לקראת האירוויזיון: אחינועם ניני ומירה עווד יורות לכל הכיוונים
הן לא ינופפו בדגלים כמו להקת פינג פונג ולא ינסו להרגיז אתכם בכח. נציגות ישראל לתחרות הזמר במוסקבה נוסעות בתחושה של שליחות אמיתית עם השיר There Must Be Another Way. ולא, הן לא גימיק מלאכותי. "ברור שננצל את הבמה לקידום המסר"
"שתי מדינות לשני עמים", "המצב בישראל קטסטרופלי", "התוצאות של הבחירות נוראיות", "אנחנו מדינה שטובעת בציניות" ו"ליברמן הוא קיצוני שלא מייצג את הרוב השפוי" הם רק חלק קטן מההצהרות שהשתיים שחררו.
מפתיע לגלות שאף שניני ועווד, כל אחת בנפרד, ספגו בעבר ביקורות בעקבות התבטאויות שלטענתן הוצאו מהקשרן, הן לא מפסיקות לדבר פוליטיקה. להרגשתן, המציאות שלנו כל כך גרועה שאולי המסרים שלהן יצליחו לחולל שינוי קטן. האמירות המפויסות שלהן משודרות בכל העולם, מסי-אן-אן עד לטלוויזיה של איראן, משאירות מאחור את נפנוף הדגל הסורי של להקת פינג פונג על בימת התחרות בסטוקהולם.
"כשיגיע יום והילדים שלי ישאלו אותי: 'אמא, מ"למרות שאנחנו נשמעות כמו נערות פרחים, אנחנו ממש לא לבד"ה עשית למען השלום?', אני רוצה שתהיה לי תשובה", פוצחת ניני בנאום נרגש, כשאני תוהה איך קרה ששוב התיישבה על הכיסא הפוליטי שסיבך אותה בעבר.
"חוץ מזה, לא חזרתי לכיסא הזה, תמיד ישבתי בו ותמיד הייתי זמרת שמשתמשת בכח ההשפעה שלה", היא מבהירה. "אני לא רוצה להיות הזמרת החמודה שאומרת מה שרוצים לשמוע. זה לא מוביל לשום מקום. כבר אין לי פחד שיקרה לי משהו לקריירה. אני במצב של שחרור. אין לי שאיפות להיות מדונה ואני לא בת .20 אני אמן משוגע, אוקיי? מה תעשו לי? חוץ מזה, מה כבר אמרתי? שמתרחש בישראל אי צדק? שיש פה חוסר שוויון בין יהודים לערבים? למה לנו מגיע ולערבים לא מגיע?".
עובדה שגדולים וטובים טרם הצליחו לפתור את הסכסוך היהודי-פלסטיני.
"למה? מה המורכבות פה?", היא מתרוממת ברוגז מהכרית שעליה היא שרועה בסלון ביתה של עוואד במרכז תל אביב. "פיתחתי תאוריה פשטנית, אבל ברורה, להסכם שלום. דבר ראשון צריכים הכרה. להכיר שיש לי ולאחרים זכות לחיות. דבר שני - להתחלק במה שיש. גם אם יש רק קצת, עדיין אפשר לתת לאחר.
"זה בדיוק כמו שאני מחנכת את הבת שלי לחלוק פרוסת עוגה עם הבן שלי. ודבר שלישי - לבקש סליחה. למה? ככה! כי נשפך דם לשני הצדדים. בואו נבכה יחד. בגלל זה, אגב, אני מאד מתרגשת בטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי למען לוחמי השלום
עווד: "אני מופיעה בטקס הזה כבר כמה שנים טובות".
ניני: "נכון שאיבדנו חיילים, אבל צער יש גם לערבים, וחשוב שנכיר בו. זה בדיוק כמו ב'There Must Be Another Way', השיר שלנו לאירוויזיון (מתחילה לשיר): 'And when I cry, I cry for both of us(וכשאני בוכה, אני בוכה בשביל שתינו)'".
עווד: "לא מאמינים שאנחנו בוכות עבור שני הצדדים. חושבים שאנחנו גימיק".
