המהגרים בסימטה: תיאטרון קטן גדול
איך השהות מחוץ למולדת מקלפת את שכבות ההגנה, כיצד מהווה המהגר מראה לבדידותו המייסרת של המקומי. הפוליטיקאי, הפואטית, הציניקן והאופטימיסט ראו את "המהגרים" של סלאבומיר מרוז'ק, והישירו מבט לעולמן של הקהילות השקופות המקננות בתוכנו
המהגרים צילום: גדי דגון
הבטנו בה עדיין אבודים, מנסים לרדת לסוף דעתנו.
"תראו את הנמל " הרגיע הצינקן "השער הגדול בהיסטוריה המזרח תיכונית לתנועת מהגרים. קשה להיות ציניקן מול התנועה האין סופית הזאת, וכרגע גם אני לא יכול לשבת במקום אחד".
"קשה לי", פלט האופטימיסט, "יש לי במוח מן נדנוד בלתי פוסק. קשה להיות מהגר, וקשה להיות בסביבה של מהגר. קשה לי מול בעיות קיומיות, כשהן מתעצמות במצב המהגר".
כמו ארבעה מהגרים, נמלטנו איש איש לדרכו, וקבענו להיפגש למחרת.
דימה רוס וויטאלי ווסקובויניקוב הם צמד המהגרים אא ותת בהצגה המועלת על-ידי תיאטרון מלנקי (קטן ברוסית) למחזה "המהגרים" שנכתב בידי הסופר והמחזאי הפולני, סלאבומיר מרוז'ק. אא הוא אינטלקטואל גולה, ואילו תת הוא איכר שבא למצוא פרנסה טובה עבור משפחתו, ולחסוך כסף. שניהם נקלעים לדירת מרתף אחת, והמפגש הלא הגיוני ביניהם חושף אמיתות מצמררות על החיים.
בשביל אא משמעות החופש היא "לדבר", ובשביל תת משמעות החופש היא "הדברים". הדיאלוג המבריק והקולח ביניהם מעלה שאלות רבות.
למחרת היה קל יותר לדבר. בבית קפה מוכר באווירה ביתית הכל נראה נוח יותר. הפוליטיקאי מיהר להתנצל, "אתמול נמנמתי במהלך ההצגה. לא, זה לא בגלל השחקנים. הם שכנעו אותי במפגן סוחף של משחק אמין. אולי זה היה היום המפרך שעבר עליי, ונתן אותותיו עם ערב. ואולי זה בגלל שאני, באופן אישי, לא מתחבר לתיאטרון אבסורד".
"זה מורכב", אמר האופטימיסט, "סבלתי ונהניתי. המבט היה נעוץ בבמה, בעוד הישבן ניסה להינתק מהכיסא".
"אולי אי הנוחות" קבעה-שאלה הפואטית "נוצרת בגלל ש'המהגרים' הוא מחזה שאומר אמת מהמקום הכי נמוך שלה"?
"את צודקת" השיב הציניקן "אנחנו עושים הבדלה בין עולים חדשים, מהגרי עבודה ופליטים, ויוצרים חלוקה מעמדית לא כתובה, שנקבעת על פי יחס החוק, ומעמדו הלאומי של האדם. אחר כך אנחנו מודדים את יכולת ההסתגלות של המהגר. המחזה הזה מבקש מאיתנו להשפיל עיניים, למדוד כל אדם על פי המקרה שלו, ולהתמודד עם בדידותו וצערו האישיים".
שוב שתקנו, מפליגים במחשבות על אי נחת. הפוליטיקאי התעורר, "אמנם אני לא מחסידי הזרם, אבל בכל זאת, יש לי מילים טובות לומר. שני השחקנים מייצגים שני קצוות מנוגדים של מהגרים. שניהם חושבים לנצח את כלא המחשבה, האחד באמצעות עולם הרוח, והשני באמצעות החומר, ושניהם נכשלים".
"נכשלים או מוכשלים?" ביקש האופטימיסט לאמת. "צנרת המרתף המבעבעת גורמת לאינטלקטואל לדמות את עצמם לוירוסים במערכת העיכול של הארץ המתנכרת".
