טעימות מספרו של ישי שריד "לימסול"
חוקר פיגועי התאבדות בשב"כ מסובך בחייו המקצועיים והאישיים, נשלח לקבל שיעורים בכתיבה יוצרת אצל סופרת תל אביבית, פעילת שלום, ונעשה מעורב בחייה.ישי שריד שספרו "לימסול" רואה אור בהוצאת עם עובד, עונה בתמצות על מספר שאלות
ישבתי עוד רגע במכונית להציץ בתמונה הישנה שלה, גם כדי לשמוע את Here comes the sun"" עד הסוף. נדיר לשמוע את האריסון ברדיו, ויש מעט שירי בוקר טובים כאלה. חשוב לי להכיר את הפנים של הבנאדם לפני שאני פוגש אותו בפעם הראשונה, לא להיות מופתע. היא היתה מאוד יפה בתמונה, שיער משוך לאחור, אסוף, מצח חכם, מחייכת לערבי באיזה מפגש של אנשים נאורים.
לימסול, ישי שריד צילום: כריכת הספר
בוקר של סוף יולי. ברחוב היתה שלווה עירונית של חופש גדול. חתולים מטפסים לשלוף אוכל מפחי זבל, שני חברים פוסעים בדרך לים בשדרת האשלים, צחוק משוחרר מדאגות, גלשנים תחת הזרוע. אני גרה בקומה שלישית, אמרה בטלפון. תיבות הדואר מכוסות שכבות של מדבקות, שוכרים צעירים שבאו והלכו ושמות באותיות לטינית של אנשים שכבר לא חיים. הבניין היה מוזנח מאוד והטיח התפורר. החלונות הגבוהים והצרים בחדר המדרגות, כמו במנזר נטוש, נאטמו מרוב לכלוך. דפנה פתחה יחפה, שיער אסוף, עיניים חודרות עמוק. זה מה שקלטתי במבט הראשון.
"אני בטלפון," אמרה, "תיכנס." שמעתי קצה של שיחה, צחוק קצר, כמה מילים מעשיות. "אני חייבת לסיים עכשיו, מישהו מחכה לי." הצצתי בסלון: שתי ספות נוחות משנות השבעים, חלון גדול שנפתח אל צמרת של פיקוס, טלוויזיה קטנה, עבודות מעניינות על הקירות, שלא הספקתי לבחון. הדירה פנתה לחצר הפנימית, והיתה מוצפת אור. משום-מה ציפיתי למקום חשוך.
"בוא לפה, נשב במטבח," קראה אלי.
על השולחן העגול היו ערמת ניירות, קערת אפרסקים להבשלה, מפה צבעונית בעבודת יד. רדיו השמיע מוזיקה קלאסית חלשה ברקע, אולי שופן, אולי מישהו שלא הכרתי.
"למה באת?" שאלה. הקול שלה היה צעיר באופן מפתיע.
"אמרו שתוכלי לעזור לי בכתיבה, המליצו עלייך," אמרתי. "אני רוצה ללמוד לכתוב."
"זה חשוב לך? אתה מוכן להשקיע בזה זמן?" שאלה בשקט, בחיוך עצור, והתיישבה על הכיסא כשרגל אחת מקופלת תחתיה. עכשיו ראיתי שהיא לבושה במכנסי בד רופפים.
"כן, בשביל זה באתי."
"אתה לא עובד? ממה אתה חי?" חקרה אותי, והיו לה עכשיו פנים חזקים ומבע ממוקד, כמעט כמו של גבר.
"עבדתי מספיק," אמרתי. "עכשיו אני רוצה לכתוב. זה מה שהכי חשוב לי." נאחזתי חזק בתסריט שלי. אסור היה לי בשום פנים ואופן לסטות ממנו עכשיו.
ישי שריד צילום: יח''צ
על אדן החלון המסורג במטבח עמדו עציצים של צמחי תבלין. בקירות היו סדקים שחרצו שנים של גשם ורסס ים, וגם התקרה התקלפה.
היא שאלה איפה אני עובד, ושילבה רגל על רגל.
"הייתי שלוש-עשרה שנים מנהל בחברת השקעות," אמרתי. "אלה היו שנים מצוינות בשוק. אבל פרשתי. אולי פעם אני אחזור לזה. יש לי מספיק כסף. עכשיו אני בקטע של יצירה. מאז שהייתי ילד חלמתי לכתוב ספר."
לא האמנתי שדברים כאלה יוצאים לי מהפה. תבחר תפקיד, אמרתי לעצמי, תחליט מה אתה.
השאלון
מה היה הספר הראשון שקראת?
מקראות ישראל חלק א'. אחר כך כל סדרות
צ'יפופו, קופיקו וחסמבה.
והאחרון?
'לא נולדים אלימים' – ספר על פסיכולוגיה של גידול ילדים.
עם איזו דמות ספרותית היית רוצה להיפגש?
הבחורה הבלתי מושגת ב"וזרח השמש" של המינגווי.
מה היה מקור ההשראה ל"לימסול"?
ההוויה הישראלית.
באיזה רגע הבנת שהספר אכן קורם עור וגידים?
כשהעלילה התיישבה לי טוב בראש, ואחרי עשרים-שלושים עמודים.
עם איזו דמות בספרך את/ה הכי מזדהה?
עם המספר.
האם היו לך שותפים/יועצים בתהליך הכתיבה?
נהניתי מאד לעבוד עם העורך בהוצאת 'עם עובד', משה רון.
למי היית שמח להעניק את הספר עם הקדשה אישית?
למשפחתי ולכמה חברים טובים.
על מי היית רוצה לכתוב ביוגרפיה?
על צדיקים נסתרים המצילים את העולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