ניני: "חברה שלי, אז שלא יאמינו לנו. אנחנו יודעות מאיזה מקום אנחנו פועלות".
ומה באשר לטענה שבדרך להעברת מסר האחווה, אתן משמיצות לא מעט ושוכחות לציין שיש גם דברים אחרים בישראל?
ניני: "זה ממש לא נכון. בכל הראיונות הזרים אנחנו מדברות על ארגון קול אחד, שאנחנו פעילות בו".
עווד: "זה ארגון שמונה מאות אלפי ישראלים ופלסטינים, שרוצים לחיות בשקט. חברנו אליהם כי היה לנו חשוב להביא הוכחה שלמרות שאנחנו נשמעות כמו נערות פרחים הזויות, אנחנו ממש לא לבד".
ניני: "חשוב לנו להגיד שיש רבים שמקריבים את חייהם למען השלום משני הצדדים. אני לא מאמינה שהרוב כאן רוצה למות".
עוואד: "זה כמו שאני בטוחה שהרוב באיראן לא רוצה להרוג את ישראל בפצצות גרעין".
ומה ביחס להתבטאויות שלכן על ביבי וליברמן?
ניני: "לא הצבעתי לממשלה הזאת, ואין לי בעיה לומר זאת. לא צריך אותנו בשביל שנגיד שיש לנו ממשלה בעייתית, זה נתון ידוע בעולם. הרי הם אלה שמכריזים שהם לא רוצים לכבד הסכמים קודמים ואת רעיון שתי המדינות לשני עמים. התקווה שלי שיופעל על הממשלה לחץ מארצות הברית ודברים ישתנו. מי יודע, אולי ביבי יפתיע בסוף כמו שבגין ושרון הפתיעו".
עווד: "אני מדברת עם אנשים מהעולם, והרושם הוא שליברמן נתפס כקיצוני שעושה לנו נזק. בייצוג שלו הוא מחק את הקולות האחרים שיש פה. בכל אופן, אנחנו מאמינות שהשיר שלנו יראה לעולם שיהודיה וערביה יכולות להיות יחד".
גם ג'ון לנון כתב את "Give Peace A Chance" (תנו הזדמנות לשלום), וחוץ מתמלוגים נאים ליורשים שלו, שום דבר לא באמת השתנה. אתן לא נאיביות?
ניני: "אתה חושב שלנון לא שינה את העולם? הסוויץ' שהוא עשה מהחיפושיות עם הפוני המטופש לאיש עם מסרים הוא מדהים. צריך להסתכל בצורה רחבה על כל אותם אנשים אמיצים. זה תרם קצת וזה תרם קצת וזה תרם קצת. ככה יוצרים שינוי תודעתי. מי אנחנו? צוציקיות קטנות על מפת הזמן. אני לא חיה בסרט. מי האמין לפני מאה שנים שנשיא שחור יהיה בבית הלבן? רק כמה מטורפים. אבל בסוף זה קרה".
עווד: "ומי חשב שזמרת יהודיה כמו אחינועם תהיה נערצת על ידי מאות אלפי גרמנים, רק 60 שנים אחרי הדבר הכי נורא שקרה ליהודים. ראיתי במו עיניי, ברחבי העולם, איך ניגשים אליה ומודים לה על המסרים שהיא מעבירה".
ניני: "חושבים שאנחנו הזויות, אבל מה האלטרנטיבה? אני רואה באופק את יום הדין שכולנו עולים בלהבות. אני לא רוצה לשבת בחיבוק ידיים או לבזבז את הזמן שלי בבניית מקלט אטומי. אני רוצה להגיד את הדברים בקול רם. מי שהציע לי לנסוע לאירוויזיון ידע שהוא לא שולח בובה על חוט שתעשה שיר פופ. מה לא הציעו לי אנשי מקצוע? להכניס כינורות, חלילים וריקודים. אמרו לי שהשיר לא קליט. ואני אומרת לכולם: 'זה לא מעניין אותי'. אותי מעניין המסר"
גם במחיר של להיות במקום האחרון?
"אז נסיים במקום האחרון בגאווה רבה".