"אנו חיים כשתי בקטריות בתוך יצור חי" ציטטה הפואטית "זה אחד המשפטים החזקים בהצגה. הוא מגדיר במכה את הדימוי הבימתי שיושב מול העיניים".
כולנו עבדים של משהו
"אני לא בטוח שאני אתכם" השיב הציניקן "טעם ההגירה מהול בחיינו כל כך, שיכולת ההתגבשות שלנו, כמדינת מהגרים צעירה, מפתיעה אותי יותר. קיימת בתרבותנו היכולת לקבל זר באהבה ופתיחות, לצד היכולת המדהימה שלנו ליצר שנאת זרים תהומית. ועדיין, אנחנו מפחדים להפוך לייצור חדש, שמביט לתוך עיני הזולת, ולא בזהויות שלו".
"המדינה", אמר האופטימיסט בהפתעה, "לעולם נוטלת חופש. אתה חייב לקחת חלק ביצרנות הכללית, או להפוך למורד ממורמר וחסר מהפכה".
"זה לא סתם שפעם הגליה נחשבה עונש חמור ביותר, ועד למאה העשרים שימשה כתחליף לעונש מוות", אמרה הפואטית", אין כמו שהייה מחוץ למולדת לחשוף את רפיפות ההגנות. זרות מייצרת ייאוש המאלץ אותנו לעמוד מול האמת, לשוחח עם עצמנו, ולהבחין בייאוש".
שוב נמתחה שתיקה ארוכה.
"סצנת השיכרות", שינה הצינקן את האווירה, "היא הטובה שראיתי בתיאטרון לאחרונה. עבודת הגוף המצוינת של השחקנים, התאורה המדויקת לחלל הקטן, והאמת החשופה כל כך של המחזה, חברו יחד וטלטלו את מעיי. ממש שתיתי איתם".
יטאלי ווסקובויניקוב ודימה רוס. המהגרים צילום: גדי דגון
"מצחיק, מצחיק", אמר הפוליטיקאי, "אבל אני לא החזקתי מעמד. ההצגה נמשכה מעל לשעתיים, והדבר בעוכרי המחזה. היו קטעים שבקלות ניתן היה לוותר עליהם, ולדלג אל הפואנטה שבסוף".
"יש משהו נכון באורך של המחזה שעובד לטובתו, והופך אותו כמעט בלתי נסבל לצפייה", התעקשה הפואטית, "וטוב שאיגור ברזין הבמאי בחר שלא לעשות הפסקה".
"למרות שבסוף כבר הייתי מותש", אמר הציניקן, "העבדות שהציג האינטלקטואל פגעה בי. כמה קשה היא העבדות למימוש חלומותינו, ולמימוש הצורך שלנו להמציא את עצמנו מחדש?".
"כבר אמרתי אתמול", חייכה הפואטית, "כולנו עבדים של משהו או של מישהו".
פורטוגזים, טורקים,
פולנים, סינים, פיליפינים, פלשתינאים, רוסים, יוגוסלבים, חיים בדירות זולות, ישנים, לעיתים, שמונה-עשר איש בחדר אחד. הם עובדים בעבודות כפיים שחורות ביותר בלי כל תנאי הגנה סוציאליים, גם במדינה הדמוקרטית הנאורה ביותר. המהגר הוא הזולת המייסר. בעצם היותו הוא מראה לבדידותו של היחיד".
שוב שתקנו, בסוף האופטימיסט אמר, "מי שמסתכל על הגינה שמול התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב, רואה מהגרים יושבים בפארק בפיקניקים, משחקים כדורסל, ומסיעים עגלות ילדים. הקהילה לא מתנכרת לעצמה, אחרת נשאר מעט מאד למה לחיות. זו וודאי אחת הסיבות, שמול עיננו המשתאות, נושמות בתוכנו קהילות המהגרים".
"אני משתדלת להרחיק אותם מהעין שלא יהיו קרובים ללב", הודתה הפואטית. "היום ראיתי אותם, את המנקה השחורה בחדר הכושר, את מנקה הרחובות, את ההומלס הרוסי בגינת ביל"ו -בית יעקב לכו ונלכה- פתאום הם היו שם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם