטפני המוחצנת. עירן המופנם, עיתונאי שנמשך לחיי הלילה הסליזיים, מתאהב בנוקי, החשפנית הלא סטריאוטיפית מהשלוש. אריק, המנהיג הטבעי המאופק, גרוש ואב לילדים, מתאהב במיקה כאמור, שבאה מבית חרדי.
ההישג המשמעותי ביותר, הנדיר בספרות המקומית, של גדי טאוב הוא בניית העלילה. מקטטה לכאורה זניחה במועדון זול רוקח טאוב עלילה מפותלת אך אמינה, שמתגלגלת וצוברת נפח כמו כדור שלג וחושפת בהתפרשותה את אופיים של הגיבורים. ההישג הארכיטקטוני הזה לבדו מקנה לרומן מקום של כבוד בספרות הישראלית העכשווית.
הישג חשוב נוסף הוא החלישה על זירה חברתית שלמה, זירה של מאבטחים אלימים, חשפניות, לקוחות ובעלי מועדונים "נורמטיביים" ולא נורמטיביים. טאוב מדגים כאן למופת את המלצתו של הסופר והעיתונאי טום וולף לספרות האמריקאית, במסה משפיעה משנות ה-80, לאמץ כלי עבודה עיתונאיים כדי לחזור ולהיות רלוונטית. הישג משמעותי הוא גם הסגנון העקבי: סגנון לקוני, שמתאר במכוון רק פני שטח, כמו הוראות של תסריט, קצרות רוח כלפי הסברים ארוכים וכלפי הסגולה הייחודית של הספרות להאיר עולם פנימי.
אבל שני ההישגים האחרונים, באופן פרדוקסלי, מובילים למוגבלויות של "אלנבי". ראשית , המוגבלות האידיאית. טאוב מבקש לטעון שהשוליים שהוא מתאר הם עולם אלטרנטיבי למיינסטרים. הוא עושה זאת בכמה אופנים. עידו, למשל, זונח דייט שיש לו עם מנחה יפהפייה בערוץ הילדים, לטובת סטפני.
עולם השוליים הוא, כביכול, יותר אותנטי, יותר ויטאלי. הטענה הזו בעייתית, גם כיוון שמנחות מערוץ הילדים ועולם החשפנות אינם תזה ואנטי-תזה, אינם מיינסטרים ואלטרנטיבה, אלא אפשר לטעון שהם מצויים על אותו רצף. גם החומרים שעולים ברומן נותנים גול עצמי לטענה הזו: הביוגרפיות האומללות, הריקבון המשפחתי, המתוסבכות הרגשית, שמתגלה מתחת לחייהן המשוחררים והמפתים כביכול של החשפניות. בסיום הרומן, הבורגנות, שהרומן סולד ממנה, נראית אופציה אטרקטיבית ביותר.
המוגבלות השנייה היא המוגבלות הפסיכולוגית. לטאוב יש תפיסה מודעת של ספרות: ספרות מתארת מעשים, לא רגשות. זו תפיסה לגיטימית. אלא שבמקרה הספציפי הזה, בעולם של מועדוני החשפנות, התחושה היא שאין כאן בחירה, שלגיבורים אין בעצם עולם פנימי מי יודע מה. וזה לא שאין להם רגשות. השדיפות הרגשית והאינטלקטואלית שלהם נובעת, לטעמי, ישירות מהזירה החברתית הספציפית.
בעולם שבו המין מצוי בחוץ כל כך, בקרבתן של נשים יפות כל כך ועירומות כל כך, השמש המסנוורת של המין ממיסה רקמות רגשיות ואינטלקטואליות עדינות, הכוח הכביר של המין מצמק את הנפש, ומה שנותר אלה רגשות בסיסיים מאוד: תשוקה, שרק מתחפשת
לאהבה או גובלת בה, קנאה, רגשות דחייה. המין, המושך החוצה מהעצמי, גורם לגיבורים של טאוב להיות תמיד באינטראקציה (המקום הנכבד של הסמסים ברומן מבטא את זה), הם לא מסוגלים להיות לבד, אי אפשר לדמיין אותם קוראים ספר למשל (אפילו את "אלנבי" ), אין להם יכולת למודעות עצמית גורפת, ליציאה מהעולם שלהם לנקודה ארכימדית בה הם מתבוננים בעצמם. כתוצאה מכל זה, יש בהם משהו צחיח, שלולא העלילה הבנויה לתלפיות איני יודע אם הם היו מחזיקים ספר.
ואולי זו בעצם סגולה נוספת, גם אם לא מכוונת, של הרומן המרשים הזה? להצביע על הכיסוי וההאפלה שצונחים על הנפש כשהגוף מתערטל ונחשף לאור?
גדי טאוב, אלנבי, ידיעות ספרים 527 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