כבר בגיל צעיר, נחתה אצל השתיים ההארה ש"גלינג גלינג: אנחנו חיות בעולם מוצף שנאה וגזענות". אצל ניני, בת 39, נשואה פלוס שניים, ילידת בת ים, שעברה בעקבות שליחות הוריה לניו יורק כשהיתה בת שנה וחצי, התובנה הזאת הפציעה כבר בגיל חמש. אצל עווד, בת 34, רווקה, בת לאב ערבי נוצרי ולאם בולגריה, במקור מהכפר ראמה שבגליל התחתון, זה הגיע בשלב מאוחר יותר.
ניני: "הייתי ילדה ישראלית מבית תימני שחיה בארצות הברית והולכת לבית ספר יסודי דתי-אשכנזי, כשהבית שלי חילוני. כולם היו לבנים סביבי, ואני הייתי השחורה היחידה. הייתי רצה הביתה לרחוץ את הפנים עם ליפה, בתקווה שצבע העור שלי יתבהר. הייתי מבקשת מאמא שלי שתגהץ לי את התלתלים. התביישתי בזהות שלי.
"וכאילו שהסבל בבית הספר לא הספיק, גם גדלתי בשכונה עמוסת שחורים ופורטוריקנים שהיו אנטישמים. הייתי מוקפת בשנאה מכל עבר. במשך שנים הייתי לבד. אף פעם לא היה לי חבר. הבן האדם האחרון שנישק אותי הוא גם הראשון שנישק אותי, וזה בעלי. רציתי ללכת לתיכון לאמנויות, אבל ההורים שלי לא רצו שאלך לבית ספר שהוא לא יהודי. הם פחדו מהתבוללות".
"אני לא מאמינה", מתפרצת עווד. "את לא יודעת כמה פעמים שמעתי את המילה 'התבוללות' בחיים שלי. בשנים האחרונות כל הזמן מאשימים אותי בהתבוללות".
מתי הגיע רגע ההתפכחות שלך שאנחנו לא חיים בעולם ורוד?
"רק כשיצאתי מהכפר והלכתי ללמוד באוניברסיטת חיפה. עד אז חייתי בחממה עם שכנים מוסלמים, נוצרים ויהודים אוהבים שבאים לבקר. באוניברסיטה, באופן טבעי, היו לי חברים יהודים והיה רגע שהחברים הערבים שלי לא הרגישו בנוח עם זה. זה הרגיש להם 'התבוללות'. אפשר לחשוב שאם אני מדברת עם יהודי, אני אאבד את הזהות שלי.
"מה זה קשור? לעולם לא אשכח, ולא משנה מי יהיו החברים שלי, שאני ילדה של אבא שהצבא הישראלי גירש מביתו בשנת 1948. התחילו להאשים אותי שאני מנסה למצוא חן בפני 'האויב'. מה בסך הכל הייתי? אמיתית ואנושית? ואתה יודע מה? אני רוצה להתבולל!".
ניני: "גם אני רוצה להתבולל".
עווד: "עכשיו הסתבכנו", היא צוחקת. "זאת בטח תהיה הכותרת: 'רוצות להתבולל'".
זו באמת כותרת לא רעה.
עווד: "תכתוב 'רוצות להתערבב'. אני רוצה להכיר אנשים שונים ממני. אני לא רוצה להכיר רק מירות".
ניני: "הבעיה היא ששנאה וחוסר כבוד יש לא רק בין שני העמים אלא גם בתוך עצמנו. כשהלכתי להתחתן ברבנות לא האמינו לי שאני יהודיה כי לא גדלתי בארץ. הייתי צריכה להביא תעודה מהישיבה בה למדתי ולבוא עם ארבעה עדים. זה היה משפיל. אמרתי: 'תודה רבה, להתראות, ואני לא רוצה יותר שום דבר מכם'. באותו היום החלטתי שאקח מהיהדות רק את מה שאני רוצה".
איך את מחנכת את הילדים שלך בבית?
