ההתיישבות האובדת: על הספר "הביתה"
"הביתה" הוא רומן מהנה ספרותית שכתוב בשנינות, הומור וציניות. התחקיר המדוקדק שעשה ענברי לא הופך את הספר למחקר היסטורי מייגע ולא פוגם בהנאת הקריאה אבל מבחינה רעיונית, ענברי לא מחדש בו דבר ביחס לתנועה הקיבוצית
קיבוץ אפיקים, 1972. צילום: משה מילנר
ענברי המציא ז'אנר חדש: ביוגרפיה של מקום. ברומן שלו יש "דמויות", יש "גיבורים", אבל למעשה הגיבור הראשי הוא מקום. זה רומן על הולדתו, חייו ומותו של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, שהופך לישות אורגנית ושחייו נמשכים כחיי אדם, שימי חייו, כמאמר משורר תהלים, "שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה". ענברי, שאינו חוסך ביקורת, מסכים עם אבות הקיבוץ בנקודה חשובה אחת: הקולקטיב יותר חשוב מהאינדיבידואל. הקולקטיב יותר מעניין, לכל הפחות מהבחינה הספרותית.
בתולדה של מה שנראה כתחקיר רציני (ושהסתייע בחוש לתיעוד עצמי של חברי הקיבוץ מראשיתו), מגולל ענברי את הסיפור מתחילתו לסופו: לידה, קבוצת נערים בני 20 המקימים ברוסיה שלאחר המהפכה את תנועת השומר הצעיר הרוסית, הגעתם ארצה בעלייה השלישית, הוויכוחים האידיאולוגיים והעבודה המשותפת ברחבי הארץ, ההתיישבות בחצר כנרת ואחר כך בעמק הירדן, מלחמת העצמאות ובלימת הסורים, הפילוג בתנועה הקיבוצית, השגשוג בשנות ה-50 ותחילת ה-60 כשאפיקים הפך לכמעט "עיירה" והיה משלושת הקיבוצים הגדולים בארץ, היווצרות הסדקים האידיאולוגיים הראשונים, המהפך, ההפסדים האדירים בבורסה ותוכנית ההבראה שנכפתה על הקיבוץ בשנות ה-80, ההפרטה, מוות.
הקווים הגדולים הללו ממולאים בפרטים ניואנסיים חשובים. תהליך ההיסדקות, למשל, זוכה למבט מקרוב. הסדק הראשון, מצביע ענברי, התרחש כבר בשנות ה-50: מעבר לתלושים בהם יכול היה כל חבר לקבל "אספקה קטנה" מהמכולת, לפי טעמו. סדקים נוספים: המעבר מדמוקרטיה ישירה (אסיפת הקיבוץ) לדמוקרטיה ייצוגית, האי-שיוויון שהולידה חלוקת השילומים
מגרמניה, הכנסת שיטות ניהול קפיטליסטיות למפעל המשגשג של הקיבוץ.
אבל התחקיר המדוקדק לא הופך את הספר למחקר היסטורי מייגע ולא פוגם בהנאת הקריאה. גם מפני שהקיבוץ הוא, כאמור, דמות שעוקבים אחר קורותיה, גם כיוון שענברי תומך את סיפור הקיבוץ בסיפורן של כמה דמויות מוליכות שהוא עוקב אחרי חייהן, וגם בגלל השנינה, האירוניה וההומור שהרומן משופע בהם (ואפילו משופע מדי; לפרקים ניכר המאמץ לשעשע). והנקודה הזו, האחרונה, מובילה לעמדה הרעיונית של הרומן.
הטון של ענברי הוא טון שניתן לכנות אירוניה אמפתית. הסיפור מסופר מעמדה של מי שכבר יודע את סופו ולכן מבטו על תחילתו ומשכו של הסיפור הוא מבט אוהד-משתאה, מתפעל-משועשע, מכבד-לועג. הדמויות אקסצנטריות אך נוגעות ללב, וחייהן הם סוג של קומדיה מנקודת המבט המאוחרת של המספר (לא כפי שהם חיו את חייהם בפועל; הם חיו את חייהם, יש לשער, כמונו ממש, כסוגה עלית או מלודרמה קורעת לב).
הטון האירוני הזה, שגם אמיר גוטפרוינד השתמש בו ב"העולם, קצת אחר כך", ניכר כבר בהצגת "הגיבורים הראשיים" בפתח הספר: "לסיה ('גלילי') - מייסד התנועה. בחור שמנמן במכנסי רכיבה וקסקט כחול עטור צלב כסף. יתום מאם. קורא היסטוריה צבאית. מתעמק בקרב פילים שנערך בפלשתינה בשנת 217 לפנה"ס".
וזו החולשה הרעיונית של הרומן. כי היחס האירוני הזה הוא דרך המלך של הדיון הציבורי ביחס לקיבוץ בעשורים האחרונים. וגם אם זו הדרך היחידה להתייחס היום אל ההרפתקה הקיבוצית, ענברי אינו מחדש כאן. ב"הביתה", בפרפראזה על אמירתו המפורסמת של ניטשה, אין פרשנות (חדשה), רק עובדות.
ניתן גם לטעון שיש כאן שיתוף פעולה עם העמדה ההגמונית היום. הסוציולוג זיגמונט באומן כתב שאחד ההישגים הגדולים של הקפיטליזם בשלהי המאה ה-20 היה להבנות את הבחירה שעומדת בפני האנושות באופן הבא: או קפיטליזם או שעבוד. אין דרך שלישית. גם בספר של ענברי, המהנה לקריאה והמבוסס עובדתית באופן מעורר הערכה, אין אלטרנטיבה להווה הקפיטליסטי. במורשת הקיבוץ לא ניתן להשתמש, אלא לראותה בלבד.
אסף ענברי, הביתה, הוצאת ידיעות ספרים, 276 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