בפסח, לדוגמה, אני מספרת לילדים שפעם היו אנשים שלא היה להם מה לאכול, ולכן נסתפק במצות. הם שואלים אותי: 'אמא, זה באמת קרה?'. אני עונה להם שגם אם זה לא נכון, עדיין היו כל כך הרבה אנשים שסובלים ורעבים. עדיין יש".
ניני מוסיפה וממשיכה: "משהו נוסף שאני לא מבינה: איך יכול להיות שעם שנולד מתוך השואה מסוגל להתאכזר לעם אחר? מה קרה לנו? שכחנו שסבלנו? אתה רוצה להבין מתי הפכתי להיות פוליטית? כשלמדתי, לא מתוך ספרי ההיסטוריה המשוכתבים, אלא מהמציאות, שהיה פה גירוש המוני של ערבים. כשהתחלתי לדבר על זה בקול רם, הפכתי להיות האויב מספר אחת של המתנחלים".
עווד: "לדעתי, הם שונאים אותך יותר מאשר אותי".
ניני: "ברור. את אחרי הכל גויה. הנה, עוד מושג יהודי שאני לא אוהבת. 'גוי', איזו מילה מגעילה. מה זאת היהירות הזאת?".
עווד: "את יודעת שבספרי ההיסטוריה של בתי הספר הערביים בישראל לא כתוב בכלל על גירוש ערביי ישראל? אני יודעת בעל פה את כל השמות של אוניות המעפילים, אבל לא ידעתי מילה על הגירוש".
ולא שאלת שאלות?
"לא. הפעם הראשונה שהתחלתי לשאול ולתעד היה לפני כארבע שנים. אבא שלי סיפר לי איך כשהיה בן 12 הגיעו קצינים יהודים שהוציאו את כולם מהבתים בכפר ואמר: 'אתם צריכים ללכת מפה. תבחרו לאן אתם רוצים ללכת - לסוריה, ירדן או לבנון, ותלכו ברגל'. הייתי בהלם גדול כששמעתי את זה. אתה יודע למה? כי האיש הזה, שגורש מביתו, חינך אותי כל חיי על אהבת אדם. אתה מבין את גדולתו? מעולם לא חינכו אותי על שנאת יהודים".
ניני: "אני מקשיבה לך ונדהמת. זה כל כך דומה לסיפור של המשפחה שלי. הסבא והסבתא שלי גורשו מתימן על ידי המוסלמים, שאמרו להם: 'או שאתם הולכים מפה או שאנחנו רוצחים אתכם'. הם הגיעו לישראל, ייסדו כפר והתיידדו עם הערבים. למרות הגירוש שלהם, סבא שלי העריץ את הערבים. טען שהם מכירים את האדמה בצורה הכי טובה ולמד מהם. מעולם לא זרעו בי שנאה".
עווד: "רוצה כותרת לכתבה? תכתוב: 'זאת לא אשמתי שאני כזאת, אבי לא לימד אותי שנאה'".
ההיכרות בין ניני לעווד החלה הרבה לפני הקדם אירוויזיון. למען הצדק והדיוק ההיסטורי, שהשתיים כל כך מחשיבות, הן מבקשות לספר שהחלו לשתף פעולה כבר לפני כשמונה שנים. בשנת 2001, כשניני היתה עסוקה בהקלטת דיסק בינלאומי נוסף, היא החליטה לשבץ באלבומה גרסת כיסוי לשיר "We Can Work It Out" של החיפושיות.
גיל דור, שגילה את ניני ברימון והפך לפרטנר שלה ליצירה, צפה בעווד מתראיינת אצל יאיר לפיד לרגל כניסתה לנעליה של לייזה דוליטל ב"גברתי הנאווה", ואמר לעצמו: בינגו.
"לילה אחד, בזמן שאני דוחפת עגלה בסופרמרקט, מצלצל הטלפון שלי", משחזרת עווד. "אני עונה, ואישה עם קול של ילדה אומרת לי: 'שלום מירה, אני לא יודעת אם את יודעת מי אני, אבל מדברת אחינועם ניני'".
ניני מסמיקה וצוחקת. "מה את רוצה? מאיפה הייתי צריכה לדעת שאת מכירה אותי?".
"נו, באמת, אחותי! מי לא מכיר אותך", משיבה עווד. "בכל אופן, אחרי יומיים אחינועם וגילי הגדולים, שגדלתי על סיפור ההצלחה שלהם ברימון, הגיעו לדירה שלי. הייתי באקסטזה. זה קרה בדיוק בתקופה שהתחלתי להתייאש מקריירת המוזיקה שלי. שלחתי סקיצות לכל מקום בעולם ואמרו לי שהמוזיקה שלי נופלת בין הכיסאות. שהיא לא מספיק מזרחית ולא מספיק מערבית".
ניני: "זה מה שגם לי אמרו בתחילת הקריירה. בכל אופן, הקליק היה מיידי, ואחרי כמה ימים כבר הבאנו אותה לאמסטרדם, שם הקלטנו את הדיסק. מצאנו מישהי שהתחברנו אליה גם מוזיקלית, גם פוליטית וגם הומנית".
הדואט שהוקלט הוביל להופעות אורח של עווד במופע של ניני ולחברות שהתהדקה. מירה קוראת לניני "חברה שלי" וניני משיבה לה ב"אחותי", וגם להפך. ניכר שהן אוהבות אחת את השנייה. כמעט מאוהבות. יודעות לקרוא זו את זו על סמך מבט חפוז.
לפני מספר חודשים קידמה ניני את הרעיון שעופר פסנזון, שמנהל לה את הקריירה בשני עשורים האחרונים, ינהל במקביל את עווד. "ניסיתי לשדך אותו לעידן רייכל ולנעה תשבי, שהיא זמרת מעולה בעיניי, אבל זה לא הצליח. הניסיון השלישי, עם מירה, היה הצלחה מיידית. הוא התאהב בה כמו כלום".
הטוויסט העלילתי הגיע ביום שבו ניני החליטה לצאת להרפתקת האירוויזיון ולקחת איתה את החברה הטובה.
"שנים פונים אליי להשתתף באירוויזיון, ואני תמיד מסרבת. רק לפני שנה, בועז מעודה פנה אליי שאכתוב לו שיר וסירבתי. שנים חשבתי שזה לא המקום בשבילי. בעיקר לא בתחילת הקריירה שלי. מאותה הסיבה סירבתי למחזות זמר, אופרות וסרטים. הייתי קנאית לטייטל: 'כותבת, מלחינה ומבצעת'".
ומה השתנה הלילה הזה?
"המציאות. קודם כל המציאות של עולם המוזיקה. היום, לצערי, כמעט אין פלטפורמות לקידום מוזיקה. אפילו בתוכניות אירוח איכותיות בצרפת שהתארחתי בהן שנים, מזמינים היום רק את מי שיש לו להיט במצעד הפזמונים. אין סבלנות למוזיקה שמצריכה הקשבה. הבנתי שיש לי הזדמנות להגיע בשלוש דקות לקהל של מאות מיליונים, ומבחינתי זה היה מספיק בשביל לשכנע אותי. דבר שני, היה ברור לי שאנצל את הבמה הזו על מנת לקדם מסר השלום ולכן זה היה לי טבעי לפנות למירה".
עווד: "בגללך התחילו כל הסיבוכים שלנו".
ניני: "עופר הצליח לשכנע אותי שאוטוטו גיל 40, ועם 13 תקליטים מאחורי, אולי אני צריכה להפסיק לחשוב מרובע. שהגיע הזמן לנסוע בכביש אחר שאולי יוביל למקום אחר. חשבתי שיחד עם מירה אוכל לצקת עומק ויופי לתחרות הזאת ש... שהיא לא בדיוק... הממ... כלומר שהשירים שם הם...".
שטחיים?
"בוא נסכם ונאמר שלאונרד כהן לא בדיוק מופיע שם".
עווד: “וגם לא ג'וני מיטשל".
מירה, הסכמת מיד?
"ממש לא. נשאתי טראומה מההשתתפות בקדם אירוויזיון 2005. ידעתי שאני עשויה להידרש שוב לסוגיות ההמנון, הדגל והזהות שלי, ולא הייתי בטוחה שאני רוצה להיכנס לזה שוב. בקדם ההוא התראיינתי לעיתון, הדברים שלי הוצאו מהקשרם וקיבלתי כותרת של: 'מה לי ולדגל המדינה?', שבכלל לא אמרתי. התוצאה היתה הרסנית ומיידית. הגעתי למקום אחרון.
"יש לי המון כבוד למדינה שבה אני אזרחית, אבל אני לא מסתירה שיש לי גם קשיים. ההמנון של ישראל כולל את המילים: 'נפש יהודי', ואני תמיד שואלת את עצמי איפה אני בתמונה? איך אני יכולה לשיר את זה, אם לא התגיירתי? בכל אופן, לא רציתי להיכנס לזה שוב".
ומה לבסוף שינה את דעתך?
"ההבנה שאף ערבי-ישראלי לא עשה את זה לפניי, ושהגיע הזמן הנכון".
אבל הזמן, התברר להן במהרה, היה מאד לא נכון. ההודעה הרשמית על בחירתן הגיעה בשיאו של מבצע עופרת יצוקה. עוואד קיבלה את שיחת הטלפון תוך כדי כסיסת ציפורניים מול אל-ג'זירה, וניני בדיוק שלחה אימיילים לחברים מודאגים ברחבי העולם.
תוך כמה שעות שוחררה הידיעה לתקשורת, ואתרי האינטרנט התמלאו באלפי הודעות נאצה: "טוב שלא מייצגים אותנו זהבה גלאון ומוחמד בכרי", "רק שאחינועם לא תעשה שטויות כמו הנפת דגל ישראל לצד דגל פלסטין" ו"ניני, עדיף שתשבי בבית ותקראי תהילים מאשר להתחנף לגויים. לא הספיק ששרת לאפיפיור?" - רשימה חלקית בהחלט.
מיכאל בן-ארי מהאיחוד הלאומי פנה לרשות השידור במכתב וציין: "עווד אינה רואה עצמה כמייצגת את ההמנון הלאומי או הדגל הלאומי שלנו, ואף מתכחשת לכך שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי", וביקש לבטל את השתתפותה.
מנגד, השחקן הערבי-יהודי ג'וליאנו מר-חמיס פרסם מכתב מחאה: "בזמן שעשרות ילדים נהרגים בעזה, לא ייתכן שמירה תשתף פעולה בייצוג ישראל כמדינה נאורה, ליברלית ודמוקרטית". לחתימה על המכתב הצטרפו גם מוחמד בכרי, יוסף אבו ורדה ואמל מורקוס, שהופיעה בעבר לצדה של ניני.
"אם העובדה שאני מסרבת שמישהו יגיד שצריך למחוק את כל היהודים מהעולם עושה אותי למנודה על ידי העם הערבי, אני לגמרי מסכימה עם הנידוי", מתקוממת עווד. "אני לא מוכנה שימחקו אף אחד. לא יהודי ולא ערבי. אני לא מוכנה שחמאס לא יכיר בזכות היהודים בעולם. אגב, זה שאני לא מעריכה את החמאס לא אומר שאני לא תומכת במאבק הפלסטינים".
ניני: "בדיוק. זה שיש קיצונים בכל צד לא צריך להכליל על כל העם. זה כמו שיבואו אלי פלסטינים ויגידו לי: 'מה זה הממשלה הזאת שלכם?'. אני אגיד: נכון. זה חרא של דבר, אבל בואו נשנה. זה לא מייצג את כל העם".
היה רגע שחשבתן לפרוש מהתחרות?
"לא פעם. כשהגיע מכתב האמנים הערבים שטענו שמירה היא עלה תאנה במכונת ההרג הישראלי, זה שבר אותי".
עווד: "זה כמו הפעם ההיא שהוזמנתי להופיע באירוע למען תושבי עזה, והודעתי שאני מביאה איתי את אחינועם. איך שזה נודע, הוציאו עצומה נגדה עם מילים קשות".
ניני: "כתבו שיש לי דם על הידיים. לי? זה גרם לי לבכות. הלהיט הכי גדול שלי הוא: 'החיים יפים'. במלחמה הזאת הרגשתי שכל מה שהאמנתי בו התחיל להתערער. פתאום שמאלנית שכמוני שאלה: 'רגע, אבל מה איתי? מה עם מדינתי?'. נפל לי האסימון שאנחנו עומדים מול חמאס שמצהיר שאין לו רצון להגיע איתנו לשום הסכם, אלא רק לחסל אותנו. לא הבנתי איך שקענו עמוק בתוך החרא".
עווד: "התמלאתי דמעות כשראיתי את הסרטונים ביוטיוב של ילדים פצועים בעזה. זה כל כך קשה". ואז היא שותקת, משפילה מבט ועיניה שוב מתמלאות דמעות.
ניני: "זעמתי כשראיתי סרטונים בהם רואים אנשים קיצוניים מחמאס שוטפים את המוח לילדים בני חמש. יש שם רמיסה של נפשות צעירות. מחנכים אותם לשנאה. דחיל ראבק!".
עווד: "אבל זה קורה גם פה בישראל. הערבי הוא 'עוכר ישראל' ו'צורר ישראל'. מגיל אפס ילדים פה שומעים את זה. לא מדברים על הערבים כעל בני אדם, אלא כעל האויב".
ניני: "זאת הבעיה של החינוך הדתי-קיצוני, ולא משנה באיזו דת".
עווד: "היום מתעסקים במוסלמים וביהודים, אבל גם לנוצרים לא חסר. אחרי הכל, הם המציאו את האינקוויזיציה ואת כל השטויות שלהם בשם האלוהים. לכולנו, לכל הדתות יש חטאים על הלב".
ניני: "יום אחד נצטרך להסביר לילדים שלנו איך לא הצלחנו למנוע את זה ולא יהיו לנו תשובות".
אחרי שנרגעה המחאה הציבורית, הצליחה ניני ללבות את האש שוב. זה קרה לאחר שפרסמה ברשת החברתית iPeace מכתב תמיכה בתושבי עזה, תוך כדי הבעת סלידה מחמאס. "יש לנו אויב משותף, אויב נוראי, ועל כולנו לפעול יחד כדי לחסל אותו. האויב הזה הוא הקיצוניות, בכל דרכי הביטוי המכוערות שלה", כתבה.
"חבר שלי, פעיל שלום מעזה, התקשר אליי ועודד אותי לכתוב דברים", סיפרה ניני. "הייתי כל כך נסערת מההתנהגות של חמאס שזורק אנשי פת"ח מהגגות ויורה לאנשים ברגליים, שכתבתי את המכתב שבו למעשה חיזקתי את הרוב העזתי השפוי. לצערי, Ynet לקחו את המכתב שלי, תרגמו וערכו אותו כפי רצונם, וכך יצא שהפכתי לתומכת במלחמה".
התגובות שוב לא איחרו להגיע. הקולנוען אודי אלוני, פעיל שמאל ובנה של שולמית, כתב מכתב תגובה חריף.
"את מגלגלת עיניים ומשתמשת בלשון האהבה בשירות עמך הכובש ובקולך הענוג את קוראת לפלסטינים להיכנע... כתבת: 'אני יודעת שעמוק בלב אתם מייחלים למות המפלצת ששמה חמאס, זו שהפכה את עזה לערימת אשפה שכולה עוני, מחלה ואומללות'. חמאס היא לא המפלצת, אחינועם יקירתי. חמאס הוא הילד של המפלצת הקרויה ישראל".
עם כל הכבוד למסרי השלום, מאחורי השליחות לאירוויזיון מסתתר גם שיקול כלכלי. את הנסיעה למוסקבה, בהשקעה עצמית של כמאה אלף דולר, הן מנצלות גם בשביל לקדם את אלבומן הבינלאומי החדש שייצא בשבוע הבא, הנושא את שמו של השיר שייצג את ישראל באירוויזיון, There Must Be Another Way, וכולל את כל ארבעת שירי הקדם אירוויזיון, שני דואטים ושלושה שירי סולו של כל אחת מהן.
האירוויזיון עדיין נשמע לי כמו פשרה אמנותית. גם דרך ה"אח הגדול" אפשר לקדם מסרים.
ניני: "אלוהים, אני לא סובלת את התופעה. לא ראיתי ולא אראה. זו מציצנות ובזבוז תהומי של הזמן. אני בזה לזה".
למרות מסר השלום יש שרואים בכן גימיק. בטיים לדוגמה, הזכירו אתכן בנשימה אחת עם דנה אינטרנשיונל ואדי בטלר.
ניני: "כבר שנים שמתרגמים אותי איך שרוצים ואין לי מה לעשות נגד זה. אני שקטה כי אני יודעת שאני נאמנה לעצמי".
עווד: "אתה מבין למה האישה הזו ואני חברות? הנאמנות שלה לעצמה. אני עשיתי בקריירה הקצרה והצנועה שלי כמה דברים שהתחרטתי עליהם".
כמו הפסטיגל?
"בכנות, כן. אני יודעת שזה אירוע מקסים וחגיגי לילדים אבל לא מצאתי את עצמי שם. ארבע הופעות ביום עם פלייבק מלא זה לא בשבילי. אני זמרת! זה כמו לעשות סקס בלי אורגזמה. זה היה אחרי 'גברתי הנאווה', והמנהלים שלי דאז ניסו לדחוף אותי במסלול המהיר לפרסום. אז הבנתי שאני לא שייכת לעולם הסלבס ולא מבינה את השפה הזאת".
ניני: "הסכמתי לבוא כי אף אחד לא הכתיב לי מה לשיר ותאמין לי שקיבלנו הצעות מצביקה פיק ועד רמאללה. רצינו לשיר את השיר שלנו גם בערבית, והצלחנו לשנות את החוקים ברשות השידור. מצער אותי לחשוב שחצי מהמדינה או הברנז'ה לא מאמינים לי ולא אוהבים אותי".
בדרך למוסקבה ניני ועוואד כמעט ולא מפספסות אף מטרה. "העיתונות בישראל צהובה ומזעזעת. יש לי כעס אדיר על העיתונות", ניני נועצת מבט. "אחרי שתקפו אותי בהארץ לפני שנים עם כתבה שכותרתה: 'למה לא אוהבים את ניני?', הפסקתי לקנות עיתונים ולראות טלוויזיה. זאת המחאה שלי".
המציאות פה קשה. שקלתן לעזוב?
"בזמן המלחמה בהחלט חלפו לי מחשבות כאלו בראש. בשורה התחתונה, לא אעזוב, אבל גם לא לא אעזוב. אני לא חיה על מצדה ולא רוצה 'תמות נפשי עם פלישתים'. אני רוצה לחיות, ואם יום אחד ארגיש שמדינת ישראל לא תאפשר לי לגדל את הילדים שלי באופן שפוי, אני אורזת מזוודות תוך חמש דקות. אבל כל עוד יש לי כוח להיאבק, אשאר".
עווד: "יש לי אופציה לעזוב, במיוחד מאז שבבולגריה מדברים כל הזמן על 'הזמרת הבולגריה מישראל'. אבל קיבינימט, איך אחיה בלי הגליל? נולדתי פה. אם כל השפויים יעזבו מי יישאר? נפקיר הכל לידיים של הקיצוניים?".
ניני: "אלה שרוצים להרוג את זכויות האדם לא נחים לרגע, כך שגם אני לא יכולה להרשות לעצמי לנוח. לאורך השנים אני משלמת מחיר כלכלי על האמירות שלי, ואני מוכנה לשלם את זה. אני רוצה שיהיה כתוב שאני לא מיליונרית. שאני מרוויחה כמו עובד היי-טק ממוצע, ובכל זאת אומרת את הדברים שלי.
"התקווה גורמת לי לדבר, והיא גם זאת שמשאירה אותי פה. התקווה היא זאת ששולחת אותי לעמוד על בימת הפופ הכי גדולה בעולם. אני רוצה להראות לעולם שבת של אבא שגורש מביתו ונכדה למשפחה שגורשה מביתה יכולות להיות חברות. למרות הכל, עדיין יש לי תקווה".
נא להמתין לטעינת התגובות
